בסד

פרשת תרומה/ צבי'ה כהן

אקדמת דברים

מקריאת פרשת תרומה נראה לכאורה כי עיסוקה המרכזי של הפרשה הוא בפרטי הקמת המשכן לקדוש ברוך הוא כלשון הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה' ח'). אולם, מקריאת הפסוקים הפותחים את הפרשה, אנו מבינים כי יש בה לימוד רוחני רחב. לימוד רוחני זה מערב מושגים יסודיים הכרחיים לקיום החברתי המוסרי והראוי של עם ישראל: תרומה, נדבה, נתינה ולקיחה. נדמה כי מושגים אלה שמשמעותם בהירה כדי צרכם אך ורק ביהדות, מגדירים את צביונו של עם ישראל כעמו הנבחר של השם. פעולה על פי המשמעות הרוחנית הנשגבת של מושגים אלה, מקיימת חיבור בל יינתק בין עם ישראל והקדוש ברוך הוא. זוהי תרומתה הייחודית של פרשת תרומה, להבנת מהות החיבור בין עם ישראל והקדוש ברוך הוא, בתוך כלל הלימוד בפרשה. במאמר זה, אנסה להבהיר את משמעותם הרוחנית של מושגים אלה, באשר הפנמתם הכרחית לקיומנו כעם השם.

לקיחה היא נתינה אם מכוונים בה לתוכנית האלוקית

פרשת תרומה נפתחת כך: "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה' א', ב'). על פניו נראה הפסוק תמוה, שכן, לכאורה צריך היה לומר הכתוב "ויתנו לי תרומה". פירוש פשוט של המילה תרומה הוא נתינה לצרכי קדושה, בעוד שלקיחה, היא בדרך כלל לקיחת האדם למען עצמו. אם כך, כיצד נוקט הכתוב לשון לקיחה כאשר מדובר בתרומת קודש להשם? שימוש כזה במילים נראה על פניו כדבר והיפוכו. רש"י מספק לנו הסבר לכך על ידי פירושו למילה "ויקחו לי" ואומר: ויקחו לי משמעו לשמי. בכך נרמז בכתוב כי הנתינה האמיתית צריכה להיעשות מתוך כוונה רוחנית, בנתינה לשם שמיים. מכאן למדים עוד, כי גם לקיחתה של תרומה צריכה להיות בכוונה לקחת תרומה לשם שמיים, כי רק לקיחה ונתינה לשם שמיים מקיימות תכלית רוחנית. מעבר לשימוש במילים, הפרשה מבהירה עד כמה חשובה הכוונה הרוחנית המתלווה למעשה הנתינה או הלקיחה. אם כך, מהי משמעות הביטוי "לשם שמים"? מהי הכוונה הרוחנית המיוחסת לעשיה לשם שמים? הכוונה היא שהאדם הנותן או הלוקח, מבין כי הוא מקיים בעשיה כזו את הרצון האלוקי. במעשה הנתינה או הלקיחה מתוך כוונה רוחנית לעשות זאת לשם שמים, הופך האדם להיות שותף בתוכנית האלוקית הנשגבת לקיום העולם והאדם בו. בתוכנית אלוקית זו, מתקיימים חשבונות שאינם ידועים לאדם במלואם, אם כי אלה הם חשבונות של צדק אלוקי מוחלט ואמיתי. עם ישראל הוא חלק בלתי נפרד מתוכנית אלוקית זו, ולפיכך גם מן הצדק האלוקי ומן האמת האלוקית. לכן, כאשר בכל פעולה מכוון האדם לעשות רצון השם בעשיה לשם שמים, הוא נעשה שותף פעיל ומשפיע במארג התוכנית האלוקית ובמבנה  מערכת הצדק והאמת האלוקיים.

