בסד

פרשת תזריע / צב'יה כהן

על הפרשה

פרשות תזריע מצורע הנקראות בשבת הסמוכה לראש חודש איר הינן פרשות חשובות. הן עמוסות בפרטים המתייחסים למצבה של אשה יולדת, יש בהן כללים בענייני טומאה וטהרה, צרעת, נגעים ותהליכי ההיטהרות מהם. בבסיסן של ההוראות בפרשות אלה עומדת המחשבה האלוקית הנשגבת כי האדם היהודי נתקדש להשם וכי הוא נבדל מיתר בני אנוש. ככזה, ובהיות תכלית קיומו של האדם היהודי  תכלית רוחנית לעבודת השם, ישנה חשיבות מרובה לכך שבמצבים שונים בחיי האדם המעלים שאלות של טומאה וטהרה, יפעל האדם על פי כללים רוחניים מוגדרים, כדי לשמר את עצמו נבדל וקדוש לעבודת השם.

מהוראות הפרשה

"דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימי כימי נדת דותה תטמא" (ויקרא יב' ב'). בציווי זה ניתן הסבר רוחני למצב בגוף האשה, שבו, כאשר תהליכי הביוץ בגוף האשה קודמים ליחסי האישות נולד בן זכר. אין התייחסות בפסוק להולדת נקבה, אולם ניתן ללמוד לגבי הולדת נקבה מן הפירוש לדברי התורה בחומש בראשית: "אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו" (בראשית מו' טו'). מפרש רש"י : "אלה בני לאה ואת דינה בתו - הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב, ללמדך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה". משמע: אם יחסי האישות קודמים לביוץ האשה (איש מזריע קודם) קיים סיכוי גדול להיוולדות נקבה כי זרעי הנקבות עמידים יותר. אולם אם יחסי האישות מאוחרים לביוץ האשה (אשה מזרעת קודם) יוולד זכר (כך, הרמב"ם בפירוש המשניות, נידה ב' ה'). בהמשך הפרשה, נקבעים ימי הטהרה בהיוולד הזכר להיות 33 ימים ועוד 7 ימי נדה, ובסך הכל 40 ימים, בעוד ימי ההיטהרות בהיוולד הנקבה הינם כפולים : 14 ימי נדה, ועוד 66 ימי טהרה ובסך הכל 80 ימים. 

במאמרי להלן אתרכז בהסבר לשתי שאלות חשובות העולות מן הפרשה. השאלה הראשונה היא : מה חשיבות יש לכך שהאשה מזרעת קודם, כדי להוליד בן זכר, עד כדי קריאת שמה של הפרשה כולה על יסוד תופעה זו בגוף האשה ? השאלה השניה : מה פירושו של ההבדל הבולט במספר ימי הנדה והטהרה בין הולדת הזכר להולדתה של הנקבה?

ציווים ששורשם הוא חטא אדם הראשון

כדי להבין את הציוויים הללו בפרשה, עלינו לחזור לשורש העבודה הרוחנית עליה מצווה האדם היהודי בעולם הזה, היא עבודת תיקון חטא אדם הראשון. כזכור מחומש בראשית, ציווה השם את אדם הראשון ציווי אחד בלבד והוא שלא לאכול מפרי עץ הדעת. "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב' יז') .  יודגש כי הציווי שלא לאכול מפרי עץ הדעת ניתן לאדם בלבד ולא לאשה. לכן מיוחס חטא אדם הראשון לאדם ולא לאשה. יחד עם זאת, האשה היתה מעין "צינור" דרכו הצליח הנחש לגרום לאדם הראשון לחטוא. על כך אומר אדם הראשון "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל" (בראשית ג' יט' ). מכאן מבינים כי מי שחטא להשם הוא אדם בלבד,  באשר הציווי האלוקי שלא לאכול מעץ הדעת נמסר רק לו. אולם מאחר שהאשה שמשה ככלי ביד הנחש, השם מקלל את אדם את האשה ואת הנחש. בתוך קללות השם לאשה נמסר לאשה תפקידה בעולם הזה כדי לתקן את אשר קולקל על ידה: ראשית, בעצב תלדי בנים ושנית ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך . (בראשית ג' טז') אם כך, מעתה, כתיקון לקלקול שנגרם בשימוש הנחש באשה, תצטרך האשה לשמש בכמה עניינים הפוכים לכך בעולם הזה: ראשית ללדת בנים. הלידה כרוכה בצער גופני, בכאב, וכמובן בטומאת היולדת. הזכרים הנולדים מן האשה הם בניו של אדם שאמורים לתקן את חטאו של אדם הראשון לאורך כל הדורות בהם מתקיים עולם התיקון. שנית: על האשה לסייע לאדם לעשות את עבודת השם כתיקון לחטא אדם הראשון שכשל בחטאו מלעשות רצון השם. בעוד שבחטא אדם הראשון האשה השיאה את אדם הראשון לעשות רצון הנחש, מעתה וכתיקון, האיש צריך למשול באשה כדי שהיא תמלא את תפקידה לסייע בידו לעשות עבודת השם, ובכך לתקן את חטא אדם הראשון. מפרשתינו עולה אם כך, חשיבות רוחנית דווקא בלידת הזכר לצורך עבודת תיקון החטא הקדמון. ומה באשר ללידת הנקבה? לנקבה מסור התפקיד לסיוע בתיקון החטא הקדמון כפי שנאמר לעיל, אולם לידתה לא נדרשת באופן ישיר מקללות החטא, אלא כדי לסייע לאדם תקן את חטאו של אדם הראשון. אם כך, בדיוק כמו שהאשה הקדמונית לא הצליחה להיות עזר כנגדו של אדם הראשון , כך תכלית הנקבה הנולדת בעולם הינה סיוע ועזר לבניו של אדם לתקן את חטאו של אדם הראשון. נמצאנו למדים כי החטא הקדמון לא דבק באשה באותה הדרגה בה הוא דבק באדם, וממילא הולדת הנקבה איננה לתכלית הישירה של תיקון החטא הקדמון, אלא היא משנית בהיותה מי שמסייעת לאדם בעבודת תיקון החטא. בפרשה זו, כבכל פרשות התורה הכוללות את עיקר הוראות עבודת השם, ההתייחסות הראשונה היא, אם כן, ליכולתה של האשה להוליד בנים זכרים, ועל כן הציווי הוא "אשה כי תזריע... "

