צילום: סיוון הורוביץ
סקירת ההצגה "על פסנתרים ואנשים" בתאטרון הסמטה/ דנה ריבנפלד
מדובר במחזה החוצה את גבולות המגדר והגיל ונוגע בכל צופה שיציב את עצמו באומץ מול המראה. מראה, בה גיבורת ההצגה כרמלה, פסנתרנית אגדית, מתבוננת בעצמה, בחלוף חייה על פניה בריגושים סוערים והחמצות אדירות. היא מתמודדת מול עברה הקשה בבית הוריה החולים שנפטרו בהיותה נערה צעירה.
זו לא הצגה רגילה אלא חוויה תיאטרלית המתפתלת בין תקופות שונות בחיי גיבורה אחת ויחידה המוצגת על ידי שתי שחקניות. האחת מציגה את הדמות בבגרותה והשניה בנערותה, כשלאורך ההצגה מתערבים ואף משתלבים, למרבה ההנאה, ההווה והעבר זה בזה.
בזכות תמי ספיבק הנועזת והנפלאה שמעפילה לשיאים של אותנטיות וטוטאליות, הקהל מתוודע לדמותה של כרמלה בעת שלכת חייה, העורכת חשבון נפש מול בניה ומול עצמה. במבט ראשון היא נדמית כמטרוניתה גאוותנית ומלודרמטית, אך ככל שמתקדמת העלילה, נחשפים שברונות לבה, חוויות נעוריה, חלומותיה שהתגשמו והמחיר ששילמה על כך.
ספיבק לא הייתה יכולה לבקש לעצמה פרטנרית מוצלחת מנופר הורביץ המגלמת את כרמלה הצעירה, ומפליאה בהופעה נוגעת ללב באמוציות מתפרצות אך גם בתזמון מושלם של איפוק וריסון. הצחוק והדמע שהביעה מילאו את חלל האולם.
כרמלה הצעירה מתמודדת עם חוויות נעורים מתוקות המואפלות עם אובדן אביה והטיפול באמה החולה, גילוי סודות אפלים אודות משפחתה ונטילת עול המשכיות חיי המשפחה כביכול כסדרם, על כתפיה הקטנות.
המחזאית תהילה אמתי טוותה עלילה בלתי-כרונולוגית המאפשרת לנו להכיר לעומק דמות אינטנסיבית, סוחפת, חכמה וצינית המנהלת דיאלוג סוריאליסטי עם דמותה-עצמה.
מאחר וישבתי בשורה האחרונה, התוודעתי במהלך ההצגה לתגובות כלל הקהל שצחק עם משובותיה של כרמלה, כאב את כאבה והניד ראשו במקומות הנכונים, כאישור להזדהות עם התמודדותה מול מחיר הקריירה שפיתחה על חשבון טיפוח משפחתה.
המלבישה והתפאורנית דלית ענבר מאתגרת את דמיון הקהל באמצעות תפאורה סימבולית ומינימליסטית המייצגת את תמצית ההתרחשויות, ועם זאת ריאליסטית ו'חיה' – כך משתלבים העבר וההווה ונוצרת תחושה על-מציאותית.
התלבושות מדוייקות, משלימות את התפאורה הסמלית, ומאפיינות היטב את שתי ה'כרמלות' - הצעירה והבוגרת, על-פי גילן, מעמדן והתקופה בה הן מתנהלות.
הבימוי המקצועי לעילא ולעילא, איכותי ומעניין ורב ערך של דורית בר ניצח על המלאכה היטב.
שם ההצגה מקביל לנובלה "על עכברים ואנשים" ונראה שההצגה גם מרמזת אליה. גם כאן, בדומה לנובלה, עוסקת היצירה בחיים מבוזבזים, הבדלי מעמדות, חלומות ואכזבות, כשהאלגוריה של העכברים לבני-אדם מתחלפת כאן בפסנתרים. העכברים בנובלה סובלים מהאקראיות ומהטורפנות של העולם והם מייצגים עבור גיבור הנובלה ביטחון, חום ועדנה, מה שכאן מייצגים עבור כרמלה הפסנתרים, שאיפשרו לה הגשמה עצמית, קריירה, מסעות בעולם, ואשר עם תוצאותיהם היא כאמור מתמודדת כאשה בוגרת.
