צילום: מארי רוזנבלום 
ערב לכבוד יצחק לאור בבית ביאליק/ מארי רוזנבלום

  ב27 לאפריל 2017, התקיים בבית ביאליק בתל אביב ערב מיוחד לכבוד המשורר, המתרגם והסופר יצחק לאור.  האורחים הרבים שהגיעו זכו לקבל ערב מרתק, רב קולי ורב גוני.

פרופסור דן מירון  שחקר ביסודיות ולעומק את יצירתו ובעיקר את שירתו של יצחק לאור טוען שיצחק לאור הוא המשורר הטוב ביותר בדורו וכותב הסיפורת שעדיין לא נאמר עליהם מספיק ועדיין לא קיבלו את תשומת הלב הראוייה.

 השדרן והעיתונאי קובי מידן דיבר  על שירתו המעולה של לאור  כפי שהיא באה לידי ביטוי ב"ספר העדר". יצחק לאור הקדיש את ספר השירה הזה לכל אלה שלא שעטו עם העדר ולא הפנו לו כתף קרה...... אך נותרו הסיוטים, הוא לא יוצא מזה ועדיין לא סיים את חשבון הנפש.                                                                                              
הוא רדיקלי וליברלי בו זמנית. בכל מקום בו מוזכר שמו מיד מתעוררת הדמות של האיש אשר רכש לו אות קין בין אם בצע זאת או לא.     הקשבתי לו ולחבריו בהשקת ספרו "חיים אחד" לקט שירים ושירים חדשים 1982-2016, בבית ביאליק, מפארים שמו ומאמינים בדרכו השירית .

"בן שש עשרה, ובריא וחכם ויפה, ועוד מעט יקחו אותך

לפולניה, למסע מחנות, שתהיה אחד מכלם (אבל לא

תוכל לשער יותר ממה שכבר למדת: אב משפל לעיני

בנו, בשביל זה לא צריך מסע מחנות, די להשאר פה)

וכבר קבלת תעודת זהות כמו כלם מול העיר הכבושה

(ולא אמרתי לך לא לנסע), ואחר כך תלך לצבא, כמו

כלם, ולא אמר לך דבר על מה שתרצה לעשות, אינך

צריך להיות קנה מדה של אביך, רק אני איני יכל אחרת

אלא לקימך במלים, כי בדממה אבד"

בשיריו אין נקודה או פסיק אלא אם יש הכרח. הוא איש שמאל, פוליטי. רבים משיריו הם שירי מחאה. לטענתו כל שיר הוא שיר פוליטי (אנטי אוטומטי). "שיר צריך שיהיה לו מעצור "סליחה רק רגע"...."

כתיבתו מאירת העיניים, בוטה, חתרנית, מרושעת לפעמים ומזמינה את הקורא לחשוב.

הוא איש פוליטי אשר יוצא כנגד חוליי המדינה, נגד כיבוש הפלשתינאים, שירת מחאה ואף מזכיר לי את חנוך לוין הגדול.

האולם היה גדוש, מוכרים ולא מוכרים, עודד וולקשטיין ניתח את שירתו והפליא במילים על עומק שירתו בהשוואתו למשוררים בעולם ובארץ.

אחת, ואחד עלו לבמה משוררים, חבריו: הלית ישורון, סיגל בן יאיר, מאיר בז'רנו , מאיר ויזילטיר, חדווה הרכבי, אלי אליהו, שרון אס, יאיר דברת, אהרון שבתאי, נוית בראל, יוסף לאור (בנו), אשר הקריאו משיריו.

בכללותו היה זה ערב מיוחד, יפה ומרגש בעבור המשורר וחבריו כאחד.