בין לקיחה לשם שמים ובין לקיחה לשם עצמי

לעומת הכוונה בלקיחה לשם שמים, כל לקיחה אחרת, שאין בה כוונה לעשות רצון השם, משמעה לקיחה לעצמי, לרצון הגשמי הנמוך של הנפש. כך, כאשר אדם לוקח למען עצמו, מתוך שיקולים אישיים ואגואיסטיים, הוא לא רק לוקח לעצמו, אלא הוא מוציא עצמו ממערך התוכנית האלוקית הנשגבת, ופוגם בתכלית הרוחנית שלשם קיומה הוא נמצא בעולם. לעומת זאת, כאשר אדם לוקח תרומה למען השם, כלומר לתכלית רוחנית נשגבת, הגם שרק מעט ממנה ידוע לו, הוא יוצא מן הלקיחה האגואיסטית והנמוכה לעצמו, ומרומם לקיחה זו רוממות רוחנית. בהתאמה, כאשר מדובר בנתינה לשם שמים ולתכלית רוחנית, הכוונה בנתינה הרוחנית היא לב ליבו של מעשה הנתינה. לכן כל איש יתן כפי נדבת ליבו, כפי רצונו. אין חשיבות לכמות שנותן האדם אלא לכוונתו הרוחנית ליתן כל נתינה לשם שמים, כדי להיות חלק מן התוכנית האלוקית. גם המשך פירושו של רש"י לפסוקים אלה מבסס הבנה זו: "תרומה - יפרישו לי ממונם נדבה. ידבנו לבו - לשון נדבה הוא, לשון רצון טוב, פרישנ"ט בלעז מתנה". אם כך, כאשר מדובר בעשיית מעשה שהכוונה הרוחנית בעשייתו היא להיכלל בתוכנית האלוקית הנשגבת לקיום העולם והאדם בו, הרי שלקיחה לשם שמים, נתינה לשם שמים, תרומה לשם שמים, ונדבה כפי רצון הלב, כולם מקיימים ביחד רצון אלוקי גבוה, ולכן כל המושגים הללו חד הם. הנתינה היא לקיחה, התרומה היא נדבה, הרצון של האדם מתאים לרצון האלוקי, ובכל אלה התכלית הרוחנית האלוקית מתקיימת בשלמות. זהו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אלה הם התנאים הרוחניים ההכרחיים לכך שהשם ישכון בתוך עם ישראל כאשר עם ישראל מתקיים בעולם ארצי וחומרי, אחדות בין הרוח ובין החומר. מכאן אנו למדים כי כאשר מדובר בעשיית מעשים לתכלית הרוחנית הגבוהה שלהם, כחלק מן התוכנית האלוקית, ובמילים אחרות לשם שמים, כל המושגים, גם אלה שנחזים להיות הפוכים, נמצאים באחדות: הלקיחה היא נתינה, הנדבה היא כרצון הלב, התרומה היא נדבה, ותרומת האדם היא מקורה מהשם.

התרומה והנדבה : ממקור אלוקי לתכלית אלוקית

כמעט כמו כל דבר בדורנו, מתכמתות התרומה או הנדבה לכדי כסף. במרבית המקרים, האדם סבור כי כאשר הוא נותן תרומה או נדבה, הוא נותן אותן מכספו שלו. אולם, הגישה הרוחנית הנכונה היא להבין כי מקור כספו של האדם, כמו כל מה שיש לאדם, הוא הקדוש ברוך הוא. האדם, נותן התרומה או הנדבה, הוא בבחינת כלי המעביר הלאה מכספו של הקדוש ברוך הוא לתכלית רוחנית. יש להבין עוד, כי בדיוק ככלי שיש בו שפע, אדם הנותן תרומה כספית או אחרת, לא מתרוקן, אלא מפנה אצלו עוד מקום לקבלת שפע רוחני וגשמי ממקור השפע, מהקדוש ברוך הוא. אם כך, כדי להיות כלי המלא בשפע כל העת, על האדם לתת תמיד, כי על ידי הנתינה הוא מפנה מקום לקבל עוד. כך, נתינה מתוך ההבנה הרוחנית הגבוהה כי הכל שייך להשם, וכי הנתינה היא רצון השם, מהווה גם הבטחה לקבלה. עוד אומר כי מי שנותן לא רק מקבל מהשם את כל צרכיו, אלא הוא למעשה גם בבחינת מי שלוקח על ידי מעשה זה, את הזכויות הרוחניות והגשמיות שהשם נותן לו עבור מעשה התרומה. הוא אמנם מקבל מהשם שכר רוחני בעשיית מצוות התרומה, אך מקבל גם עוד כסף, ועוד צרכים חומריים גם לעצמו, וגם כדי שיוכל לשתף בכך אחרים. אם כך, הנתינה, הנדבה, התרומה והצדקה מהווים מעגל אינסופי של טוב רוחני וגשמי, כאשר מכוונים בעשייתם לעשות רצון השם.

