בסד

פרשת צו/ צב'יה כהן

אקדמת  דברים

פרשת צו פותחת בדברים הבאים: "וידבר ה' אל משה לאמר. צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו' א', ב'). פרשה זו, בכלל הציוויים בספר ויקרא, העוסקים בעבודת הכהנים, פותחת בציווי שעניינו קרבן מיוחד: קרבן הקרוי "עולה". הקרבת קרבן העולה הינה בעלת משמעות רוחנית מיוחדת. בהתאמה לכך, הדרך בה מוקרב קרבן העולה, משרתת את התכלית הרוחנית המיוחדת שלשמה מוקרב קרבן העולה להשם. השם מצווה את אהרן ואת בניו לקיום מידי ותמידי של מצוות הקרבת קרבן העולה, ומבהיר, ראשית, כי זהו קרבן שיש להעלותו כל הלילה עד הבוקר, על אש המזבח היוקדת. אומר רשי: "צו את אהרן" (תורת כהנים פרק א') אין צו אלא לזרוז מיד ולדורות אר"ש (אמר רבי שמעון) ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". הזירוז להקרבת הקרבן על פי רש"י, הן הזירוז בזמן, והן ההזדרזות להעלות את הקרבן אפילו במקום שהיד קצרה מלהשיגו, מעידה על חשיבות קרבן העולה : קרבן זה הוא מעין "קרבן תשתית" או "קרבן בסיס" בתורת הקרבנות כולה, והוא מגלה לנו אבן יסוד רוחנית במחשבה היהודית. מפאת חשיבות הקרבן, ובשל התכלית הרוחנית הנשגבת שהוא משרת, על אהרן ובניו להזדרז מיד, להזדרז לדורות, ולהקריב קרבן חשוב זה על מזבח בית השם.

מהו קרבן עולה

מחשבת האדם כאבן יסוד חברתית

קרבן עולה הוא קרבן המכפר על הרהורי הלב, כלומר על מחשבת האדם, כדי שלא יבוא לכלל עבירה. זאת, להבדיל מקרבן החטאת, המכפר על המעשה הקלוקל של האדם היהודי. לכאורה נראה הדבר תמוה: האם יש חשיבות למחשבות האדם? מערכת המשפט המודרנית, איננה מכירה במחשבתו של אדם, מסוכנת ככל שתהיה, כברת ענישה. הטענה הרווחת היא כי מעולם, מחשבתו הפנימית של אדם לא הזיקה לאיש, ולכן על פי נורמות חברתיות מקובלות, אין ליחס למחשבת האדם, ככל שהיא בלתי מזיקה, רלוונטיות לסדר החברתי. היהדות דווקא מתייחסת למחשבת האדם התייחסות הפוכה לגמרי מן האמור. ביהדות, מחשבת האדם היא בסיס ויסוד לקיום רוחני וגשמי ראוי, ולכן היא קודמת לכל. אמרו חז"ל : "הרהורי עבירה קשין מגופה של עבירה" (יומא כט'). כלומר: התורה מכירה חשיבות רבה להטבת מחשבת האדם כיסוד למעשיו. על פי התורה, מחשבת האדם חשובה ביותר, כיוון שהיא מהווה אבן יסוד עליה נשענים רגשות האדם ומעשיו. ככל שמחשבתו של האדם טובה ונעלה יותר, כך רגשותיו טובים יותר, ובהתאמה, מעשיו הינם מעשים טובים ונאצלים. בוודאי שיש בכך כדי להשיג סדר חברתי מיטבי תוך עשיית שימוש מינימאלי בענישה לצורך הרתעה.

העלאת קרבן העולה

קרבן העולה הוא קרבן המועלה על ידי מי שהגיע לידי הרהורי עבירה, כקרבן הציבור או כקרבן היחיד, והוא מבקש לכפר באמצעות הקרבן על מחשבות אלה. השם "עולה" לקוח מן הנביא יחזקאל "והעולה על רוחכם היה לא תהיה" (יחזקאל כ' לב'). המלבי"ם מפרש פסוק זה כאומר שמחשבת העם לעבוד עבודה זרה לא תתקיים. הקרבת קרבן העולה תכליתה הרוחנית היא לשלח הרהורי עבירה מן האדם ובכך למנוע ממנו לבצע את העבירה עליה חשב. קרבן העולה מועלה כולו על מזבח השם והוא נשרף כולו באש היוקדת על המזבח. אין להותיר מן הקרבן שום חלק, ובהתאמה, אין לכהנים כל הנאה בקרבן זה. מן העובדה שאין לאיש כל הנאה גשמית מן הקרבן, מבינים עד כמה חשוב קרבן זה. בדיוק כפי שקרבן העולה מועלה כולו להשם, ולא נותר ממנו כל זכר, כך יש לבער מלב האדם ללא פשרות, כל ניצוץ של מחשבה רעה, ולא להותיר ממנה שום זכר. זוהי אבן יסוד במחשבה היהודית: ראשית, המחשבה חשובה מאוד כי אחר המחשבה הולך המעשה. שנית, יש לבער מיד, ולהשליך מיד מן הלב כל זכר להרהור עבירה כדי לא להגיע למעשה של עבירה.

