אירוע מחווה ליואל הופמן/ חגית בת אליעזר 

בצהרי יום שישי 20.1.2017 התקיים באולם קאמרי4 של התיאטרון הקאמרי מופע לכבוד הסופר, המשורר והמתרגם יואל הופמן, לרגל צאת ספרה של ד"ר רחל אלבק-גדרון "השלישי האפשרי" – מחקר מונוגרפי על עבודתו של יואל הופמן. היוצר עצמו, המתגורר במעלות, לא נכח במחווה לכבודו והדבר אינו מפתיע – הרי נוהג שלא להתראיין.

הפרוזה השירית של יואל הופמן ייחודית בתוכנה ובצורתה ומתעורר הדחף לסווג אותה. הסופר והעיתונאי בני ציפר, מנחה האירוע מוצא דמיון-מה לקבוצת "אוליפו" (OuLiPo) של יוצרים עם ז'ורז' פרק, הסופר המפורסם ביניהם, שנוסדה בשנת 1960 בצרפת והייתה מעבדה לפרוק והרכבה של השפה.

אנשי הספרות שהשתתפו במופע התייחסו להיבטיה השונים של היצירה ההופמנית רבת הפנים, וכולם הסכימו שהיא עדיין מתמיהה את הקוראים והחוקרים, וברוח הזאת של פליאה בני ציפר הציג את המשתתפים ושוחח עמם.

הראשונות עולות 2 שדרניות רדיו לראיון משותף בשלושה: שירי לב-ארי, בעלת תארים אקדמיים בספרות ובפילוסופיה, שכתבה בנושאי מו"לות וספרות בעיתון "הארץ", וענת שרון-בלייס – משוררת, מנהלת תחנת הרדיו "קול יזרעאל" של המכללה האקדמית עמק יזרעאל, שהקליטה את המופע, ואני מודה על כך, שהעמידה לרשותי את ההקלטה לטובת הסקירה.

שתיהן מגישות תכניות של תרבות וספרות בקול ישראל. דיבורן רהוט, נעים לאוזן, השיחה קולחת. לשאלתו של בני ציפר "למה יואב הופמן לא קיבל את פרס ישראל?"

משיבה שירי לב-ארי.

למן ספרו הראשון "ספר יוסף", שיצא בשנת 1988, זוכה יואל הופמן לאהדתם של מבקרי ספרות והפך לשם דבר בקרב קבוצת קוראים אניני טעם ומטיבי קרוא, שהולכת וגדלה, ואולי עוד יקבל את הפרס.

בתגובה להרהורו של המנחה על כך, שעל רקע הרומנים הישראלים "המתועשים" מאז שנות התשעים, שכמו יצאו מפס ייצור, הספרים של יואל הופמן נעשים כבעבודת יד, שירי לב-ארי מתארת את הסגנון ההופמני הייחודי: הטקסט מודפס רק בדף השמאלי של הכפולה, כשהעמוד הימני ריק או נושא איור, הרומן מחולק לפרגמנטים ממוספרים, השפה נעה בין פרוזה לשירה, עם השפעות "זניות", הערות ארספואטיות, הומור עד כדי נונסנס. שירי לב-ארי מדגימה זאת בקריאת קטעים מהרומן "אפרים" משנת 2003, שמגולל את קורותיהם של בני הזוג אפרים ויוספה, המכונים "שני דגים מתים באקווריום".

71:  "לפעמים אפרים קם ורואה אור במטבח ויוספה שותה תה. לא קר לך הוא שואל לא קר לך לא קר לך לא קר לך [השאלה מהדהדת בראשו כמו תקליט שבור].

הוא משתין וחוזר ועובר על פני המטבח. יוספה עומדת ופניה לכיור והוא רואה בה את סימני הזקנה בארבע בבוקר בשנת האלפיים.

אחר כך, כשהוא שוכב במטה, הוא שומע את צליל נעלי הבית שלה קרב ובא והוא נזכר בטייסים היפנים שהפילו את עצמם על אניות האויב."

72: "תנו לי כסף בעבור הספר הזה לפי גודל הכאב. מאה אלפים או יותר.