גלגולו הרוחני של החומר

בפרשה מצווה השם את משה ביחס למהות התרומה למשכן: מזהב, כסף נחושת תכלת וארגמן, ועד שמן ובשמים. טיב התרומות מעלה את השאלה כיצד מתגלגל החומר שממנו נלקחות וניתנות התרומות למשכן? מהיכן מקורו של החומר שממנו עם ישראל לוקח את התרומות לבנית המשכן להשם? במענה לשאלה זו עלינו לחזור אל יוסף, שעשה רצון השם בצדיקות גדולה, ועמד בפיתויים הגדולים של טומאת מצריים. השם העלה את יוסף לגדולה להיות המשנה למלך מצריים. בזכות פעולתו של יוסף כמשנה למלך, התעשרה מצריים מאוד, בשנות הרעב הכבד ששרר בכל ארצות האזור. במצוות השם, את כל העושר הזה של כלי זהב וכסף, שאלו עם ישראל מהמצרים לפני שיצאו ממצריים. רכוש זה  קרוי "ביזת מצרים". בנוסף, כאשר מרכבות המצרים על כל זהבם וכספם טבעו בים, צף רכוש זה על מי ים סוף, ועם ישראל אסף את כל הרכוש. כך נתן השם לעם ישראל את אוצרות מצרים פעם נוספת. זוהי "ביזת הים". (סוטה דף יא' עב') אם כך, כל הרכוש הזה ניתן לעם ישראל מאת השם. כעת, כאשר העם לוקח מרכוש זה ונותן נדבה ותרומה להשם לבנית המשכן, הוא לוקח למעשה מרכושו של השם. הוא שאומרת המשנה: "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו" (משנה, אבות ג' ז') זוהי דוגמא לכך שכל החומר המצוי בעולם מקורו אלוקי. גלגולו של החומר הוא התגלמות התוכנית האלוקית במיטבה, לקיום העולם והאדם בו. אם כך, כאשר האדם עושה מעשה מסוים בחומר, עליו לכוון לעשות במעשה זה רצון השם, כי כך, הוא הופך להיות גורם פעיל בתוכנית האלוקית לניהול העולם והאדם בו. ואין תוכנית טובה יותר לקיום האדם והעולם, אלא התוכנית האלוקית של בורא העולם ויוצר האדם. כל כוונה אחרת בעשיה, ועריכת "חשבונאות" שבין אדם לאדם, מורידה את רוחניות העשייה לדרגה נמוכה, לדרגת הנפש והרצון העצמי לקבל. אז, הנתינה פוחתת, ונשאר בעיקר הרצון לקחת. מאבק זה בין מי שרוצה לקחת לעצמו, ובין מי שרוצה לתת לשם שמים, הוא לבוש של המאבק המוכר בין ההנהגות הרוחניות של השם ובין הכוחות הנמוכים של הנפש ששורשם בנחש. מאבק זה החל עוד מימי אדם הראשון. תכלית קיומנו היא כידוע, לתקן את חטאו של אדם הראשון, על ידי צמצום כוחות הנפש הנמוכים של הרצון לקחת לעצמי, על ידי נתינה רוחנית לצרכים רוחניים, ובכוונה רוחנית לשם שמיים. כך אנו פועלים ביחד עם השם, על פי הנהגתו הרוחנית, לביצוע התוכנית האלוקית לתיקון עולם לקראת עולם הגאולה.

