קשה לעקוב אחר השירים בספרו של אלי בר-יהלום, "דבש צרעות", כי הם קופצניים, וירטואוזיים, אינם נשמעים לכללים, אינם נאכפים להגדרות, ובקריאתם יש תחושה כי מחברם צוחק ומדלג כשהוא כותב והוא מלא אירוניה עצמית וציניות על החיים ועל הבריאה כולה. לפי כך הנחתי את הספר וחזרתי אליו פעם ופעמיים עד שאחזתי בכנפיו.
*
מַדּוּעַ מְטוֹסִי אֵינוֹ מַמְרִיא?
אוֹתוֹ בָּנִיתִי בְּזֵעַת-אַפַּיִם
מִקַּשׁ מֻבְחָר; צִיַּרְתִּי כְּנָפַיִם
סִמְלֵי זִהוּי שֶׁל רֶכֶב אֲוִירִי,
גִלַּפְתִּי שְׁעוֹנִים וּמְתָגִים
שֶׁעֲלֵיהֶם לָחַצְתִּי אֶלֶף פַּעַם,
אַךְ פֶּתַח-סִילוֹנוֹ יָתוֹם מֵרַעַם
וּמַדְּחֵפָיו שְׁמוּטִים כַּהֲרוּגִים.
בַּמֶּה חָטָאתִי? מָה בִּי מְשֻׁבָּשׁ?
אוּלַי אֲנִי עַצְמִי אָדָם מִקַּשׁ
בֵּין אֲנָשִׁים אֲמִתִּיִּים מֵרוּחַ?
אַךְ אַל יֵאוּשׁ: הַיּוֹם אֶשְׁכַּב לָנוּחַ,
מָחָר אַתְחִיל לִבְנוֹת מָטוֹס חָדָשׁ.
("פֻּלְחָן מטען", עמ'7)
לא חשוב כאן באיזו סיטואציה נכתב השיר (אותה הוא מסביר בספר בתחתית העמוד), כי אינה רלוונטית לכאן והעובדה היא אחת: בר-יהלום בחר בו להקדים פתיחה לספר שיריו, להטרים את שעריו השונים ולשמש קול שיש בו מן התמיהה על עצמו על ערכו ועל תוכן הוויתו, תוך שהוא מחייך אל העולם. האם הוא אירוני? האם הוא ציני? האם הוא סימבולי, אלגורי? כך או כך אפשר לחוש בכול שורה את הווירטואוזיות הנפשית שלו, את הנשמה המקפצת ומצחקקת במלוא הרצינות שבו כאשר הוא מדלג על המשוכות שבדרכו, והוא יודע כי ימשיך לנסות ולדלג מעליהן.
עטיפתו הלבנה כמעט לחלוטין של הספר מכריזה על איזה טוהר שכאילו אומר: אל תמסגרו אותי, תהיו חופשיים לקרוא וחופשיים לחשוב כרצונכם, אני שום דבר ואני כל דבר, אני שום סגנון ואני כל סגנון, אני חסר גוון ואני כל הגוונים כולם. והסטריליות הזאת לא לגמרי מרפה מתוכן השירים. כי יש משהו סטרילי גם בשירים, לתחושתי: יש הימנעות מהבעה של רגשות, יש נטייה להיות צרעה שנחה על זרועך אבל היא מחוסרת עוקץ ורק מרתיעה אותך, או אולי יש לה עוקץ אך אינה מתכוונת לעקוץ.
שָׁם בִּשְׂדֵה מוֹקְשִׁים
גָּדַל לוֹ עֵץ מוֹקְשִׁים
מִמּוֹקֵשׁ קָטָן לְאִילָן מַרְשִׁים
בָּאָבִיב פָּרַח וְרֵיחוֹ הֵפִיץ
וְהַפְּרִי צֶמַח, כַּמּוּבָן נָפִיץ
וּבְשָׁבוּעוֹת, כְּמוֹ שֶׁמִּתְבַּקֵּשׁ
מֵהָעֵץ נִקְטֹף בִכּוּרֵי מוֹקֵשׁ
הִסְתַּכֵּל, תַּיָּר! אֵיזֶה פְּרִי בַּשֵּׁל!
כָּאן אוֹכְלִים מִמֶּנּוּ יוֹמָם וָלֵיל.
אֵיזֶה פְּרִי בַּשֵּׁל! הִסְתַּכֵּל, תַּיָּר!
עַד שֶׁלֹּא תִּטְעַם – לֹא תָּבִין דָּבָר.
