פרק מספר:
עמיחי ואוטוביוגרפיה/  גלנדה אברמזון  מגרמנית: חנה לבנת

פרק זה מוגן בזכויות יוצרים כולל ניקוד השירים כמו במקור ואזכור הציטוטים ומראי המקומות והערות השוליים בתחתיתו.

פרסום הפרק ניתן רק באישור הוצאת הספרים רימונים ובאישורכם לאיזכור כל הערות השוליים, הציטוטים ומראי המקומות בספר.

ללא אישור זה, הוצאת רימונים לא תוכל  להתיר את פרסומו.

ביוגרפיות נוטות לתאר את חיי האמנים באמצעות דוגמאות מיצירותיהם כדי לבסס ולהוכיח עובדות חיצוניות. במקרים רבים עשוי אופן הביסוס הזה להתקבל על הדעת, אבל הביוגרף נדרש לזהירות מרבית כדי להימנע מלבלבל בין אמנות להוכחה, כי האמנות יכולה להיות תגובה מדומיינת, מהרהורי לבו של האמן, או פשוט זיכרון כוזב. לדוגמה, שירי הזיכרון הנפלאים שתומס הארדי הקדיש לאשתו אמה לאחר מותה מתפרשים לעתים כמעין הודאה באשמה על שלא התייחס אליה כראוי, ולעתים הם מתפרשים כעדות לבדידותו העמוקה לעת זקנה. מכל מקום, השירים הללו אינם מספרים על יחסו הגרוע של הארדי לאשתו, אם אכן היה גרוע במציאות או רק בדמיון. כמו כן במקום לחיות כאלמן בודד, הוא התחתן זמן קצר לאחר מותה של אמה עם ידידתו משכבר הימים, הצעירה ממנו ב-40 שנה בערך. יש לשער שהיה מסכים עם אמירתו האירונית של יהודה עמיחי:

וַאֲנִי כְּבָר בְּמֶרְחָק כָּזֶה,

שֶׁבּוֹ אֵינֶנִּי זוֹכֵר, אִם מָה שֶׁעָשִׂיתִי

עָשִׂיתִי לְאָבִי, אוֹ בְּנִי עָשָׂה לִי.[1]

נראה כי חייו של יהודה עמיחי היו מעניינים יותר מאלה של הארדי: החל בעזיבת עיר הולדתו לאחר תפיסת השלטון בידי הנאצים, דרך מעורבותו בייסודה של מדינת ישראל והשתתפותו במלחמותיה וכלה בהצלת יהודים - כל זה מצד אחד. ואילו מהצד האחר, חי עמיחי גם בתקופה שבה נוצר סדר עולמי חדש. כלומר, מהלך חייו רצוף אירועים מכוננים בהיסטוריה העולמית בכלל, ובהיסטוריה היהודית בפרט, העשויים לספק חומרים לביוגרפיה ארוכה מאוד. ואכן, אחד המבקרים כתב: "[...] עמיחי עוסק בדברים ה'גדולים', ה'קלאסיים': אהבה, חלופיות הזמן והאדם, נעורים, מוות, מלחמה, זיכרון."[2]

            ואולם למרות הנושאים הגדולים האלה, אנו יודעים אך מעט על אודות זיקתו האובייקטיבית של עמיחי אליהם. במבט שטחי נראית שירתו אוטוביוגרפית ובעלת רצף כרונולוגי כמו גם סיפורי. הרושם הזה מתחזק עוד יותר על סמך עדותו שלו בראיונות שונים כי מאז ומעולם כתב את חייו.

            אלמנטים רבים מ"חייו" ומה-dramatis personae שלו נוכחים ביצירתו: הגלות מווירצבורג, ההגירה לפלשתינה, הוריו, חוויות האהבה הראשונות שלו, מלחמותיו, מסעותיו, עירו, אשתו חנה וילדיו. שיריו יוצרים תחושה של אוטוביוגרפיה באמצעות הדובר הבלתי משתנה כמעט בגוף ראשון יחיד, באמצעות ההישענות על חוויות אישיות ורצף הזמנים התהליכי. לפיכך נראה הגיוני להניח כי שירתו אוטוביוגרפית. ואולם ההנחה הזאת בעייתית: גם אם שירתו אכן מתקשרת לאירועים ולפרטים אישיים מחייו, שאמיתותם ידועה לנו, אי אפשר להתייחס לשירתו כמכלול או לשיר יחיד כאוטוביוגרפיים לחלוטין. שיר הוא יצירת אמנות: האמן מתחשב באילוציה של הצורה האמנותית או בצרכיה יותר מאשר באמת. אם האמן היה רוצה לכתוב זיכרונות אמיתיים, הוא היה עושה זאת. אבל עלינו להפנים שגם אם עובדות אוטוביוגרפיות רבות מופיעות ביצירת אמנות, האמן שולט באופני ההופעה שלהן ובפרישתן, במבנה שלהן ובגוונים שהוא מעניק להן. לפיכך שירתו של עמיחי אוטוביוגרפית בהופעתה ובאווירתה יותר מאשר במהותה. עמיחי הצהיר כי כל צורה שירית היא אוטוביוגרפית במידה מסוימת, ויש לשער כי כוונתו הייתה שבאינטימיות שלה, המכוונת כלפי פנים, השירה מאפשרת מבט אל תוך ראשו ולבו של הכותב, ולא בהכרח משחזרת את מהלך חייו. אני מאמינה שכדי להישאר נאמן לעצמו כאמן במובן הזה, הוא כתב את חייו. לפיכך אם מתבוננים בשירתו כבאוטוביוגרפיה צרופה ומפורשת, יש בה כדי להוליך שולל. ואף שבמבנה שלה היא עשויה להיראות סיפור חיים רציף, הרי כשמתבוננים בה בדקדקנות, אין היא אלא מבחר של התרחשויות מתוך חיים. זאת הנחת היסוד שעליה מתבססת יצירתו הספרותית כמכלול. לפיכך ההתרחשויות בחייו הן אבני הדרך הסמליות, המבהירות או מטעימות את מה שהמשורר ראה כתחומים המרכזיים של חיי האני הספרותי שלו. אם כך, לפנינו לא אוטוביוגרפיה במובן המקובל, אלא מבע של חייו הפנימיים של המשורר.[3] ספרי שירה מאוחרים יותר לא הניעו את יצירתו הפואטית של עמיחי באופן אופקי לכדי הרחבה נושאית, אלא כוּונו פנימה, חדרו לעומק וביססו את משמעותה של יצירתו השירית כמסמך מיוחד במינו בהקשר האישי כמו גם הלאומי.