 מה בין נתינה וחג הפורים

בימים אלה, בא עלינו לטובה חודש אדר, ומשנכנס אדר מרבים בשמחה. בחג הפורים אנו מצווים לתת מתנות לאביונים ככתוב במגילת אסתר: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשימחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאבינים".נתינת מתנות לאביונים מרבה להם שמחה והיא מקיימת נתינה בכוונה רוחנית נשגבת. כיצד? אביון הוא מי שהיה בינוני או עשיר ונעשה עני, והוא תאב למה שהיה לו בעבר. כך מפרש ה"מצודת ציון". לעומתו, עני הוא אדם שנולד לעניות, כלומר, מאז ילדותו אין לו אלא קיום צנוע, ולפיכך הוא צריך כל חייו לנהוג בצניעות ובענווה. לכן, מצוות מתן הצדקה לעניים היא דרך שניתנה לנו מן השם לעזור לעניים בפרנסתם. נמצא כי לאביון קשה נפשית יותר מן העני. העני רגיל במצבו, אך האביון עסוק במחשבות על מה שהיה לו בעבר, הוא תאב לו ורוצה שמה שהיה לו יהיה לו שוב (הגר"א, המלבי"ם). לכן, בפורים כאשר עם ישראל חוגג בשמחה ובמשתה, אנו מצווים לשמח את האביונים במתנות. המתנה היא בדרך כלל צרכי אוכל הנפש וקיומה, לשני אביונים, והמצווה היא לתת מתנה בשווי כספי, שתספיק לשני אביונים לקנות צרכי האוכל לסעודת הפורים (הרמב"ם הלכות מגילה ב' טז'). תכליתה הרוחנית של המתנה לאביונים היא לשמח את האביון ולו במעט, ולהקל מעט את סבלו הנפשי. כפי שבפורים אירע היפוך במזלו של עם ישראל אשר ניצל מצרה גדולה של גזירת שמד, ויצא מעצב לשמחה, כך, בנתינת המתנות לאביונים, יש לכוון לתכלית הרוחנית של היפוך במזלם לטובה ולהוציאם מצער לשמחה. משמע, הנתינה בפורים לא רק משמחת את האביון ומקלה עליו, אלא, כאשר מתלווה לה הכוונה הרוחנית של נתינת מצווה לשם שמים, לשם קיום התוכנית האלוקית, השם מיטיב את מצבו של האביון ומוציאו ממצב זה לשמחה גדולה. היש עזרה גדולה מזו לאדם אביון המקבל מתנה, כאשר בזכות מתנה צנועה שנותן לו אדם, מצבו מוטב והוא מפסיק להיות אביון? מצב זה אפשרי רק כאשר הנתינה נעשית בכוונה הרוחנית הראויה, נתינה לשם שמים וכדי לשמח את האביונים.

סיכום

פרשת תרומה מלמדת אותנו חשיבותה של נתינת תרומה בכוונה רוחנית לעשות בכך לשם שמים, כיוון שבכוונה כזו, עם ישראל, העם הנבחר, הופך להיות שותף פעיל בתוכנית האלוקית הנשגבת של בורא העולם ויוצר האדם. זו תוכנית שרק מקצת ממנה ידוע לנו, אולם היא תוכנית קבועה ומדויקת. כך, נתינה בכוונה רוחנית להיות שותף פעיל בתוכנית האלוקית, היא גם לקיחה, היא גם מתנה היא גם תרומה, והיא גם נדבה. הכל נמצא באחדות. כך הם פני הדברים כאשר הכל נעשה בכוונה לשם שמים. צא ולמד.

logo בניית אתרים