שמודדי הכאב של הוצאת כתר [ברוך שושנים ועמליה ליפקין] יקראו ויגידו בעצמם אם מכשירי המדידה הפנימיים אינם עולים עד קצה הסקלה כשיוספה מושכת את רגליה בלילה."

מסתבר שיש דמיון בין מהלך חייו של יואל הופמן וזה של ענת שרון-בלייס, והיא מתארת זאת בתמציתיות פיוטית: "נדד – ילדותי עברה באירן, גדל ברמת גן – גם אני, ההורים מטרנסילבניה – גם שלי, ואפילו יש לנו וטרינר משותף  – דוקטור קלמנט מרחוב גוטליב המוזכר באחד הספרים בהיפוך הופמני כדוקטור גוטליב מרחוב קלמנט."  ואז ענת מספרת על הגן היפני הירוק והקסום בקיבוץ חפציבה, שהוקם ע"י כת המקויה, האוהדת את ישראל ובו אגם קטן, פגודת אבן, גשרון עץ. ובנוסף לעצם היפניות, יש עוד הקשר ליואל הופמן. הגן ניצב בין שיפולי הגלבוע החרוכים לבין עזובת המבנים של חלוצי חפציבה – כמו אצל יואל הופמן - כל רגע משהו אחר. וגם ריבוי שפות משותף להם: ענת שמעה מפיה של סבתה משפטים מעורבבים בהונגרית-גרמנית-רומנית, שפות מרכז-אירופאיות בהן מדברים גם דמויותיו של יואל הופמן. היא מצטטת מהספר Curriculum Vitae על העונש של עצם השפה: "תראה ציפור - תאמר ציפור, תראה אדם – תאמר אדם, וכך למרבה הזוועה עולם של סימנים יכסה את הדברים." לענת שרון-בלייס וליואל הופמן אהבת נפש משותפת למשורר אבות ישורון, אשר שמו במקור היה יחיאל פרלמוטר – אם הפנינה. נפל כבוד גדול בחלקה של ענת, כשיואל הופמן הסכים לתת לה ראיון קצר על אבות ישורון, שעל "המוח הפניני שלו ששווה את התקציב של פולין וגרמניה" כתב בספרו "גוטפרשה".

השחקנית שירה קוריאל ביצעה את כל ספר הילדים של יואל הופמן "בפברואר כדאי לקנות פילים" בקריאה אמנותית נמרצת. הספר מתחיל בשורה "מורים אינם מספרים" וממשיך ברצף היגדים, שרובם פנטסטיים-הומוריסטיים-אבסורדיים ולא כולם מתאימים לילדים, לדוגמא: "שהשמש היא אישה שמנה" , "שרואים חלומות של אחרים", "שאפונה צוחקת עד שמתפקעת", "שאם מחבקים אישה מכוערת היא הופכת לאשה יפה", "שפעם השמש נפלה לים והדגים התבשלו במים", "שכוכבים שרים במקהלה", "ושכל הדברים האלה נכונים".

יגאל שוורץ, שגילה את יואל הופמן, הוציא אותו לאור, כתב עליו, טיפח אותו, הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בן גוריון בנגב וראש מכון הקשרים. יגאל שוורץ מספר איך בשנת 1986, בהיותו עורך בהוצאת כתר, קרא את הסיפור קצכן של יואל הופמן, שפורסם ע"י נתן זך בגיליון מספר 2 של כתב העת אגרא, וכבר מהשורות הראשונות חווה רגע של התגלות - הבין שירצה להוציא לאור כל יצירה של הסופר.

