בסד

פרשת שמות/ צב'יה כהן

אקדמת דברים

פרשת שמות פותחת בשמות בני ישראל אשר ירדו מצרימה: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" (שמות א' א'). שמות הוא גם שמה של הפרשה הפותחת את חומש שמות. השאלה המתבקשת היא מה ראה הכתוב חשיבות לציין שוב את שמות בני ישראל, המוכרים לנו מחומש בראשית בעת שירדו מצרימה? יתרה מכך, מהי חשיבות הקריאה בשמות, עד כדי קריאת שמה של הפרשה כולה שמות? נראה כי קיימת חשיבות רבה לקריאת שמות ביהדות בכלל, ולקריאת שמם של בני ישראל היורדים מצרימה בפרט. קריאת שם האדם כרוכה בתכליתו הרוחנית של האדם בעולם התיקון, היא מבטאת תכלית רוחנית זו ומשפיעה עליה רבות. על אלה ועוד במאמרי זה.

השם אומר ובורא והאדם קורא בשם

"בעשרה מאמרות נברא העולם" (משנה, אבות ה' א') . כאשר השם ברא את העולם, הוא אמר מילים בלשון הקודש, הקרויות "מאמרות". מאמרות אלה בראו את הבריאה. לעומת זאת, האדם רק קורא בשם את הנבראים. כלומר הוא מכנה בשם, מה שכבר נוצר ומתקיים בעולם הזה. כך, מסופר בחומש בראשית כי אדם הראשון קרא בשמות לכל הנבראים שברא השם. "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה" (בראשית כ'). אדם הראשון קרא בשמות הנבראים על פי התכונות הרוחניות שנתן להם השם. בקריאת שמות הנבראים, ביטא אדם את החוכמה האלוקית שנמסרה בו, לדעת מה הן התכונות הרוחניות של כל נברא, וכיצד יוכל האדם להשתמש בבריאה על פי תכונותיה הרוחניות. אם כך, קריאה בשמו של כל נברא מבטאת את תכונותיו הרוחניות של הנברא, ומסייעת לכל נברא לקיים את שליחותו הרוחנית בעולם הזה. לא בכדי, נמסרת קריאת שמות הילדים בידי הוריהם. נשמת ההורים היא כעין שורש רוחני, הדומה לנשמת ילדיהם. להורים נמסרה החוכמה האלוקית לקרוא לילדיהם בשמות שיסייעו להם לעשות שליחותם הרוחנית בעולם. כך, מדור לדור, קריאת שם האדם מסייעת לו בשליחותו הרוחנית. מאחר שאנו מצויים בעולם התיקון ושליחותו הרוחנית של אדם הכרחית לצורך תיקון עולם, מובן כי על פי היהדות, קריאת שמות היא עניין רוחני חשוב לסיוע בשליחותו הרוחנית של כל נברא.

בין שליחות רוחנית ותפקיד

שליחותו הרוחנית של אדם בעולם, מתייחסת לתכונותיו הפנימיות של האדם. יובהר, כי לא מדובר בעשיית תפקיד מסוים בעולם הזה, אלא בשליחות שמהותה רוחנית פנימית. מטיבו, תפקיד שיש לאדם בעולם הזה, מקנה לאדם מעמד אישי וכלכלי, והנאות שיש להבינן במושגי העולם הזה. כך למשל, תפקיד נחשק בעבודה המפרנסת את האדם, מעניק לאדם תחושת הגשמה עצמית, פרנסה טובה יותר, מעמד גבוה יותר, והשפעה טובה יותר בענייני העולם הזה. לעומת זאת, שליחות רוחנית מתייחסת לחלק הרוחני שבאדם בלבד, ולתכלית קיומו של חלק זה שבאדם. לכן, אותיות המילה "שם" כלולות באותיות המילה "נשמה". שליחות רוחנית עיקרה עבודה על מידות האדם. כך למשל, אדם הנוטה לכעוס, שליחותו הרוחנית היא לפגוש סיטואציות בחיים העלולות להכעיס אותו, ועל פי שליחותו עליו להתגבר על כעסו בעבודה על מידת הכעס. אדם חומרי אשר מחשיב מאוד את כל ענייני הרכוש והכסף, ומחשבה זו משתלטת על כל היבט בחייו ובחיי הקרובים לו, שליחותו הרוחנית היא להיות אדם פחות חומרי ודווקא להעניק לזולת. לעומתם, אדם שיש לו ידע רוחני, שליחותו הרוחנית היא ללמד אחרים את הידע הרוחני המסור בידו. ההבדל בין השליחות הרוחנית שלשמה בא האדם לעולם הזה, ובין התפקיד בו נושא אדם בעולם הזה הוא, שהשליחות הרוחנית מוכוונת לעבודה הפנימית באדם, בעוד התפקיד מוכוון לרצון האדם להיטיב את תנאי חייו או את תנאי הקיום בכלל במושגי העולם הזה. מובן כי שליחותו הרוחנית של אדם והתפקיד בו הוא נושא בעולם הזה, יכולים ואף צריכים לדור בכפיפה אחת ולהיות מותאמים זה עם זה.  