            מאחר שעמיחי חווה חיים מעניינים ומרגשים כאלה, מצער שלא השאיר אחריו ספר זיכרונות או אוטוביוגרפיה. עובדות הנוגעות לחייו אנו נאלצים לדלות מתוך מכתבים, רשימות, מאמרים וכיוצא באלה, כמו גם מתוך ראיונות שעמיחי העניק בכתב ובעל פה. נוסף על כך, אפשר לראות ב"מסעות בנימין האחרון מטודלה" מעין וידוי אוטוביוגרפי, המתייחס לילדותו ולפרק המוקדם של נעוריו. כל השאר - השירות הצבאי שלו, נישואיו, הולדת ילדיו ותקופת היותו מורה - מובא בהקשרים של רגשות ומחשבות בלבד, ולפיכך האוטוביוגרפיוּת שלהם חלקית בלבד. בדרך כלל משתמש עמיחי בשיריו באירועים חיצוניים כמטאפורות לחיי הנפש, אך לעתים קרובות קורה גם ההפך מזה: החוויה האישית מתרחבת לכדי חוויה קולקטיבית.

מלחמה וזיכרון תרבותי

ממקורות אחרים ידוע לנו כי במלחמת העולם השנייה שֵירת עמיחי בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי. לאחר מכן, במלחמת השחרור, הוא היה חבר פלמ"ח, ואחר כך שירת בצבא ההגנה לישראל. הוא גויס לשירות גם במלחמת סיני ב-1956 ובמלחמות של 1967 ו-1973. למעשה, הוא כתב פעם שחייו מוגדרים באמצעות שנותיהן של המלחמות. נושא המלחמה מופיע שוב ושוב בשיריו, ואין ספק שהחוויות הקשורות למלחמות היו בלתי נשכחות מבחינתו, והן גם שהטביעו בו חותם לטווח רחוק יותר מכל החוויות האחרות:

אֲנִי נָבִיא עָנִי, כְּמוֹ יֶלֶד עָנִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַק

שְׁנֵי צְבָעִים. אֲנִי מְצַיֵּר אֶת חַיַּי בְּמִלְחָמָה

וּבְאַהֲבָה, בְּרַעַשׁ וּבִדְמָמָה.[4]

בסדרה של שירי מלחמה שהופיעה ב-1989, "תל גת", חוזר הדובר שוב ושוב לעברו האישי:

הֵבֵאתִי אֶת יְלָדַי אֶל הַתֵּל שֶׁבּוֹ הָיוּ לִי קְרָבוֹת לְפָנִים

שֶׁיָּבִינוּ לְמַעֲשַׂי שֶׁעָשִׂיתִי

וְיִסְלְחוּ עַל מַעֲשַׂי שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי.[5]

זהו אחד הביטויים הפואטיים הנדירים לדברים שעמיחי אמר באחד הראיונות: "לדוגמה, בתל גת סיפרתי לילדיי שהייתה כאן עמדה, מקלע, נסוגונו משם וחבר טוב שלי נפצע שם ואני גררתי אותו לאמבולנס צבאי."[6]

            הפרטים הענייניים האלה אינם מופיעים בשיר, שמתמקד יותר בזיכרון מאשר בקרב. נראה כי השימוש החוזר ונשנה ב"זיכרון" מחזק את התביעה לאמת שבשיר, אבל הזיכרון בשירתו של עמיחי הוא אמצעי עזר, כמו מסגרת של תמונה: "הרבה שנים עברו מאז," "אך כל עוד אני חי נפשי זוכרת," "בגבעות האלה אפילו מגדלי קידוח הנפט / הם כבר זיכרון," "כאן בחוף אשקלון הגענו אל סוף הזיכרון."[7] אם כן, למרות תביעתו לזיכרון והצורך ליצור אקטואליזציה של המלחמה בתכיפות מפתיעה, עמיחי אינו מספר בשיריו דבר על העובדות: על דרגתו הצבאית, על היחידה ששירת בה, על הקרבות שהשתתף בהם, על חבריו שם. למעשה, שיריו הם יותר עיבוד של הבחנה ושכלולה, כמו גם תגובה רגשית לשדה הקרב, מאשר עובדות הנוגעות לשירות הצבאי:

גֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי;

עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים, אֲשֶׁר

מְכַסִּים רָאשֵׁיהֶם בִּשְׂמִיכָה -

וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֵּתִים, אֲשֶׁר

אֵינָם מְכַסִּים עוֹד.[8]

מאחר שזיכרונות המלחמה של עמיחי אינם מוגדרים עד תום, ומפאת אופיים שאינו ספציפי, אי אפשר לקרוא אותם רק בהקשר האישי של עמיחי, אלא גם בהקשר של פעילויות הדור שלו ככלל. המראות והריחות שהוא יוצר כדי לעורר את זיכרון הקרבות ונסיבותיהם הטופוגרפיות נשארים מעורפלים ולא ספציפיים: עמקים, חופים ומטעי פרי שונים, ריח האיקליפטוס וחול צהוב. זיכרונותיו של עמיחי בהקשר של המלחמה נשארים בתחום המטאפורות המוכללות, שבולט בהן המרכיב הטופוגרפי: מקומות כאשדוד וכאשקלון, ויסודות כמו גבעות, עצים, רוח, חול ומטעים יותר מאשר גדרות תיל ושורות של צלבים לבנים, שהיו מעוררים מיד את זיכרון מלחמת העולם הראשונה. תיאור המלחמה, ממש כמו תיאור האהבה, נועד בראש ובראשונה להציג את המאבקים הפנימיים שבהם עוסקת שוב ושוב שירתו של עמיחי.