בהתאמה לאמור נכתב בתלמוד: "במקום אשר תשחט העולה תשחט גם החטאת" (זבחים מח') משמע: המעשה כאמור הולך בעקבות המחשבה. לכן, קרבן החטאת המוקרב בגין מעשה קלוקל, מוקרב במקום שבו מוקרב קרבן העולה בשל הרהור הלב, היא המחשבה. מקום שחיטת העולה (והחטאת בעקבותיה) הוא בצפון. המילה צפון מלשון שמור, מוסתר, פנימי, שאינו גלוי (ראו הגדת הפסח). הרהור הלב הוא אמנם צפון, המחשבה היא אכן נסתרת מעין, ואיננה גלויה, אולם בסופו של דבר, על פי מעשה האדם, ניתן להבין את מחשבתו לכתחילה. בהתאמה לאמור מפרש רמב"ן, כי אין להקריב את קרבן העולה בלילה. הלילה הוא היפוכו של היום הידוע כזמן חסד. אולם, אם נשחטה הבהמה לקרבן ונזרק דמה על המזבח ביום, יש להקטיר את איבריה כל הלילה. הקרבת קרבנות שהחלו בה ביום, תסתיים, גם אם יש צורך לעשות את עבודת הקרבנות על המזבח כל הלילה עד הבקר. מכאן מבינים כי כפי שאין להשתהות בהקרבת קרבן העולה, כך אין להשתהות בביעור מחשבת האדם הרעה מליבו.

ואש המזבח תוקד בו

הפסוק הפותח את הפרשה ממשיך ומצווה עוד את הכהנים, לשמור שהאש תוקד על המזבח תמיד ולא תכבה לעולם. כל מצב שבו האש היתה נכבית, ולו גחל אחד, היה הכהן לוקה בכך. מהי חשיבותה של אש התמיד על המזבח? ארבע יסודות מרכיבים את כל החומר בעולם: מים, אדמה, רוח ואש. כולם יסודות הכרחיים לקיומנו בעולם הזה, הם מצויים בכל המצוי על פני כדור הארץ. גם בגוף האדם נמצאים יסודות אלה החיוניים לקיומנו. יחד עם זאת, יסודות אלה שבלעדיהם אין קיום, עלולים גם להזיק. הרוח משיבת הנפש יכולה להיות טייפון הרסני, המים שבלעדיהם אין קיום אנושי יכולים להיות נהרות שוטפים או צונאמי מחריב, האדמה המצמיחה והמקיימת יכולה להיות מדבר שומם, והאש המחממת והמיטיבה יכולה להיות שורפת-כל וממיתה (במאמר מוסגר, המקבילה בעולמות הרוחניים לאש השורפת, היא אש הגהנם אליה נחשפת נשמת האדם שאינו מקיים חיים רוחניים על פי היהדות). וכך נכתב במקורותינו : "זה לעומת זה עשה האלקים" (קהלת ז' יד'). אלה הן הנהגות השם בעולמנו. על פי התורה, כאשר האדם מקיים את מצוות התורה הוא שומר על הסדר הרוחני והגשמי הראוי לקיום בעולם. כך, כל ארבעת היסודות המרכיבים את העולם והאדם, מתקיימים ביחד קיום מאוזן המיטיב עם העולם ועם האדם בו. כאשר האדם חושב במצוות התורה ופועל לקיימן, הוא עושה את חלקו לקיים את המחשבה האלוקית שעומדת ביסוד בריאת העולם. בכך מושגת קדושה כלומר: מושגת רוממות המחשבה האנושית, המקיימת בהתאמה את המחשבה האלוקית הנשגבת והנבדלת. אם כך, האש אשר תוקד על המזבח הינה אש של קדושה, זוהי אש המבערת תמיד את מחשבות האדם שאינן נשגבות, והיא שומרת את רוממות המחשבה הרוחנית של האדם. זהו תפקידה של אש התמיד שעל המזבח, ולכן חשוב שאף לא גחל אחד יכבה בה. כאשר האש שעל המזבח בוערת תמיד, ומחשבת האדם הרעה מבוערת תמיד, היא תורמת לאיזון בין יסודות החומר בעולם, ולקיום רוחני וגשמי טוב.

סיכום

פרשת "צו" מבהירה לנו כי התורה מיחסת חשיבות רבה למחשבת האדם, וכי אחר המחשבה נמשך המעשה. מחשבה טובה ומעשים טובים של האדם חיוניים לקיומו של עולם טוב ומאוזן רוחנית וגשמית. בימים בהם היה בית המקדש קיים, ניתן היה לעשות פעולות בעלות משמעות רוחנית, לביעור כל מחשבה שאיננה טובה מלב האדם, להשבת מחשבתו למחשבת התורה ולהטבת מעשיו. זהו קרבן העולה. מאז שנחרב בית המקדש, עברה עבודה זו להיות עבודה פנימית בלב האדם. צריך האדם היהודי להיות מודע כל העת לקשר ההדוק בין המחשבה והמעשה, ולהיטיב את מחשבתו כדי להיטיב את מעשיו. התורה על כל המצוות הכלולות בה, היא ספר ההדרכה המקיף ביותר, המספק לנו את כלי העבודה הרוחניים והגשמיים לעשות תהליך רוחני זה. אם תרצו, ברוח חג הפסח הממשמש ובא, זהו "ביעור החמץ" הרוחני שאנו נדרשים לו. ואסיים במימרה הידועה של רבי מנחם מענדל שניאורסון (האדמו"ר השלישי בחסידות חב"ד המכונה גם "הצמח צדק", לובביץ' 1789 – 1866) "חשוב טוב יהיה טוב".