בהמשך להומור הפרוע של "בפברואר כדאי לקנות פילים", בני ציפר התייחס למושג "ויץ" - בדיחה חידוד שנינות, ויגאל שוורץ, שחקר את התרבות של מרכז אירופה (צ'כיה-הונגריה-רומניה-אוסטריה-גרמניה) סיפר שבמאה ה-20 כתבו "ויצים" כאלה או פיליטונים, ואפשר לראות את יואל הופמן כממשיך של המסורת הזאת. לאילו סופרים דומה יואל הופמן? לעגנון, לקפקא, לרלקה, אבל מה שמסביר את יואל הופמן ליגאל שוורץ, דבר שנשמע אולי מוזר בהתחלה, זה דון קישוט, והוא מסביר. אצל דון קישוט קיים מצב של מעבר חד מתקופת האבירים לזאת שלאחריה ועבור האנשים שחייו בתפר התרסקה התבנית העולם, והם המשיכו את מסורת העבר במקום שלא מתאים להם. כך גם גיבורי הופמן, שהם מהגרים, שחיים בלבנט לפי הכללים של אירופה, שלפני מלחמת העולם השנייה. היה במהגרים הפן הכפול: הם לא היו אנשים קטנים, היה בהם אפילו שגב ומצד שני גיחוך, בשל התנהגותם האנכרוניסטית. שני דברים מרכזיים מעצבים את יצירתו של יואל הופמן: השואה, שלאחריה העולם איבד את משמעותו והיתמות. ההומור, האבסורד יוצרים הבזקים על רקע הרִיק וכל מה שאנושי הוא מלא חסד, כי אין לו תכלית.

ד"ר יערה שחורי – סופרת ומשוררת, עורכת בהוצאת "כתר" המשיכה לשוחח עם בני ציפר על ה"מרכז-אירופיות" שבספרים של הופמן וציינה, שהעתקתה לפלשתינה אינה מושלמת, אלא כמו שכבה על שכבה ואולי בשל כך יש הרבה דברים מרחפים, אפילו דגים. הכתיבה אינה סנטימנטלית ויש בה "כָּכוּת", עליה מדברת רחל אלבק-גדרון בספרה "השלישי האפשרי", כלומר התחושה שאלה הם הדברים, הכל מועד להיהרס ועם ההרס הזה נמשיך. אין געגוע בספריו של הופמן, כי הכל בבת אחת, ללא הפרדה: "שם" ו- "פה" מוחזקים יחד. בתגובה לתהייתו של בני ציפר בדבר התסבוכת של השמות, יערה שחורי מבקשת להתמקד בשם אחד – יואל הופמן, שמופיע כדמות בספרים, אבל הוא לאו דווקא זהה למחבר, ויערה שחורי מציעה לנו לא לבטוח בו, כי הוא מתעתע כמו קוסם ועלול להיעלם. בתגובתה לשאלה "האם יש עתיד ליואל הופמן, האם יקראו אותו?", יערה שחורי מעריכה שכן ימשיכו לקרוא את ספריו, כי הם אינם רק לאינטלקטואלים, הנראוּת הייחודית שלהם עושה אותם מידיים לקריאה,נגישים, ויש בהם אור גדול ליד החשיכה. כהדגמה היא קוראת את מה שיש ליואל הופמן להגיד בנושא הרומנים – פסקה 154 ב- "מצבי רוח" - ספרו האחרון עד כה:

"מפני הגעגועים האלה שמאוד קשה לעמוד בהם כותבים עבורכם רומנים של שלוש מאות ואפילו שש מאות עמודים וממלאים אותם אינספור בני אדם שבאים והולכים, כמו ארון תרופות שמלא בכדורי אקמול."

גם השחקן שי אביבי קורא מהספר "מצבי רוח" ואומר, שמאז שאוהד ובר – שחקן ומשורר, מפיק האירוע, הזמין אותו להופיע, הוא קורא בספר ומתאהב-מתעייף-מתאהב.

61: "קשה להאמין שכל זה מתרחש בתוך ספר. מה. האנשים קטנים מאוד? או אולי כוח הדמיון נוטל סימנים (מתוך עשרים וכמה) והופך אותם, במין כישוף, לכל אותם דברים?"

75: "הנה עוד דברים ששוברים את הלב: דלת ישנה. כוס ששכחו בחצר. כף רגלה של אישה שנלחצה בנעלים צרות ועל כן האצבעות מפותלות זו בזו."

108: "בכלל. צריך שסופרים יגלו מידה רבה יותר של נדיבות כלפי קוראיהם. אבל נדיבות של אמת, לא כמו במקומות מסוימים, שמלעיטים את המחשב בתאריכים של ימי הולדת וזה פולט ברכות ביום המתאים.

אנחנו רוצים לחבק את כל הקוראים. גברים, נשים, זקנים וטף."

