אירוע השקת הספר "פרקי אבות פילוסופיים"/ חגית בת אליעזר
משהו טוב קרה בבנק ישראל: נפגשו בו בנצי שרייבר – ד"ר למנהל עסקים, הבקי ביהדות ובפילוסופיה וצדוק עלון – ד"ר לפילוסופיה, סופר ומשורר, העוסק בכלכלה, התיידדו, כתבו יחד, ובשנת 2016 הוציאו לאור את ספרם "פרקי אבות פילוסופיים". כך אנו למדים על הרפתקת הקריאה הצפויה מהקדמה מאירת העיניים: "מסכת אבות משובצת לכל אורכה בהיגדים סמי-פילוסופיים שנאמרו על ידי חכמים שונים, לא פעם סותרים אחד את השני. מטרתו של ספר זה היא לעמת היגדים אלו עם משנתם הפילוסופית של הוגים מערביים."
במשך 7 שנות כתיבתם המשותפת, הם התמזגו לקול אחד וכלל לא עולה השאלה מה תרומתו הפרטנית של כל אחד מהמחברים, שיחדיו חיברו בין הקדום לעכשווי, בין חכמת היהדות המופיעה בפרקי אבות להגות המערבית. ידידותם התפשטה לעבר משפחותיהם: ד"ר קציעה עלון - בת דודתו של צדוק עלון הקימה הוצאת ספרים "גמא" ופרסמה בה את הספר בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד ודפנה שרייבר – אשתו של בנצי עיצבה את כריכת הספר. כמה מרהיבה ומעמיקה הכריכה. יש בה 4 שכבות היסטוריות. העליונה נוטפת עסיס רימונים רעננים ב- 5 השורות של שם הספר, כותרת המשנה, ושמות המחברים ותחתיה באפור אל עומק ההגות: פסל האדם החושב של אוגוסט רודן מתחילת המאה ה- 20 , הקדמת רמב"ם מהמאה ה- 12 למסכת אבות מהמאה ה- 3.
בערבו של יום חמישי 19.1.2017 התקיימה ההשקה של "פרקי אבות פילוסופיים" באולם בית הסופר בתל אביב בנוכחות בני משפחותיהם של צדוק עלון ובנצי שרייבר וחבריהם, בהנחייתה הלבבית והחיננית של קציעה עלון ובברכתו של צביקה ניר – יושב ראש אגודת הסופרים.
מלומדים מן האקדמיה נשאו דברים בהשראת פרקי הספר והקהל הגיב בקשב עמוק ובמחיאות כפיים. פרופ' דני סטטמן מאוניברסיטת חיפה התייחס לרעיונות בחלקו הראשון של הספר ובפרט לסוגיה "הדרך הישרה או הדרך הטובה" וההבחנה בין חוק, מוסר ו"דרך האמצע" המשתמעת ממנה.
פרופ' תרז מלאכי היא חוקרת תיאטרון ובפרט זה הצרפתי מהאוניברסיטה העברית, אשר קיבלה את תואר הדוקטור שלה מאוניברסיטת סורבון. הפרק האחרון של הספר הוא "על החיים ועל המוות" ובהשראתו דיברה תרז מלאכי על שני הנושאים האלה מהפן
התיאטרוני. והיא חידשה לי – ממש היממה. ללא ספק המוות בא על סיפוקו המרבי במלחמות, בהן משתעשעת האנושות מאז ומעולם. מלחמת העולם השנייה – הקשה והמשוכללת ביותר הביאה למהפך בייצוג המוות בתיאטרון. לפני המלחמה מעוותת התרבות הזאת, המוות היה מאורע אנכי בתוך המצב המתמשך של הצגת תיאטרון, ואילו אחריה – בתיאטרון האבסורד של סמואל בקט, אז'ן יונסקו ובמיוחד בתיאטרון המוות של טדאוש קנטור, שהגיע לשיאו המצמרר בהצגה "הכיתה המתה" בשנת 1975 , המוות בא, כדי לדחוק, למחוק הכול ולהפוך למצב המוחלט.
ואז ד"ר שמואל ויגודה מהמכללה האקדמית הרצוג באלון שבות, בהתייחסו לפרק "על חברה וכלכלה", גייס לעזרתו את הפילוסופיה החברתית האמפתית של עמנואל לוינס, המתחשבת ב"אחר" ומושיטה לו יד, וחילץ אותי מאחיזתם המבעיתה של דבריה של תרז מלאכי.
אומנם המלחמה שינתה מהותית את ייצוג המוות בתיאטרון, אבל מוטב שנטה אוזן לאמרתו של שפינוזה, שזכה לחיות ולהגות לפני המלחמה המשברת: "חוכמתו (של אדם) אינה ההגות במוות, אלא ההגות בחיים", הצובעת בגוונים של אופטימיות את הפסקה המסיימת של הספר, ותודה
לצדוק עלון, שחקר את משנתו של שפינוזה בעבודת הדוקטורט, על כך שהביא זאת לתשומת לבי.
בין דברי המלומדים המוזיקאית מירב הלינגר שרה "מילה טובה" של יעקב גלעד ויהודית רביץ, "נשל הנחש" של מאיר אריאל, "גלי לי לאן" של חביבה פדיה בהלחנתה ושיר פרי עטה.
המחברים החברים צדוק עלון ובנצי שרייבר הודו למשפחותיהם התומכות, לקציעה עלון המו"לית, מנחת האירוע, לקהל, וזה לזה על הדרך שעברו יחד, שהיא מצווה, וזהו גם שכרה.
ואני ראיתי את ההגות המתכתבת הקדומה-העכשווית, היהודית- המערבית כלהקת ציפורים נודדות יורדת לחניית ביניים אל דפי הספר החם והחכם הזה, הומה בשפה הנגישה לקורא, ואז חוזרת בהמראתה לדבר גבוהה-גבוהה בין שחקיה.