 שליחות רוחנית וקריאתה בשם

כאמור, שמו של אדם מבטא באותיות השם ובניקוד השם את שליחותו הרוחנית על פני האדמה. בתוך שמו של אדם נמצאת מערכת רוחנית שלמה המסייעת לו לקיים את שליחותו הרוחנית בעולם הזה. מערכת רוחנית זו קשורה קשר אמיץ עם הוריו. כך למשל לאה קראה לבנה בכורה ראובן . ראו הנה ילדתי ליעקב בן בכור. "כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי" (בראשית כט' לב') אם כך, לראובן היתה שליחות רוחנית לקדם את חיבור האהבה בין יעקב ולאה. כך מפרש התלמוד במסכת שבת את מעשה ראובן ובלהה, כאשר ראובן שכב עם בלהה שפחת רחל. התלמוד גורס כי ראובן עשה זאת כדי לומר ליעקב שלאחר מות רחל היה על יעקב להעדיף את אשתו העיקרית לאה ולא את בלהה שפחת רחל. גם שמותיהם של שמעון ולוי מבטאים את שליחותם הרוחנית לסייע לאמם לאה בחיבור של אהבה ליעקב, כמסופר בחומש בראשית. לעומתם, שליחותו הרוחנית של יהודה היתה שונה בתכלית מזו של אחיו. שליחותו התעלתה לשליחות המבטאת חיבור של אהבה והודיה להשם. וכדברי לאה "הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה" (בראשית כט' לה') לא בכדי נגזרת המילה יהודים משמו של יהודה, שכן שליחותו של כל יהודי על פני האדמה היא חיבור אל השם באהבה ובהודיה. את זאת בדיוק מלמדת פרשת שמות: בני ישראל, ששמותיהם מוכרים לנו זה מכבר, ולכאורה אין צורך להזכירם, יורדים מצרימה. הכתוב מונה את שמותיהם כדי ללמד כי גם בשהותם בגלות מצריים, בקרב כוחות הנפש הנמוכים של הגויים, המשיכו בני ישראל לקיים את שליחותם הרוחנית על פני האדמה, כל אחד על פי שמו ועל פי הידע הרוחני האצור בנשמתו. זוהי משמעות שמה של פרשת שמות, המלמדת עד כמה חשובה קריאה בשמו של אדם לתכליתו הרוחנית.

סיכום

"ארבעה דברים מקרעים את גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי מעשה ושינוי השם". (תלמוד בבלי  ראש השנה דף טז'). התלמוד מונה על פי סדר, מה על אדם לעשות כדי להיטיב את מצבו הרוחני והגשמי: ראשונה היא הצדקה, אחריה הצעקה או התפילה, לאחר מכן שינוי המעשה, כלומר על אדם לפעול כדי להיטיב את דרכיו, ורק לבסוף שינוי השם. חז"ל ידעו כי שמו של אדם מורה על הנתיב הרוחני בו ילך, וכי קריאה בשמו של אדם מסייעת לו לעשות שליחותו הרוחנית. לכן, שינוי שם אין לעשות אלא בלית ברירה. בחירה בשמות המגלים את ייעודו הרוחני של האדם, מתוך התכוונות רוחנית גבוהה, מסייעת לו למלא את שליחותו הרוחנית בעולם הזה. בדיוק לשם כך, חשוב עוד לקרוא בשמו המלא של האדם ולא בכינויים שונים, שאין בינם ובין שמו של אדם דבר. אם נפעל כך, נסייע לכל אדם לפעול על פי שליחותו הרוחנית לטובת הכלל. לו יהי.