            בעת מלחמת 1948 והקמת מדינת ישראל היה עמיחי בן 24. מה שהוגדר כ"מבצע" הקמת המדינה איחד רבים מבני דורו של עמיחי - השונים זה מזה, עם הביוגרפיות השונות שלהם - לכדי ביוגרפיה אידיאלית אחת שכללה, במובן הרחב ביותר, את הנסיבות החברתיות והפוליטיות ואת ההתפתחות האישית שלהם. למרות "הרטוריקה של האוטוביוגרפיה" - במילותיה של חוקרת הספרות חנה קרונפלד - וסיפור החיים הגלוי של הפרט, הביוגרפיה הזאת אינה אלא כרוניקה של השתתפות קבוצתית בייסודה של אומה, במלחמה, בעיבודו של העבר לאחר המלחמה, ובהלם הקולקטיבי שנוצר בעקבות חשיפתה של השואה ובעקבות המלחמה. בנאום שנשא בכנס סופרים ב-1968 ביטא עמיחי את תפישתו באשר לתפקידו של הסופר בחברה הישראלית: הוא מנסח את החוויה המשותפת וכותב עליה, אך הוא גם מעורב וגם מנותק בו-בזמן. באחד השירים הוא כותב:

מִשְּׁלוֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה בְּחֶדֶר

תָּמִיד יֵשׁ אֶחָד עוֹמֵד לְיַד הַחַלּוֹן.

מֻכְרָח לִרְאוֹת אֶת הָעָוֶל בֵּין קוֹצִים

וְאֶת הַשְּׂרֵפוֹת בַּגִּבְעָה.[9]

אפשר להתפתות ולראות בשירתו של עמיחי לא את סיפורו של פרט שחי בתקופה יוצאת דופן, אלא הצגה רטורית שבמסגרתה ה"אני" השירי של עמיחי הוא הייצוג המושלם של זמנו. בשירו "כשהייתי צעיר" הוא מבטא את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין האדם למדינה ואת החוויה הקולקטיבית הקשורה בעבותות למדינה:

כְּשֶׁהָיִיתִי צָעִיר, הָיְתָה הָאָרֶץ צְעִירָה. וְאָבִי

הָיָה אַב כֻּלָּם. כְּשֶׁשָּׂמַחְתִּי, שָׂמְחָה, כְּשֶׁקָּפַצְתִּי

עָלֶיהָ, קָפְצָה תַּחְתַּי. הָעֵשֶׂב שֶׁכִּסָּה אוֹתָהּ בָּאָבִיב

רִכֵּךְ גַּם אוֹתִי, אַדְמָתָהּ בַּקַּיִץ כָּאֲבָה לִי

כְּמוֹ עוֹר בָּקוּעַ בְּכַף רַגְלִי. כְּשֶׁאָהַבְתִּי אַהֲבָה

גְּדוֹלָה, הֻכְרַז עַל שִׁחְרוּרָהּ, כְּשֶׁשְּׂעָרִי

הִתְנוֹסֵס, הִתְנוֹסְסוּ דְּגָלֶיהָ. כְּשֶׁנִּלְחַמְתִּי,

נִלְחֲמָה, כְּשֶׁקַּמְתִּי, קָמָה וּכְשֶׁשָּׁקַעְתִּי

הִתְחִילָה לִשְׁקֹעַ אִתִּי.[10]

1.

אֲנִי לֹא הָיִיתִי אֶחָד מִשֵּׁשֶׁת הַמִּילְיוֹנִים

שֶׁמֵּתוּ בַּשּׁוֹאָה וְלֹא הָיִיתִי אֲפִלּוּ בֵּין הַנִּצּוֹלִים

וְלֹא הָיִיתִי אֶחָד מִן הַשִּׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם

אֲבָל הִגַּעְתִּי לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת מִן הַיָּם,

אֲנִי לֹא הָיִיתִי בֵּין כָּל אֵלֶּה אֲבָל הָאֵשׁ וְהֶעָשָׁן

נִשְׁאֲרוּ בִּי, וְעַמּוּדֵי אֵשׁ וְעַמּוּדֵי עָשָׁן מַרְאִים לִי

אֶת הַדֶּרֶךְ בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם [...][11]

האוטוביוגרפיה הפואטית של העצמי האינדיבידואלי חופפת את ההיסטוריה הקולקטיבית ואת הגורל הקולקטיבי, והסיפור האישי שהיא מכילה אינו אלא אלגוריה לגורל המשותף. בבסיס קיימת ההנחה שיש חלחול הדדי בין החוויה האינדיבידואלית לבעיות הקיומיות הכלליות.[12]

            לדוגמה, ההיזכרות המתחייבת בשדה הקרב היא אישית ובו-בזמן גם משותפת: מדובר בזיכרון שמשמרים, שכן שכחה הייתה עלולה להיחשב למעין חוסר נאמנות כלפי ההיסטוריה. אולי דווקא השותפות, וההשתתפות בביוגרפיה יוצאת דופן (מנוסה מפני הנאצים, מלחמות), הן הן המרגיעות ומשרות ביטחון. אלמלא כן היה הדובר נאלץ לעקוף את חוויות הפרט שלא זכו לשיתוף,והיה עליו לבצע הערכה של חייו שלו, כיחיד. הוא נזקק לדיוק שבציוני הדרך האוטוביוגרפיים המשותפים.

