צילום: עזרא לוי-צלם פואטי 
גבריאל מוקד מתארח בסלון הספרותי/ חגית בת אליעזר

פרופסור גבריאל מוקד  הוא הוגה דעות, סופר, עורך ומבקר, בין הדמויות המרכזיות בעשייה הספרותית בארץ. מאז שנות החמישים הוא פועל בהוצאת "עכשיו" שבבעלותו – עורך את כתב העת לספרות/אמנות/הגות/ביקורת באותו השם ומוציא לאור ספרי שירה. בזכות החושים החדים, האינטואיציה, ידע נרחב ורוח הנתינה, גבריאל מוקד גילה וקידם משוררים וסופרים צעירים: פרסם את יצירותיהם בכתב העת והוציא לאור את ספריהם הראשונים. הוא היה בקשרי עבודה, חברות ולעיתים יריבות עם אנשי ספרות רבים לאורך השנים ומדבר על כל אלה בחוגי מכריו, הודות לזיכרונו המצוין ורחשי חיבה לשומעיו ולידידיו מכל הזמנים.

ביום רביעי 22.3.2017 גבריאל מוקד התארח בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר בשיחה עם ראובן שבת - משורר ועורך, הבעלים של אתר הספרות "בכיוון הרוח" בפני קהל רב של אוהבי ספרות, הסקרנים לשמוע על החבורות של יוצרים ועל הדינמיקה של כתבי העת הספרותיים בשישים השנים האחרונות. ראובן שאל וגבריאל דיבר בפתיחות ובנמרצות.

היֹה היה ברוך חפץ, בן למשפחה ירושלמית ותיקה, איש ספרות צעיר, שבשנת 1957, בגיל 25 ייסד כתב העת הספרותי "עכשיו" במטרה להעניק במה לדור החדש בספרות העברית, וערך את גיליונו הראשון, שאז עוד נקרא "אוגדן".  לאחר מכן גבריאל מוקד הצטרף לברוך חפץ כעורך-שותף, נתן זך ויהודה עמיחי – כחברי מערכת. כשבהמשך הערב עלה הנושא של מימון עצמי מלא של פרסום ספר שירים, ללא השתתפות של הוצאות הספרים, גבריאל דיבר בשבחו של ברוך חפץ, שמימן את הוצאת גיליונות כתב העת "עכשיו" מכיסו הפרטי, ללא תמיכה כספית של כל גורם ציבורי.

כתב העת "עכשיו" היה מעורב ישירות באחד המאורעות המרכזיים בהיסטוריית השירה העברית. בשנת 1959 נתן זך בן ה-29, שעבד על ספר שיריו "שירים שונים", אחרי פרסום ספרו "שירים ראשונים" והיה איש משכיל ביותר, בוגר לימודי פילוסופיה באוניברסיטה העברית ובקי בספרות העדכנית של צרפת וגרמניה, יצא בביקורת חריפה על סגנון כתיבתו של נתן אלתרמן בן ה-49, המלך המוכתר של השירה העברית, שהודפסה כ-"הרהורים על שירת אלתרמן" על דפי הגיליון 3-4 של "עכשיו". זה היה מניפסט חשוב של המרד של חבורת "לקראת" בפאתוס הלירי ובמשקל המלאכותי, הלא-תואם לעיתים את תוכן השיר של אלתרמן ושל משוררי חבורת "יחדיו". גבריאל מוקד מסתייג מחריפות הביקורת ואומר, שנתן זך הביא להצדקת עמדתו את השירים הפחות טובים של נתן אלתרמן והתעלם מהטובים יותר, שאמנם לא ניתן להמשיך בנוסח כתיבתם בעשורים הבאים (וזו הייתה גם עמדתו של דוד אבידן).

עם השנים ניטל העוקץ של הביקורת הזאת. בתשובתו לשאלה מן הקהל לגבי דעתו על החזרה לכתיבה בחרוז ומשקל, ובפרט ע"י משוררי כתב העת "הו!", ענה, שתבנית השיר – שקולה או חופשית – אינה מעידה על איכות השיר, אלא רעננות שפתו ומקוריות ביטוייו. בתור דוגמא למטאפורה שחוקה ומשומשת ועל כן לא מעניינת, אמר משהו כמו "יבש מעין הרגשות (או הכתיבה)". צמד המילים "שמש אלקטרונית", ש"נזרק" מהקהל ע"י עזרא לוי – "הצלם הפואטי", שצילם את התמונות המצורפות לסקירה הזאת, מצא חן בעיני גבריאל מוקד.

