האח(ר) הגדול-מבט פסיכואנליטי על המבט/ אבינועם חקלאי
------------------------------------
מהו בעצם ה-אחר הגדול באל״ף רבתי?
זהו אוצר המסמנים, המילון הגדול בו נמצא המובן לכל מילה, הספריה האינסופית של בורחס בה טמון כלל הידע של האנושות, המקום האוגר את כל המחשבות שנחשבו עד עתה על ידי כל בני האדם.
כאשר אדם מנסה לומר משהו, אין לו ברירה אלא להשתמש במילותיו של ה-אחר, שהרי אין שפה אחרת זולת זו של ה-אחר, ועל כן הוא יחמיץ תמיד את אשר רצה לבטא.
הוא סובייקט, כלומר נתין, של ה-אחר.
כל אדם נולד בשל איווי מסויים של הוריו, אותם הורים אשר מגלמים עבורו בילדותו את ה-אחר.
האיווי הרגיל של האם היהודיה, למשל, הוא שבנה יהיה רופא או עורך-דין. כמובן, שזאת הלצה לא אקטואלית, כי האיווי היום הוא להצטיינות והצלחה, תהא אשר תהא, ללא קשר לתחום העיסוק, אף יהיה זה הבזוי ביותר מבחינה מוסרית.
ישנם איוויים קשים. יש הורים שמתאווים שילדם ימות או היו מעדיפים שלא יוולד בכלל. אלה איוויים כואבים, אולם כל איווי של ה-אחר נותן אותותיו בגופו של הסובייקט ומנסה לקבוע מראש את גורלו.
״אתה תהיה זה ש...״
ה-אחר ההורי רוצה שהילד יהיה הפאלוס שלו, יהיה הדבר הנוצץ והזקוף שחסר לו עצמו, יהיה בדיוק הדבר שהוא עצמו החמיץ.
בכך הופך ה-אחר את הסובייקט לאובייקט.
הוא מתענג עליו, על גופו, נהנה מיופיו, מהצלחתו, שונא את כיעורו וכישלונו, מענה אותו, מוריד ומשפיל אותו, מסופק מהיותו נתון לחסדיו ולשגיונותיו.
מבטו של הסובייקט מופנה תמיד אל ה-אחר. הוא יגיד לו מי הוא, מה ערכו, האם הוא טוב או רע, אהוב או שנוא. הוא זה שיעניק לו פרס או עונש.
הנתין מבקש שה-אחר ימקם אותו במקום טוב על גרף המדידה והערכה ועבור זה הוא מוכן לעבוד קשה, להיות ילד טוב.
ה-אח(ר) הגדול מביט בו כל הזמן מבחוץ ומתוכו ושופט אותו. לחיים או למוות.
הסובייקט מאמין בכוונות הטובות של ה-אחר אשר מניחים שהוא בעל הידע. הוא יורה לו כיצד להתנהג בחיים וכיצד להצליח. הידע שמניחים ל-אחר הוא הרי ״אובייקטיבי״.
רק הפרנואיד חושד כי ה-אחר מתענג על הנתין. מתענג עליו בכל הדרכים האפשריות ובעיקר נותן עדיפות למבט. כן, כן, אותו מבט המיוצג באמצעות העין הגדולה התלויה בשמיים ורואה הכל.
ה-אחר מארגן תחרות בין הנתינים. זה שימצא חן בעיניו יזכה בהצלחה, בכסף, באהבה ובפירסום. הוא יקנה את מקומו בעולם דרך עבודת ה-אחר.
הנתינים נלחמים על מקום אחד בלבד. מקום ראשון. הם עושים הכל כדי לרצות את ה-אחר ולפגוע בזולת המאיים על קיומם.
זוהי זירה של גלדיאטורים הנשטפת בדם.
כך זה בעולם של תחרות חופשית, גרפים ומדידות.
כך זה בעולם של מצויינות והצלחה.
כאשר נבנים סמפטומים בסובייקט המבקשים לבטא את האיווי הייחודי לו, זה המנסה לשחררו מאיווי ה-אחר, נקרא הפסיכיאטר המפורסם ל״רפא״ את סבלו של הנתין באמצעות תרופות. הוא גרוע מהקאפו שמטרתו לשרוד, הוא משת״פ מתוך הזדהות עם ה-אחר, הוא משרתו הנרצע של האדון כדי לזכות במעמד לפי הכללים של ה-אחר.
אין לו אתיקה של שחרור האיווי הפרטי דרך הדיבור, אלא מבקש להשתיקו באמצעות התרופה המרגיעה.
הצופים נקראים להשתתף ב-אחר. הם מביטים עמו בנתינים וקובעים מי לשבט ומי לחסד. הם מפיקים סיפוק מריקוד הנערים לפניהם. היכן עוד ימצאו את ההנאה מכך שמישהו מנסה לשאת חן בעיניהם, איפה ימצא להם הכח לקבוע גורלו של אדם.
אלא שגם הם מובטים, בלי לדעת הם הופכים להיות אובייקטים למבטו של ה-אחר. המסכים מביטים בהם. כמו הפסיכיאטר הם מאשרים מחדש את הסטנדרטים של ה-אחר.
הם גם מזדהים עם הנתין וחיים את מאמציו לשאת חן ולשרוד בתוך המתחם המבודד כדי לזכות בפרס הגדול תמורת ההקרבה של האינטימי והייחודי ביותר. גם הם הרי מברברים ביומיום על ה״אמת שלי״ ו״ככה אני, תאהבו או לא״ בעוד שהם משוועים להכרה של ה-אחר במה שהם.
אבל הוא חסר אונים ביחס לזה. האינטימי והייחודי הנו מחוץ למבט ה-אחר. הוא בדיוק הדבר שחסר ל-אחר, לא ניתן להגדירו.
הזוכה הגדול הוא זה שהפך עצמו לאובייקט המושלם למבט. אם הוא יאמין כי הוא מי שה-אחר קבע שהוא, דינו למות כסובייקט.
המודחים עשויים להנצל, כי ה-אחר הפיל אותם, הם עוררו בו אי-נחת, הייחודי שלהם בלתי ניתן לעיכול.
הזוכה הוא המפסיד, אלא אם יפתח עמדה אירונית כלפי המשחק המשוגע הזה.
המפסיד הוא הזוכה בתנאי שיבין איזה מזל נפל בחלקו לא להמחץ לגמרי על ידי המבט של האח הגדול.
הסיכויים לכל זה קלושים.
אולי מי שיקרא שורות אלה יציל עצמו.