ד"ר רחל אלבק-גדרון – חוקרת בינתחומית, המשלבת פילוסופיה, ספרות ואמנות מצטרפת לבני ציפר לשיחה על ספרה החדש "השלישי האפשרי" – מחקר מונוגרפי ראשון על עבודתו של יואל הופמן. שנדליר (נברשת) הפוך – הצילום של המשוררת ד"ר שירה סתיו על הכריכה מושך תשומת לב והוא מסמל את מצבם של גיבורי ספריו של יואל הופמן – מהגרים, תלושים, העשויים במתכונת האירופית של שנות העשרים והשלושים.

שם הספר - "השלישי האפשרי" - דורש הסבר והוא ניתן בפתח הספר וגם מפיה של המחברת: בלוגיקה הקלסית ישנם שני ערכי אמת: כן, לא ואין אפשרות שלישית: השלישי הוא המוצא, מן הנמנע. עומק העיסוק של יואל הופמן בענייני הזן-בודהיזם מביא אותו "לרכך" את הלוגיקה המחייבת – מאפשר את השלישי, שנמצא בין "כן" ו- "לא" במסגרת ה-"פאזי לוג'יק", מתמקד בו וכך מגיע הישר אל הממשי. השלישי האפשרי הוא הממשי.

ואם ה"ממשי" הזה לא מספיק מושך את הקורא, אפשר "לשווק" את הספרים של הופמן דרך הצד המשחקי-הבלותי-הומוריסטי שלהם, שנוגע מידית בצער הפרטי של כל אחד, ומבקש להביא חמלה, לנחם. ואכן הספר "השלישי האפשרי" מקדיש מקום גדול לדיון בנונסנס, הדומה לזה שב "אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול מהתקופה הוויקטוריאנית. הפילוסוף ז'יל דלז  אומר ש"אליס" הוא ספר על "מה זה להיות ילדה" בעולם זר ואף עוין, ובדומה, אפשר לומר שספריו של יואל הופמן, שמלאים בפרדוקסים, הם על "מה זה להיות מישהו". על אף שרוב הממשות היא פרדוקסלית ולא ניתנת לריסון ע"י הלוגיקה, אנו נאחזים ברציונליות, שהיא, לפי דברי פרידריך ניטשה, רשת הביטחון שלנו.

ובהקשר לחידת יצירתו של הופמן, "אולי זאת יצירה פילוסופית שמתחזה לסיפור" – מציע בני ציפר. רחל אלבק-גדרון אינה מסכימה ומוסיפה, שהופמן הוא למעשה פילוסוף-אנטיפילוסוף כי לצד אזכורים אוהדים של פילוסופים מערביים בספריו ישנה ההגחכה שלהם - הופמן צוחק על היכולת של הפילוסופים לעזור בצורה כלשהי בחיי בני אדם. הופמן גם לא סופר יפני - האי-יפניות שלו בולטת בקטע על יחיאל פרלמוטר אותו קראה כאן ענת שרון-בלייס. יואל הופמן הוא יותר מכל - מספר סיפורים ומודע לכוח שלהם למשמע את החיים וליצור אמפתיה כלפי הדמויות.

ואנחנו נמשיך לקרוא את הרומנים של יואל הופמן ברצף, כי יש בהם עלילה, ונחזור ונקרא בקטעים אהובים.

צריך לציין כאן, שבמהלך האירוע השחקנים בן לב ודורון לב הציגו קטע תיאטרון-  מתוך עיבוד לבמה של הסיפור "קצכן", שנעשה במסגרת תרגיל בימוי במכללת סמינר הקיבוצים.

והייתה גם מוזיקה. האירוע נפתח בקריאת פרגמנטים מהספר Curriculum Vitae  בליווי מוסיקלי ע"י ברוך ברנר – במאי ויוצר, מנהל מעבדת תרבות בירושלים וראלי מרגלית – מלחינה וצ'לנית, ונסגר בקטע מוזיקלי נוסף – "שירו של אדם" - שיר מולחן של יואל הופמן, אותו שרה איה גבריאל בליווי נגינת הגיטרה של עדן פיבק ויאה לחתום בו את הסקירה:

יש שאדם מחפש את שירו כל חיו

יש ששירו של אדם מתנגן בו כל ימיו

יש שאדם נולד ומת בכל אחד משיריו.