טומאה משמעה ניתוק מעבודת השם

בהתאמה לאמור, ימי הנדה והטהרה לאחר הולדת הנקבה הם כפולים ממספר ימי הנדה והטהרה לאחר הולדת הזכר. כדי להסביר את ההבדל במספר ימי הנדה והטהרה בין הולדת הזכר להולדת הנקבה עלינו לחזור שוב לשורש העבודה הרוחנית שבאה עלינו לאחר חטא אדם הראשון. כאמור, התכלית הרוחנית לחיי האדם היהודי היא ההתקדשות להשם והנבדלות מבני אנוש בעבודת השם. לכן, כל מצב שבו האדם היהודי מנותק מתכליתו הרוחנית לביצוע עבודת השם, קרוי טומאה. כך, בפרשה זו מפורטים מצבי נדה, צרעת ונגעים, שהינם מצבים של חולי הגוף המונע קיום עבודת השם בדרגות רוחניות שונות. מכיוון שתכונת הטומאה היא שהטומאה "מידבקת" לכן יש להיטהר ולהתקדש מכל טומאה. זוהי משמעותם הרוחנית של ימי הנדה והטהרה במצבים השונים המפורטים בפרשה.  לא בכדי המרפא למצבי מניעות רוחניים אלה, הוא מרפא רוחני של הטהרות, והשליח לרפא חלאים אלה הוא הכהן . המצב הקשה ביותר של מניעות מלעשות עבודת השם בעולם התיקון הוא מצב של מוות, ולכן במוות מתקיימת הטומאה הגדולה ביותר. כזכור, המוות בא לעולם בעקבות חטא אדם הראשון. אכן, טומאת המת נקראת על ידי רש"י "אבי אבות הטומאה". עתה נשוב לחטא אדם הראשון כדי להבין את ההבדל במספר ימי הטהרה לאחר הולדת הזכר ולאחר הולדת הנקבה.

כשמדובר בלידת הזכר ניתנת בו הנשמה לצורך עשיית עבודת השם לתיקון החטא של אדם הראשון. לכן מרבית מצוות התורה מסורות לזכר ולא לנקבה. לעומת זאת, כשמדובר בנקבה שלא חטאה בחטא הקדמון, נמסרת בנקבה נשמה מתוקנת יותר, המסייעת לנשמת הזכר לעשות את עבודת התיקון. ככל שהנשמה מתוקנת יותר,  נדרשים בהתאמה יותר ימים לצרכי טהרה. בשעת הלידה , היולדת נטמאה כדי להוליד נקבה שבגופה נופח השם נשמה מתוקנת יותר, ולכן, כהשתתפות של ההורים בהבאתה של נשמה מתוקנת יותר לעולם, היא נשמת הנקבה, היולדת נדרשת לימי טהרה הכפולים מבלידת הזכר.

סיכום

"שלשה שותפין באדם הקדוש ברוך הוא אביו ואמו. אביו מזריע הלובן ממנו עצמות ...והמוח שבראשו אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר... והקדוש ברוך הוא נותן בו רוח ונשמה..." (מסכת נידה לא'). בתהליך ההריון והלידה לאב ולאם יש שותפות עם הקדוש ברוך הוא. שותפות זו שמקורה הוא אלוקי מצריכה את היולדת לתהליכים רוחניים וגופניים המשמרים את נבדלות האדם וקדושתו לעבודת השם. זוהי החשיבות הרבה הנודעת להימנעות מן הטומאה על ידי טהרה.  הישמעות לציוויים האלוקיים בעניין הטהרות מן הטומאה במצבים השונים בחיי האדם משמעה חיבור תמידי אל השם חיבור אל החיים.