            בצעירותו קרא עמיחי שירה אנגלית מודרנית, וזו הייתה הגורם המשפיע העיקרי על כתיבתו שלו, פרט למשורר ימי הביניים שמואל הנגיד. עמיחי הילל ושיבח את אליוט, את דילן תומס ואת אודן. לאחר שירותו הצבאי למד עמיחי באוניברסיטה העברית בירושלים, ואחר כך התפרנס מהוראת מקרא וספרות עברית בגימנסיה ובבית הספר הגבוה להוראה. הוא התחתן פעמיים, ונולדו לו שלושה ילדים, שני בנים ובת. בשירתו הוא מתייחס לציוני הדרך האוטוביוגרפיים הללו. כמו כן הוא מתייחס בה לערים ולמדינות שביקר בהן, ובראש ובראשונה לבואנוס איירס, העיר המככבת באחדים משיריו חדורי התשוקה והקודרים ביותר: שירים על הוריו, שירים המוקדשים לאשתו חנה ולילדיו.

            ציוני הדרך האלה שבים ומופיעים בסיפורו של ה"אני" במספר רב של גרסאות, "אני" המתעצב מתוך התרחשויות משמעותיות בחיים הממשיים. אפשר לומר שה"אני" בשירתו של עמיחי הוא ישות טכנית - לא זו בלבד שאינו מסתמך תמיד על חיי המשורר עצמו, אלא גם ה"עצמי" השירי מוסווה:

אַךְ מֵעַל לַכֹּל לָמַדְתִּי חָכְמַת הַהַסְוָאָה,

שֶׁלֹּא אֶבְלֹט, שֶׁלֹּא יַכִּירוּ אוֹתִי,

שֶׁלֹּא יַבְחִינוּ בֵּינִי וּבֵין מָה שֶׁמִּסָּבִיב לִי.[13]

באמצעות יצירת מסכה פואטית, המורכבת ממטאפורות ומנושאים חוזרים, נשארים ה"עצמי" הריאלי של המשורר והזיכרונות הריאליים שלו שלמים וברים. הם נשארים בגדר נכסים אישיים שלו, פרטיים, שכוחות חיצוניים אינם יכולים לגעת בהם, אף לא הערות ולא השגות. פיליפ רות מדבר בזלזול על מבקרים, המניחים לעצמם ללכת שולל אחר שעשועי האוטוביוגרפיה שלו: "האם אני רות או צוקרמן? אני הכול... אני לא כלום. אני כותב בִּדיון ונאמר לי שמדובר באוטוביוגרפיה, אני כותב אוטוביוגרפיה ונאמר לי שמדובר בבדיון. מאחר שאני טמבל כזה והם פיקחים כל כך, אני מניח להם להחליט במה מדובר ובמה לא מדובר."[14]

            למרות התוכן האוטוביוגרפי הריאלי ולמרות השפה והרקע הנטועים בזמן, חלק גדול משירתו של עמיחי מתקיים בעולם הקרוב יותר למיתוסים מאשר למציאות של ישראל המודרנית. האנשים הריאליים המאכלסים את שירתו, והערים והנופים שהם נמצאים בהם, שוכנים במישור השרוי במקום כלשהו בין הרגיל למטאפיזי: מלאכים ורבנים קדמונים והאל עצמו אוכלים, שותים, מתפללים ומשחקים בקרב בני התמותה הרגילים - הדובר, "אני", הוריו, ילדיו ויקיריו. חיים התעצבו לכדי מיתוס פואטי מתמשך, המעניק בצורתו המורחבת תמונה כללית של סיפורו של דור.[15]

            זיכרון ניצב בין המתים לחיים: בעולמו של הדובר מותר להתכחש למוות, לסלף את הכרונולוגיה, לשלב בין העבר להווה. השירה מציעה גרסאות כמעט ללא גבול של ציוני הדרך הללו, והחיים הריאליים מופיעים בגרסאות השונות כחוט השני. הכתיבה היא המסגרת שבה אפשר להרהר בהתרחשויות, כפי שיכולנו לראות ב"תל גת".

ימי הולדת

אם מחפשים נקודות ציון אוטוביוגרפיות, הרי הצגת ימי ההולדת של עמיחי באמצעות הדובר בשיריו היא דו-משמעית.

            השירים החגים סביב ימי ההולדת ניכרים על פי כותרותיהם ומתייחסים לגילים 32, 42, 45 ו-59. השירים הללו מתפקדים כמעט כמתנות יום הולדת עצמיות וסוקרים את השנים שחלפו ואת התפתחותו של עמיחי כחייל, כמאהב, כבעל וכאב. אנחנו ניגשים אל היצירות הללו בתקווה כי יחשפו משהו מחייו של המשורר. אבל ההתייחסויות לימי ההולדת אינן מהימנות, חסר בהן רצף סיפורי הגיוני כלשהו, וחיי המשורר מוצגים אך ורק בפיסות קטנות. מלבד ציון העובדה "יום הולדת" או תאריך הלידה של עמיחי עצמו בכותרת, נמצא בשירים מעט מאוד מידע על חייו של המשורר. לדוגמה, השיר "אוטוביוגרפיה בשנת 1952" הוא על פי אופיו לא ממש אוטוביוגרפיה, אלא יותר דיוקן של דורו של עמיחי. השיר מציע מעט מאוד עובדות חדשות, לא תאריך לידה, אלא רק תאריכים המרמזים על מסעו של הדובר עד לבשלות. הוא חושף מידע אישי מועט בלבד, מלבד הגילוי שהיו לו הורים אוהבים, שהוא יצא למלחמה ושאביו מת:

אָבִי בָּנָה עָלַי דְּאָגָה גְּדוֹלָה כְּמִסְפָּנָה

וּפַעַם יָצָאתִי מִמֶּנָּה וְטֶרֶם הָיִיתִי גָּמוּר

וְהוּא נִשְׁאַר עִם דַּאֲגָתוֹ הַגְּדוֹלָה, הָרֵיקָה.

