מופע להקת המחול של ג'ין שינג/ חגית בת אליעזר

תיאטרון המחול המודרני של ג'ין שינג משנחאי בא לארץ והופיע בסוזן דלל ביום חמישי 9.2.2017. המופע נערך במסגרת חגיגות 25 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לסין והתקיים במעמד שגריר סין בישראל ופמלייתו.

הרקדנים הופיעו בשתי עבודות ובהפסקה ביניהן ג'ין שינג – הבעלים של הלהקה, הכוריאוגרפית וידוענית, המפורסמת באמצעי התקשורת בסין – נשאה נאום על מגוון הצלחותיה.

בראשית היה ג'ין שינג הבן, רקדן מספר אחד בסין, נשלח להמשך לימודים וריקודים בארצות הברית. חשקה נפשו להיות אישה – בבקשה, אותו השם מתאים לשני המינים – תודה לסינית ולהורים. הגוף המאומן של הרקדן משרת שנית – הפעם את הרקדנית. סיפור ההצלחה הזה לא מסתדר לי עם היצירה. כנראה, למרות האנגלית הרהוטה, ג'ין שינג דיברה אלי סינית.

וחזרה לעבודות המחול. בראשונה – 9 רקדניות בשמלות שחורות מחמיאות בתנועות מתואמות של סולידריות נשית. שם העבודה – SPACE9, והוא מתורגם כ- "חלל 9" או "המרווח התשיעי". השמות בעברית לא ברורים דיים ולא מעידים על אופי היצירה. ישנה התייחסות לחלל או מרחב, ובהשראת "חדר משלה" של וירג'יניה וולף, ניתן לומר, שבעבודה הזאת כל רקדנית מקבלת מקום משלה במשבצת של ריבוע 3*3 המוקרן על הרצפה או בשורה של רקדניות צמודות כתף-אל-כתף - צפופה, אך מכבדת ופולטת כל פעם רקדנית אחרת לקטע סולו קצר. הייחוד של הריקוד – הוא הימצאותם של 9 זוגות של נעלי עקב, אותם הרקדניות נועלות, חולצות, עורמות, אוספות ומניפות בידיהן. את העבודה מלווים קטעי מוסיקה שונים, ביניהם השיר הידוע "קוקורוקוקו פלומה" מתוך פסקול הסרט "דבר אליה" של פדרו אלמודובר.

הכוריוגרפיה של SPACE9 נעשתה ע"י ג'ין שינג ואילו זו של העבודה השנייה – ע"י כוריאוגרף הולנדי ארתור קוגלין (Arthur Kuggeleyn), המתגורר ויוצר בשוויץ, למוסיקה של כריסטיאן מאייר (Christian Meyer) ואלברטו איגלסיאס (Alberto Iglesias) . העבודה נקראת Cage Birds ומציגה את הרקדנים כציפורים בכלוב. בתכניית האירוע השם מתורגם לעברית בצורה שגויה כ "כלוב ציפורים", כשברור מהבנת הביטוי האנגלי ומהצפייה בריקוד שהנושא הוא ציפורים, על כן שם העבודה הוא "ציפורי כלוב" או "ציפורים כלואות". זאת עבודה שונה בתכלית. רוקדים בה נשים וגברים בקצב מהיר בתנועות חזרתיות נמרצות. הרעיון של הכוריאוגרפיה הזאת מוצלח מאוד, כי הציפורים הכלואות - צפופות ולא עפות, את כל תנועותיהן הרקדנים מסוגלים לחקות.

בעבודה הראשונה הייתה זרימה הרמונית, נינוחות גופנית עם הגיוון של הערכות משתנה על הבמה והשימוש בנעלים, אך ללא הבעה רגשית של מתח, או מחאה. העבודה השנייה בוצעה במרץ מרשים, שנשמר לכל אורכה, אך התנועות המכאניות חזרו על עצמן ללא גיוון רגשי.

היה זה אירוע תרבותי מדיני בעיקרו, שמבחינה אמנותית לא הגיע לשיאי המחול שנקבעים ונשברים על במת סוזן דלל ע"י רקדני להקת "בת-שבע" לפי הכוריאוגרפיה של אוהד נהרין.