ראובן שבת שאל על הקשרים עם כתב העת "קשת", שיצא לאור בשנים 1958 – 1977 במקביל ל"עכשיו". גבריאל מוקד שמח לדבר על אהרון אמיר – העורך הראשי של "קשת" ועל חבורת ה"כנענים" שהייתה מזוהה עם כתב העת וכללה את המשורר יונתן רטוש והסופר עמוס קינן. הכנענים היו "בולטים בייחודם" בנוף התרבותי בארץ. הם הבדילו בין המושג "יהודי", שהיה בעיניהם גלותי ל"עברי" השורשי, שממשיך את מסורת תקופת התנ"ך. הם גם דיברו בהדגשה מוגזמת של האותיות הגרוניות. לגבריאל יש דעה ביקורתית על כשרונם הספרותי של אנשי "קשת": אהרון אמיר היה עורך ומתרגם טוב, אך משורר בינוני למדי, בניגוד לקסמו של רטוש. עמוס קינן כתב רשימות סטיריות מעניינות, אך יצירות הסיפורת שלו היו חלשות. בהקשר הזה גבריאל נזכר, שבשנת 1965 חיים חפר, עמוס קינן ודן בן אמוץ ערכו כתב עת סטירי חביב, בו היה מתארח מידי פעם גם דוד אבידן. אבל איך נקרא כתב העת? שמו פרח מהזיכרון. פרח? "ציפור הנפש" – נשמע קולו של רן יגיל - משורר, סופר ומבקר ספרות, חברו הטוב של גבריאל מוקד, שהשתתף באופן פעיל בשיחה. רן יגיל פרסם את יצירותיו הראשונות ב"עכשיו". הוא משתייך ל – "קבוצת 55", על שמו של הגיליון עכשיו 55 , שיצא בשנת 1989 והוקדש לשירה צעירה. יחד עם רן יגיל, פורסמו בגיליון הזה שיריהם של עמוס אדלהייט ואריק א., שהיו אז כבני 20 בלבד. שלושתם ייסדו בשנת 1995 את כתב העת "עמדה" ומתמידים בפרסום גיליונותיו, שמניינם עבר את ה-35.

גבריאל מוקד היה ועודנו מגלה אוצרות: כפי שידוע מהספרים והסרטים על יונה וולך, הוא פרסם את שיריה הראשונים ב"עכשיו". כמו כן, קידם את המשוררים דליה רביקוביץ, מאיה בז'רנו, יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר, אהרון שבתאי, מנחם בן, אילנה יפה.

גבריאל מוקד נהג בפתיחות וסקרנות כלפי כל הכותבים. הוא היה הראשון שנתן במה ב-"עכשיו" ליצירותיו ההומו-ארוטיות של יותם ראובני. בסוף שנות השבעים הוא פרסם בהרחבה במספר גיליונות "עכשיו" את שיריהם של שלושת המשוררים הצעירים רוני סומק, אלי בכר ופרץ בנאי שהיום היו מתויגים כ"מזרחיים" אבל אז היו בעיניו של גבריאל מוקד יוצרים צעירים ומוכשרים, כי התייחס למהות ולאיכות.

וזאת התשובה העניינית והמשכנעת של גבריאל מוקד בעימות המתוקשר עם רועי חסן - נושא שהעלו האנשים בקהל שמילא את הסלון, כי מה שנמצא מול עיניו של הקורא/ העורך/ המבקר ותובע את תשומת לבו אינו מוצָא ההורים או מטבח סבתו של היוצר, אלא שפת השיר הבוראת עולם חד פעמי של תחושות ומחשבות.

ובהמשך, בנושא השירה המזרחית, הרי כל השירה העברית מושתתת על זו של תור הזהב של ספרד במאות ה-11 עד 13, שמשורריה הידועים הם רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול, שמואל הנגיד. המשורר וחוקר הספרות דן פגיס, שחווה בהיותו נער יתום את שואת היהודים באירופה במלחמת העולם השנייה, חקר וכינס את שירת ספרד בשנות החמישים של המאה ה-20, שהפכה לנכס התרבותי הכלל-ישראלי.

בשנת 1980 יצא לאור בהוצאת "עכשיו" הספר "1 בשביל 3, 3 בשביל 1" ובו מבחר שיריהם של שלושת המשוררים הצעירים רוני סומק, אלי בכר ופרץ בנאי ובסופו - מסה חמה ואוהדת של גבריאל מוקד על שירת שלושתם תחת השם "לאט צומחת ועולה ספינת האור" – שורתו היפה של פרץ בנאי.

הזמרת והיוצרת המוזיקלית לימור בלס ביצעה מספר שירים מקוריים להנאת הקהל.

אסיים את הסקירה בציטוט של דבריו האופטימיים של גבריאל מוקד מתוך המסה, שנאמרו על המשוררים הצעירים של שנת 1980, אך נשמעים מעודדים בכל דור ודור:

"דווקא על רקע המשבר החברתי, המדיני והתרבותי של החברה הישראלית נתגלו נקודות-חיוניוּת חשובות בקרב יוצרי הספרות הצעירה, שניסו לקלוט את המציאות המוכרת שלנו בעיניים בלתי-ממסדיות, לא מתוך ייאוש, אלא מתוך תחושה מודעת או בלתי-מודעת-בחלקה, שאנו חזקים דיינו על מנת לשאת את האמת."