וְאִמִּי - כְּאִילָן בַּחוֹף בֵּין זְרוֹעוֹתֶיהָ הַפְּשׁוּטוֹת אַחֲרַי.

וּבִשְׁנַת 31' הָיוּ יָדַי עַלִּיזוֹת וּקְטַנּוֹת

וּבִשְׁנַת 41' הֵן לָמְדוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּרוֹבֶה [וּכְשֶׁאָהַבְתִּי אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה הָיוּ מַחְשְׁבוֹתַי כִּצְרוֹר בָּלוֹנִים צִבְעוֹנִיִּים

וְיַד הַנַּעֲרָה הַלְּבָנָה הֶחְזִיקָה כֻּלָּם בְּחוּט דַּק - וְאַחַר כָּךְ נָתְנָה לָהֶם לָעוּף.]

וּבִשְׁנַת 51' הָיְתָה תְּנוּעַת חַיַּי

כִּתְנוּעַת הַרְבֵּה עֲבָדִים מְשִׁיטִים הַסְּפִינָה,

וּפְנֵי אָבִי כְּפָנָס בִּקְצֵה הָרַכֶּבֶת הַמִּתְרַחֶקֶת,

וְאִמִּי סָגְרָה אֶת כָּל הָעֲנָנִים הָרַבִּים בַּאֲרוֹנָהּ הַחוּם.

וְעָלִיתִי בְּמַעֲלֵה רְחוֹבִי,

כְּשֶׁהַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים הִיא הַדָּם בְּעוֹרְקַי,

דָּם שֶׁרָצָה לָצֵאת בְּהַרְבֵּה מִלְחָמוֹת

וְדֶרֶךְ פְּתָחִים רַבִּים,

לָכֵן הוּא דּוֹפֵק עַל רֹאשִׁי מִבִּפְנִים

וּמַגִּיעַ בְּגַלִּים כּוֹעֲסִים אֶל הַלֵּב.[16]

מה אפשר ללמוד מהשיר "אוטוביוגרפיה בשנת 1952"? אנו יודעים כי בשנת 1952 היה עמיחי בן 28, אבל השיר אינו מציע שום פיתוח בהיר של העובדה הזאת, אלא רק מצבים המוכרים היטב לבני זמנו של עמיחי, לכל אלה שנהנו או סבלו בתקופה דומה בחייהם. השיר מורכב מקומפוזיציה של תמונות הקשורות בקשר לוגי מוגדר למצבים האלה, והן מופיעות ללא הבחנה כ"זיכרונות" ברוחו של הדובר. במקום שחזוּר אמין ובלתי אמצעי של עבר היסטורי שניתן לאמתו, עוצבו חומרים מסוימים מן העבר באמצעות הזיכרון, ואופן ההצגה שלהם נועד לשרת את ההווה. התמונות אינן מוצגות כהתרחשויות אוטוביוגרפיות, מלבד האחת המתייחסת למותו של האב, ולעומת זאת הן אופייניות יותר למסע בזמן ולשינויים שהדובר חווה במהלך המסע הזה. סקירה מפורטת של שנת חייו ה-27 של המשורר הייתה חיונית כדי להבין מדוע חווה את התנועה בחייו בשנת 1951 כמכאנית ונשלטת, כמו זו של עבדים בספינות משוטים. אבל הדברים המעניינים בשיר הם התמונות הסותרות זו את זו ומתחלפות מבית לבית, וכן השפה, ואף התנועה יוצאת הדופן של השיר מאיום לתקווה: תנועה ממילים כמו "עבדים", "מתרחקת", "עננים", "חום", למילים כמו "אביב", "ציפורים", "ביתי" והאישה שגופה "מלא הזמן". ישנה בשיר התפתחות מהזעם על שנות המלחמה לשלוות האביב והחיים החדשים.

            בשורות הפתיחה של השיר נמצא רמז להתרחקות של עמיחי מן המנהגים הדתיים: הוא התרחק מדאגות אביו, "וטרם הייתי גמור". ובכל זאת מצביע השיר על עובדה נוספת באשר לדובר: במהלך עשור אחד הוא מאבד את תומתו, ילדותו מועלית קורבן על מזבח השימוש בנשק. בהמשך הוא מציע תמונה דומה של הילדות האבודה באמצעות רובה צעצוע שיודע לפקוח ולעצום עיניים ולהגיד, אימא. ואף על פי כן חוזר הדובר, לאחר שהמלחמות חלפו, לעולם שאפשר לשקמו: קיץ, יש לו בית ואישה בהיריון הממתינה לו. ואף ש"האוטוביוגרפיה בשנת 1952" חושפת בפנינו את אחד הנושאים המרכזיים בשירתו של עמיחי - המלחמה - מדובר גם הפעם באוטוביוגרפיה של הנפש. זוהי כרוניקה של תגובות יותר מאשר של התרחשות, למרות הכותרת הפרובוקטיבית של השיר.

            בגיל 45 כתב עמיחי שיר יום הולדת, המבטא תביעה מתעצמת לאינדיבידואליות על פני השותפות. הגוף ראשון רבים הידוע מפנה את מקומו לגוף ראשון יחיד: "שמי", "אליי", המכוונים רק אל הדובר באופן אישי. ההבחנה היא בין הרבים הלא מוגדרים ובין העצמי האינדיבידואלי המתמרד.

