צילום: ראובן שבת
סקירת אירוע : שירת תנ'ך- מלכים ומלכות/ איתן אבן עזרא
בית הסופר, ת"א
מנחה: ציפי שחרור
18.1.17
במשך אלפיים שנה הלך העם שלנו וספר בידו, ספר הספרים. לשון הקודש המשיכה להתנגן בחייו, והרוח שלו השפיעה על חיי העם שלנו, על הספרות, על האמנות, על כוחו היוצר של העם.
אין ספק, שההשפעה הראשונית הייתה באמצעות שאיבה מן המקור, באמצעות שאיבה מאוצר לשון המקרא, מאוצר הדמויות שהיו למיתולוגיה נשגבת של העם. בראשית ימי התחדשות היצירה העברית היינו עדים ליצירות של ספרות ההשכלה – והבולטים ברומאנים באותה תקופה, הרומאנים של אברהם מאפו "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון". קשה לשכוח רומאנים שנוצרו בהשפעת ספר הספרים בהמשך הדרך – "שמשון" של זאב ז'בוטינסקי והספר המונומנטאלי "יוסף ואחיו" של תומאס מאן – ולנו כשהיינו צעירים הספר שמילא את הלב המון הצדעה לגבורה היהודית – "אחיי גיבורי התהילה" של הווארד פאסט על האחים החשמונאים.
כשהחל היישוב העברי להפריח את הספרות בארץ כל מדורי הספרות הצדיעו למשה שמיר וספרו "כבשת הרש". ותקצר היריעה מלספר את הסיפור על הקשר שבין הספרות העברית לתנ"ך. זה כולל גם השפעה על השירה העברית.
המשוררת ציפי שחרור ידעה לבנות ערב למופת – על תנ'ך , על מלכים ומלכות.
ברגעי הפתיחה פגשנו את צביקה ניר יושב ראש אגודת הסופרים, שבישר לנוכחים, עד כמה המציאות שלנו רוויה בסיפורי המקרא, דברים שקורים היום כאילו קרו אתמול, וכאן פרש אירועים מטורי החדשות והמבזקים.
הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית ( חתנו של צביקה ניר) נשא דברים על צום עשרה בטבת ועל רצח גדליה בן אחיקם. הוא מיקד את דבריו על ימיה האחרונים של המלוכה בישראל, על היכולת שלנו ללמוד מן העבר כלקח לעתיד. קריב העלה פרשיות מן החורבן הראשון והחורבן השני, מן התקופה של גדליה בן אחיקם – ומכאן לאקורד הסיום של ימי המלוכה ועל ההשפעה הרוחנית לימינו שלנו.
אמיר אור היה הדובר הבא. אור כתב רומן על ימי המלוכה - "הממלכה", רומן מסעיר ומעניין על תקופת מלכות דויד. אמיר אור ניסה לעצב פרשיות מימי המלוכה בסגנון חדשני עכשווי. בקטעים שקרא אמיר אור מצאנו קטעים נועזים, שבהם סופרו מעללים יצריים ואפילו ארוטיים בשפה שהיא קוקטייל של שפה תנ"כית עתיקה ושפה שהיא בליל של לשון רחוב ולשון סלנג. הקטע שמשך את לב הקוראים היה פרשת המאבק בין שאול השבור והמתוסכל לבין דוד הצעיר כובש הלבבות, ושיא הקרע בין שתי הדמויות: שדה הקרב, דוד הצעיר המנצח, דוד שיודע לעמוד נוכח גלית הפלשתי ולהביס אותו.
כאן הזמינה ציפי שחרור משוררים ומשוררות לקרוא קטעי שירה שהושפעה מלשון ספר הספרים.
דליס הצליחה לשבות את לב הצופים בכתיבתה על דמות כמעט אלמונית בספר הספרים – רצפה בת איה, הפילגש של שאול המלך.
רִצְפָּה בַּת אַיָּה, שׁוֹמֶרֶת דַּלְתוֹת אֲדוֹנִי ,
מְסוֹכֶכֶת עַל שִׁבְעַת בְּנֵי-בָּנֶיךָ
מֵגֵן גּוּפָהּ אֵשׁ מִצִּפָּרְנֵי עוֹפוֹת הַצַּיִד
גַּחֶלֶת שׁם – שָׁאוּל מִפְּנֵי הָאֹפֶל, זְמַן שָׁאוּל בַּחֲדָרֶיךָ.
תֵּן בָּהּ זְכוּת
מַבָּטְךָ בְּרֹךְ, תְּמַלֵּא פָּנֶיהָ....
שושנה ויג קראה שיר מרתק על דמות נשית אחרת מן המקרא, המלכה בת שבע. כמשוררת התחברה שושנה ויג לדמותה בת שבע, ליכולת להיות אשת חיקו של המלך, שיש לו אלף נשים. בת שבע מנסה להיות האשה המשמעותית בחיי המלך, והשיר מביא את הצוואה של בת שבע:
לשיר שלה קראה שושנה ויג "הוידוי של בת שבע".
וכך כתבה:
חָיִיתִי כְּמוֹ אֶלֶף נָשִים
מְעֻרְסֶלֶת בְּחֵיק קָצִין כִּבְחֵיק מֶלֶךְ
מְחַבֶּקֶת מְחַיָּה וּמֵמִיתָה.
מֵעֲקָרוּתִי
עָמְדָה לִי
זְכוּתִי
שושנה ויג ממחישה את העוצמה של בת שבע, את כוחה לנצח את כל החצר וכך היא מתוארת בפואטיקה המשובבת, בשיר של שושנה ויג:
חָיִיתִי כְּמוֹ אֶלֶף נָשִים
לָלֶדֶת וְלַעֲקוֹר אֶת הַיְּלוֹד
לְהוֹרוֹת וְלִשְאוֹב יָמִים
אֶל נְחָלִים בֵּין הַרֵי יְהוּדָה.