חיים אחד – יצחק לאור

בַּחֲשֵׁכָה שֶׁאֵינֶנָּה אֲפֵלָה וְלֹא חָלָל שֶׁל נְדוּדֵי שֵׁנָה

אֶמְצָא שׁוּב כְּמֵאֵלָיו אֶת סוֹד הַשֵּׁנָה הַשְּׁקֵטָה לְיַד אִשָּׁה בְּמֶרְחַק יְקִיצָה

לִטּוּף, הַרְגָּעָה, נוֹשֶׁמֶת לְיָדִי מַדִּיפָה רֵיחַ שֶׁאֲנִי מַכִּיר וַאֲנִי

אֶתְעוֹרֵר אֶתְבּוֹנֵן וְאֹמַר כָּל זֶה הֲרֵי שֶׁלִּי וְלֹא שֶׁלִּי

וּבַחֶדֶר לְיָדֵנוּ בְּמֶרְחַק הַקְשָׁבָה יִנְשְׁמוּ יְלָדִים יְשֵׁנִים וְאָקוּם בְּשֶׁקֶט

כְּמוֹ אוֹרֵחַ זָר לִפְנֵי שֶׁיִּסְתַּלֵּק אַחֲרֵי שֶׁשָּׁכַב עִם אֵם הַבַּיִת

לִרְאוֹת אֶת יְלָדֵינוּ. הַבֵּן בְּמִטָּתוֹ לֹא יוֹדֵעַ עַל חַיֵּי אָבִיו

הַקּוֹדְמִים הָאֲחֵרִים רוֹבְצִים כְּאִלּוּ בַּזֶּלֶת קָרָה בְּתוֹךְ

גּוּפִי )לְמִי הָיִיתִי נוֹלָד יֶלֶד אַחֵר לְגַמְרֵי( וְדָבָר לֹא אֶשְׁמַע

בַּבַּיִת רַק אֲנַחְנוּ הַנּוֹשְׁמִים, בָּשָׂר אֶחָד דָּבוּק לַחַיִּים

אֶת נשְִׁימָתֵך אֶשְׁכחַּ אֶת

חֻמָּהּ אֶת רֵיחֵךְ אֵיךְ

שָׂחִיתִי בְּתוֹכֵךְ כְּמוֹ דָּם

וְאָשׁוּב בַּחֲזָרָה אֶל מִטַּת הָאִשָּׁה בְּשָׂרָהּ מֻפְקָר לָרוּחַ

לִצְמַרְמֹרֶת הַוִּילוֹן בְּלִי פַּחַד וַאֲנִי אוּכַל לְהָעִיר אוֹתָהּ

לְהִצְטַנֵּף בְּתוֹכָהּ לְהִתְמַצּוֹת לְזֶרֶם זֶרַע חַד חַד וְאַבִּיט בָּהּ

וְאֹמַר לְעַצְמִי זֹאת אַהֲבָתִי אֵלּוּ חַיַּי חַיִּים אֶחָד

מִקְּצֵה עוֹלָם עַד קָצֵהוּ וְאֹמַר לְעַצְמִי שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע זֹאת

דָּבָר זוּלַת אַהֲבָתִי הַמְלֻמֶּדֶת

דָּבָר, אֹמַר לְעַצְמִי שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע זֹאת, לֹא נִשְׁאַר לִי מִבְּשָׂרֵךְ

וְלֹא מִן הַגַּעֲגוּעַ. אֶצְבֹּר הִתְבַּגְּרוּת וְאַשְׁמִיד מַרְאוֹת תַּעְתּוּעַ

אֶתְאַכְזֵר בְּשֶׁקֶט רַק אֶל עַצְמִי אַגְבִּיר אֶת כָּשְׁרִי בְּבִצּוּעִים

יוֹמְיוֹמִיִּים שֶׁל וִתּוּר, הַשְׁלָמָה, מַתֶּכֶת אֲצִילִית אֶהְיֶה

נָקִי מֵהֲזָיוֹת מִמַּעְגְּלֵי קִיּוּם אֲחֵרִים מִגַּעֲגוּעֵי הַבָּשָׂר אֶל הַנְּשִׁימָה

הַנֶּאֱבֶדֶת, חֶלְקַת אֱלֹהִים בְּגוּף מֵאֲדָמָה