בַּהִתְפַּתְּחוּת.

אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים בַּהִתְפַּתְּחוּת.

וְיֵשׁ כְּבָר שֵׁם שֶׁל מַשְׁקֶה אוֹ מַאֲכָל

הַדּוֹמֶה לִשְׁמִי

כְּשֶׁהַמֶּלְצַר קוֹרֵא,

אֲנִי מֵרִים רֹאשׁ.

וּבַסִּמְטָאוֹת הַצָּרוֹת יֵשׁ

צַעֲקוֹת "הַצִּדָּה" הַמִּתְכַּוְּנוֹת

רַק אֵלַי.

בַּהִתְפַּתְּחוּת,

הָלוֹךְ וְהִפָּתַח עַד מָוֶת.

אַךְ נַפְשִׁי קְטַנָּה וּמְיֻשֶּׁנֶת שֶׁבִּי,

עַקְשָׁנִית:

"לֹא אֶמְכֹּר אַף פִּסָּה אֶחָת"

לְעוֹלָם לֹא יִזְכּוּ בְּמִשְׁפָּטָם נֶגְדִּי, אֶת

כְּבִישֵׁיהֶם יִצְטָרְכוּ לִסְלֹל

מִסְּבִיבִי וּבִגְשָׁרִים רוֹעֲדִים מֵעָלַי.[17]

בשיר מתואר גבר שברשותו החלק האחרון של רכוש פרטי, בשעה שבכל מקום סביבו מתרחשות התפתחויות הקשורות בעשייה. לכן המילה "בהתפתחות" אינה מתייחסת אליו, אלא לתרבות המתגבשת סביבו, בשעה שנפשו העקשנית נותרת קפואה, אולי בזיכרון, כמזכרת או כזֵכֶר. השורה האחרונה חידתית, ובייחוד הגשרים הרועדים שעמיחי מזכיר גם בשורה בשיר אחר, שיר חתרני מבחינה דתית:

ממרחקים תיגע ידך בי כבודקת

את גשרי: ישאו וירעדו. [...][18]

השיר הביזארי ואולי אף המורבידי ביותר מבין שירי יום ההולדת הוא זה החוגג את יום ההולדת עם התפילה למתים, הקדיש.[19] השיר גדוש בהיפוכים ובאוקסימורונים, ויום ההולדת הוא חגיגה של החיים ושל המוות.

אבי המת עושה לי יום זיכרון לחי,

מדליק נרות צבעוניים, אומר עלי קדיש מתוק.[20]

כמו התמונה שכבר נזכרה לעיל, זו של רובה הצעצוע שיודע לפקוח ולעצום עיניים ולהגיד "אימא" - תמונה המצביעה על שילוב של תמימות ורצח, גברי ונשי, ילדות ובגרות - כך גם השיר הזה מתאר תמונות מנוגדות: נרות צבעוניים של יום הולדת, שיכולים להיות גם נרות זיכרון, התמונה המבהילה של קדיש מתוק במקום עוגה מתוקה או ברכת יום הולדת, שילוב האבות והבנים. אביו המת של הדובר חוגג את יום ההולדת של ילדו החי בשפת המתים. במובן החיובי פירוש הדבר כי האב מעולם לא נעלם מחייו של בנו, עולם המתים והחיים משולב לעד. ואף על פי כן, השיר כמכלול רווי עצב וערגה, זיכרונות של ילדות ושל האב האהוב, עד שילד יום ההולדת נהפך לאביו, יהודי זקן וכפוף, אביו של ילדו שלו. השאלה העולה היא מדוע הדובר עצוב כל כך ביום הולדתו. התשובה היא שיום ההולדת הוא כינוי נרדף ליום הזיכרון לאביו הנעדר, יום רווי עצב על האובדן. עניין זה מוביל אותנו לאחד הנושאים האוטוביוגרפיים רבי-העוצמה והבלתי משתנים בשירתו של עמיחי: מותו של אביו, שאותו הזכיר לא רק בשירים רבים, אלא גם בסיפור קצר ששמו "מיתות אבי", שבו מתאר המספר את השפלתו של אביו בידי הנאצים.

            האירוע המרכזי בחייו של עמיחי, כמו גם בחיי הדובר שלו, שהיה גם לאחד האירועים המרכזיים בשירה המוקדמת שלו - מותו של אביו - נושא בכנפיו סמל רב-משמעות לדור הספרותי שלו. מאחר שתמונה דומה של עצב על אובדן האב עולה אצל לא מעטים מבני דורו של עמיחי, העצב של הבן הפרטי ואשמתו נהפכים למטאפורה קולקטיבית למסורת שאבדה לבניה המורדים של האומה. האב היהודי מופיע בדמויות שונות במכלול השירה כמי שמאפשר את התייחסויות ילדיו לרעיון שהוא מגלם. מאביו של הדובר עד הדובר-האב עצמו, דמות האב מטביעה את חותמה ומדריכה את הילדים. כך נוצרת תבנית אידיאולוגית, שהילדים יכולים לאמץ או להחריב.

הוא כותב:

שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי תְּכוּנוֹת אָבִי

וְאֶת רֻבָּן הֵישַׁרְתִּי לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ,

כְּדֵי לְהָקֵל מֵעָלַי אֶת הַמַּשָּׂא [...]

עַכְשָׁו, אַחַר שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם פַּעַם,

אֲנִי עֲדַיִן מָשָׁל,

בְּלִי סִכּוּיִים לִהְיוֹת נִמְשָׁל.