בֵּין עַרְבַּיִם מַבָּטֵי הַנָּשִים
נָשְפוּ
קִנְאָה וּמָרוֹר...".
שושנה ויג יודעת כמשוררת להוליך את השיר לנקודת השיא, לאותו פרק בספר מלכים, שבו בת שבע מצליחה להפוך את כל חצר המלוכה למען בנה שלמה, בת שבע מצליחה לגרום למלך דוד להשביע את בנה ליורש תחתיו:
הוֹבִילוּנִי לְבֵית עוֹלָמִי
כַּעֲנִיָּה וְלֹא כְּאֶשֶת מֶלֶךְ
עָנִיִיּ גָּדוֹל מֵעָשְרִי
חֲטָאַי נְקִיִיּם
וְדַרְכִּי הָאַחְרוֹנָה
מְזַרֶזֶת מַלְכוּת שְלֵמָה
בְּנִי, שְלֹמֹה".
מתברר שמלכות בית דוד ומלכות בית שאול אכן מאפילות על רוב הנושאים – וכפי שראינו עד כה רוב הכותבים נאחזו בתקופה זו בהיסטוריה המקראית, בספרות התנ"כית.
גם
"אַתֶּם הַקָּהָל הַיּוֹשֵׁב כָּאן בַּדִּין
עוֹד יַגִּיעַ הַיּוֹם תִּקָּרְאוּ סַנְהֶדְרִין
גַּם לָכֶם הַדִּיּוּן יֵרָאֶה קַטְנוּנִי
לְעֻמַּת הַמִּקְרִים שֶׁרָאִיתִי אֲנִי.
עַל כֵּן אָנָּא שְׁבוּ וּבִמְעַט סַבְלָנוּת
שִׁקְלוּ אֶת מִקְרֶה דָּוִד בָּעֵדוּת
הַקְשִׁיבוּ לְמַה שֶׁמַּרְשִׁי כָּאן יֹאמַר
וְתִרְאוּ שֶׁטַּעַם הַסִּפּוּר לֹא כֹּה מַר.
כִּי דָּוִד הָיָה נַעַר עָדִין וְגַם רַךְ
רָעָה אֶת צֹאנוֹ בְּשָׂדֶה מְטֻפָּח
חָלַם עַל פְּרָחִים וְנִגֵּן בַּכִּנּוֹר
בִּבְקָרִים הִתְאַמֵּן בָּרוּגַטְקָה מֵעוֹר".
וכאן רוקם
השיר של
'מלכּנו הראשון בלילוֹ האחרון':
"יָצָאתִי בְּעִקְבוֹת מַלְכִּי אֶל מַעְיַן
עֵין דּוֹר, לְחַפֵּשׂ אַחַר עִקְבוֹתָיו בַּמַּיִם
אַחַר סִימָנֵי הַחֶרֶב וְהַחֲנִית
לְבַקֵּשׁ מִשָּׁם אֶת הַיִּדְעוֹנִית
שֶׁאֵלֶּיהָ יָצָא מִן הָרַחְצָה
שֶׁקִּבְּלָה מִמֶנּוּ רָבִיד עַל גְּרוֹנָהּ
וְצָמִיד זָהֹב
כְּמַתְנַת אוֹב".
העלילה הפואטית משלב ישן וחדש, יצרים ורוחניות, ויש רמז לקשר אהבה בין שאול לבעלת האוב – והשיר מסתיים במילים:
"בְּהַגִּיעוֹ סַהֲרוּרִי לְמַעְיַן יִזְרְעֵאל
נִטְהַר מַלְכֵּנוּ יְחִידִי בַּמַּיִם טַהֲרַת הַמֵּת
לָבַשׁ מִתַּחַת לַשִּׁרְיוֹן אֶת תַּכְרִיכָיו
וְיָּצָא אֶל הַקְּרָב הָאַחֲרוֹן
שֶׁמִּמֶּנּוּ לֹא שָׁב".
"שיבת ציון בימינו חוללה ממילא זהות ישראלית חדשה, אך השיבה לארץ הקדומה ולשפה הקדומה הבטיחה מלכתחילה כהנחת יסוד, שהזהות החדשה תיווצר מן הרקמות הקדומות, מהצופן הגנטי הישן. אל נשכח שעצם השימוש בכינוי "שיבת ציון" לציונות של ימינו לקוח מן התנ"ך עצמו: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" [תהלים קכ"ו, 1].
השיבה של הציונות לציון הייתה מעוגנת קודם כל בספר התנ"ך, ומעניין שהביטוי לכך הופיע לפני הקמת המדינה בנוסח המנדט הבריטי על ארץ ישראל וגם בנוסח הכרזת העצמאות ב-ה' באייר תש"ח. בנוסח המנדט הכירו בקשר ההיסטורי שבין העם היהודי וארצו בעקבות התנ"ך, ובהכרזת העצמאות ,בפסקה הפותחת נזכר ספר הספרים הנצחי".
ציפי שחרור ידעה לקשור בין שירי המשוררים לאורך הערב וליצור קטעי קישור לקטעי הנגינה והזמר. מגוון השירים שנקראו לאורך כל הערב הוכיחו לנו שוב, עד כמה נשמת היצירה העברית מחוברת לספר הספרים – עד כמה אנו כעם מחוברים לשורש הווייתנו, למורשת המקרא.
הנעימה בקטעי שירה ונגינה: עירית ברעם.