וְעוֹמֵד בְּלִי הַסְוָאָה מוּל עֵינֵי אוֹיֵב

וּמַפּוֹת מְיֻשָּׁנוֹת בְּיָדִי

[...][21]

לאחר שהשיר מעליו את "משא" תכונותיו של אביו, הדובר מוצא את עצמו לבדו חסר ישע. ייתכן שיש בכך כדי להצביע על המסורת שאביו הלך בעקבותיה, ושכבר התחילה להעיק על הדובר. דחייתה של המסורת משאירה אותו שם, בלי יכולת לפענח את העולם או את עצמו.

            מותו של האב, כנקודת ציון אוטוביוגרפית ביצירתו של עמיחי, מופיע באופן שונה מכפי שמופיע מותה של האם. את האם, שמתה לאחר מחלה קשה, מניח לנו הדובר לראות בגיל זקנה מופלג, בשירה רווית רוך ועצב. על האב המופיע בשירתו איננו יודעים הרבה, פרט לכך שמת בגיל 63, ששירת במלחמת העולם הראשונה, שמבנה גופו היה קטן, ושהיה סוחר סדקית ודתי. הזיכרון של האב משקף לא רק אשמה ואובדן, אלא גם מעצב אמת מידה של אבהות ושל הטעויות והחולשות הנובעות ממנה.

            כבר בשירה המוקדמת שלו מוצג האב, גם אם הוא מתואר כשופע אהבה, כנקודת מוצא למרד של בנו. הסונטה הידועה של עמיחי, המתארת את הצורך של בן לברר את מוצאו, נשמעת ברורה וחדה כמו קריאה למרד ספרותי ותרבותי כאחד.

 [...]

וּבְעֵינָיו אָסַף מֵתִים בְּלִי שֵׁם,

מֵתִים רַבִּים אָסַף לְמַעֲנִי,

שֶׁאַכִּירֵם בְּמַבָּטָיו וְאוֹהֲבֵם

וְלֹא אָמוּת כְּמוֹהֶם בַּזְּוָעָה...

הוּא מִלֵּא עֵינָיו בָּהֶם וְהוּא טָעָה:

אֶל כָּל מִלְחֲמוֹתַי יוֹצֵא אֲנִי

[...][22]

שיר יום ההולדת המוזר ביותר של עמיחי, שכותרתו "1924", התפרסם בשנת 1983, ממש לפני יום ההולדת ה-60 שלו. בתור תיאוריה פואטית של יחסיות הגיל, הוא מציע שוב סיכום טעון של דורו בפנותו בדברים אל אלה שנולדו עמו באותה השנה. וזאת אף על פי שהפרט האוטוביוגרפי היחיד הוא תאריך הלידה. בשעה שהשיר מעורר תחושה של זִקנה או של הזדקנות, הוא מדבר גם על התגברות על העבר, על שחרור מכבלי ייסוריו הרגשיים של האיש הצעיר. הוא מהלל את דורו ומודה שכולם - חוץ מהשירים האישיים שלו - צפים על קו גבול בין האינדיבידואלי לקולקטיבי. ואף על פי כן נראה כאילו הוא מדבר אל עצמו בשיר הזה.

נוֹלַדְתִּי בְּ-1924; אִלּוּ הָיִיתִי כִּנּוֹר בֶּן גִּילִי

לֹא הָיִיתִי מִן הַטּוֹבִים. כְּיַיִן הָיִיתִי טוֹב מְאֹד

אוֹ חָמוּץ לְגַמְרֵי. כְּכֶלֶב הָיִיתִי מֵת. כְּסֵפֶר

הָיִיתִי מַתְחִיל לִהְיוֹת יָקָר אוֹ כְּבָר זָרוּק.

כְּיַעַר הָיִיתִי צָעִיר, כִּמְכוֹנָה הָיִיתִי מְגֹחָךְ

וּכְאָדָם אֲנִי עָיֵף מְאֹד.

נוֹלַדְתִּי בְּ-1924. כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עַל הָאֱנוֹשׁוּת

אֲנִי חוֹשֵׁב רַק עַל אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ בְּשָׁנָה אַחַת אִתִּי,

אֲשֶׁר אִמּוֹתֵיהֶם כָּרְעוּ לָלֶדֶת עִם אִמִּי

בַּאֲשֶׁר הֵן, בְּבָתֵּי-חוֹלִים אוֹ בְּדִירוֹת אֲפֵלוֹת.

בַּיּוֹם הַזֶּה, יוֹם הֻלַּדְתִּי, אֲנִי רוֹצֶה

לוֹמַר עֲלֵיכֶם תְּפִלָּה גְּדוֹלָה,

אֲשֶׁר כֹּבֶד תִּקְווֹת וְאַכְזָבוֹת כְּבָר

מוֹשֵׁךְ אֶת חַיֵּיכֶם לְמַטָּה,

אֲשֶׁר מַעֲשֵׂיכֶם מִתְמַעֲטִים

וֶאֱלֹהֵיכֶם מִתְרַבִּים וְהוֹלְכִים,

כֻּלְּכֶם אֲחֵי תִּקְוָתִי וִידִידֵי יֵאוּשִׁי.

וְתִמְצְאוּ מְנוּחָה נְכוֹנָה,

הַחַיִּים בְּחַיֵּיהֶם וְהַמֵּתִים בְּמוֹתָם.

וּמִי שֶׁזּוֹכֵר אֶת יַלְדוּתוֹ יוֹתֵר

מִן הָאֲחֵרִים הוּא הַמְּנַצֵּחַ,

אִם בִּכְלָל יֵשׁ מְנַצְּחִים.[23]

לדעתי, השורה "ואלהיכם מתרבים והולכים" היא רבת-משמעות. ייתכן שהדובר מספר שככל שהוא מתבגר והולך, כך המרד נגד אביו דועך, וחיי הנפש מקבלים משמעות גדולה יותר. למעשה, הנחה זו מתאימה גם לשירתו של עמיחי ככלל: ספרו האחרון, פתוח סגור פתוח, הוא הערכה מחדש במבט לאחור לא רק של חייו, אלא גם של יחסו לאלוהים. בשעה שבשירת הנעורים שלו היה היחס הזה שנוי במחלוקת, לפעמים פוגע ומריר וכמובן חד-צדדי, הרי בשירים האחרונים חוזר הדובר אל התנ"ך ומציע מדרש חדש, לעתים עדיין אירוני, המתיישב עם גילו ועם ההשלמה הרגשית שלו.

            לקראת סוף ימיו חיבר עמיחי שירים שהתבססו בגלוי על אירועים וחוויות בחייו. כך נעלמו מהם סמלי החיים ששבו והופיעו בהם תדיר, על גרסאותיהם המגוונות: מלחמה, אב, אהבה. במקומם מופיעים דברי שירה תיאוריים הנודדים למרחקים, התכנסות פנימה לצורך הרהור בחיים, זיכרונות והעבר. כפי שקורה בדרך כלל אצל עמיחי, השירים פותחים בהתבטאות עניינית, המבטיחה מידע רב, אבל אחר כך הם נהפכים להתבוננות נוגה בחייו. הוא מספר על ביקור עם משפחתו במקום הולדתה של סבתו, בכפר בגרמניה, שבֵּיתהּ וגינָתהּ עדיין נמצאים בו.

וּבַלַּיְלָה הָלַכְתִּי עוֹד פַּעַם לְאֹרֶךְ עֲצֵי הַבָּכוּת הַנּוֹטִים לְמַטָּה.

יָשַׁבְתִּי עַל הַסַּפְסָל שֶׁעָלָיו יָשַׁבְתִּי לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת וְחִכִּיתִי

וַאֲנִי יֶלֶד קָטָן. שְׁנֵי דּוֹרוֹת שֶׁל זְכִירָה עָבְרוּ

וְעַכְשָׁו הִגִּיעַ דּוֹר רִאשׁוֹן שֶׁל שִׁכְחָה. הַמַּעְגָּל

נִסְגַּר, הַמַּעְגָּל נִשְׁבַּר. אֲבָל אֲנִי שׁוּב יָשַׁבְתִּי וְחִכִּיתִי

לְיַד עֲצֵי הַבָּכוֹת, יָשַׁבְתִּי וְחִכִּיתִי לָאִישׁ, לָאַחֵר.

הַדְּמָעוֹת מָשְׁכוּ חוּטֵי כֶּסֶף מִן הַפָּנָס אֶל עֵינַי,

אִם יֵשׁ עֲצֵי בָּכוּת צְרִיכִים לִהְיוֹת

גַּם עֲצֵי שִׂמְחָה וַעֲצֵי תִּקְוָה שֶׁעַנְפֵיהֶם עוֹלִים לְמַעְלָה.

(וּמָתַי בָּכִיתָ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה?) הַטַּבָּעוֹת

בְּגֶזַע הָעֵץ מַרְאוֹת אֶת מִסְפַּר שְׁנוֹת הָעֵץ

וּדְמָעוֹת מוֹדְדוֹת אֶת שְׁנוֹת חַיָּיו שֶׁל אָדָם.

וּמָתַי בָּכִיתָ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה?[24]

זיכרון והיזכרות הם נושאים בולטים בשירתו של עמיחי וכלים מהותיים של האוטוביוגרפיה. ואף על פי כן האוטוביוגרפיה בשירתו, כפי שכבר ראינו, היא כמעט הזויה, מלבד רכיבים מעטים יוצאי דופן, והיא רוויה רמזים המכוונים אל הנפש, מבעים של חיי רגש פנימיים, מרתקים הרבה יותר. לבסוף שואל הדובר:

וּמִי יִזְכֹּר? וּבַמֶּה מְשַׁמְּרִים זִכָּרוֹן? בַּמֶּה מְשַׁמְּרִים בִּכְלָל בָּעוֹלָם,

מְשַׁמְּרִים בְּמֶלַח וּבְסֻכָּר, בְּחֹם גָּבוֹהַּ וּבְהַקְפָּאָה עֲמֻקָּה

בַּאֲטִימָה מֻחְלֶטֶת, בַּיִּבּוּשׁ וּבַחֲנִיטָה.

אֲבָל שִׁמּוּר הַזִּכָּרוֹן הַטּוֹב בְּיוֹתֵר הוּא

לְשָׁמְרוֹ בְּתוֹךְ הַשִּׁכְחָה שֶׁאַף זְכִירָה אַחַת

לֹא תּוּכַל לְעוֹלָם לַחְדֹּר לְתוֹכָהּ וּלְהַפְרִיעַ אֶת מְנוּחַת הַנֶּצַח

                                                            שֶׁל הַזִּכָּרוֹן.[25]

השיר הוא סיכום יפה של היחסים בין אמנות לאוטוביוגרפיה, והוא מהרהר במה שנותר מובלע ובמה שנעשה גלוי. שכחה משמעותה כאן קבורתו של זיכרון, שכחה מכוונת, כאילו הבן, האב, הבעל שכח שהיה פעם חייל, ואף על פי כן עוצבה אישיותו באמצעות החוויה הבלתי נשכחת הזאת. וייתכן שההיזכרות היא משהו בסיסי יותר, קבורה עמוק, חנוטה בתוך תהליך השכחה. האוטוביוגרפיה לכאורה היא ה"שכחה"; השירה עצמה, קיומה העצמאי של יצירת האמנות, ממשיכה לרחוש ללא הפרעה במציאות הטמונה במעמקי הזיכרון.