("בכּורים", עמ' 15)
ואני חושש "להישמע" לא טוב: האם מה שקורה כיום גורם למרחביה של יבשת אחרת לטעום? מן המר? מן הכואב? שמא נוכל לתרגם את החיובי שבשיר של בר-יהלום למשהו שלילי, כמעט מרושע מצדנו, ולומר הנה לכם, תרגישו, תבינו, תפנימו? אך מעבר לכך, שמא יש מן האשמה בנו - כי שמא שתלנו עצים כאלה בבלי דעת, מתוך חופזת המוח, מתוך יוהרת נעורים ואולי השתובבות סתם – האם כך שתלנו את העצים שהניבו מוקשים שיכולים להתפוצץ עלינו? האם אנו קוטפים עתה פרי באושים מהעץ הנפיץ ששתלנו?
אבל אולי זאת הייתה אשמתה של נערוּת חופזת שלא הייתה בה מספיק ראייה לבאות - כי זה מה שאומר לנו בר-יהלום על מה שהיה בטרם היותו היותנו לעם - וכדי לא לחטוא ולשגות בכוונתו אני לוקח את הפרשנות ואת האלגוריוּת האפשרית שהעלתי על עצמי:
בְּגִיל שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה הָיִיתִי
שְׁמוֹק.
שְׁמוֹק זֶה לֹא אֵיבָר בְּגוּף,
לְזֶה יֵשׁ שֵׁמוֹת אֲחֵרִים.
שְׁמוֹק זוֹ תְּכוּנַת אֹפִי.
_ _ _ _ _ _ _
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵיזֶה שְׁמוֹק הָיִיתִי
כְּשֶׁהָיִיתִי בֵּן שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה,
כַּמָּה טוֹב
שֶׁהִיא נְשׁוּאָה עִם שְׁלֹשָׁה יְלָדִים עַכְשָׁו
כַּמָּה טוֹב
שֶׁאֲנִי...
(מתוך "בגיל שש-עשרה 1984", עמ' 44)
וכאילו הוא בא להסביר את אי ההבנה ואולי את חוסר הבשלות, ואת חוסר הסבלנות והסובלנות, ואת הנשימה הקצרה ואת קוצר הרואי, ואת הגעגועים לחוסר אחריות, אל הבוּרוּת מכאן ואל השאיפה לכוח מכאן – משהגעת אל המקום שרצית בו, אל ההישג ששאפת אליו, אל הגשמת השאיפות שלך – כי אז עליך לדעת כיצד לנהוג בם. או-אז נדרשת בגרותך ונדרש כוחך הנפשי לנתב את עצמך נכון וכראוי. אם זה ככלל, אם זה כציבור, אם זה כבית אב, ואם זה בינו לבינה.
והוא מתחיל אפוא מן המדבר את השיר, אולי מהמדבר שבפנים, ומסיים אותו עם אהובת לבו. לאחר הכול ליָדה המנוחה ואִתה הנחלה, וגם לאחר עליות וירידות וגיאיות ועמקים, הריהי המישור המוריק והבטוח.
בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצְאִים מִמִּצְרַיִם, יֵשׁ אוֹתוֹת שֶׁזּוֹכְרִים לְעוֹלָם:
הַמַּטֶּה הַמּוּנָף עַל הַמַּיִם, וְנָתִיב מְבַצְבֵּץ מִתּוֹךְ יָם,
הַתְּחוּשָׁה הַפִּלְאִית שֶׁל הַיַּחַד הַגָּדוֹל פִּי אֵין-סוֹף מִיָּחִיד,
הַבְּשׁוֹרָה שֶׁיֵּשׁ אֶרֶץ מֻבְטַחַת, הַתִּקְוָה הַבְּהוּלָה לְעָתִיד.
אַחֲרֵי שֶׁיּוֹצְאִים מִמִּצְרַיִם, מְחַכֶּה הַמִּדְבָּר הַשּׁוֹמֵם
וּמֵבִיא מַאֲבָק עַל שְׂרָרָה עִם הַחִפּוּשׂ הַתְּמִידִי מִי אָשֵׁם,
וְחוֹרֵץ לְשׁוֹנוֹ הַלּוֹעֶגֶת מוּל תְּהִיּוֹת, בְּעָיוֹת, טָעֻיּוֹת:
הַלּוּחוֹת הַשְּׁבוּרִים וְהָעֵגֶל, קָרְבָּנוֹת, חֻרְבָּנוֹת, גָּלֻיּוֹת.
וְעָמֹק וְכוֹאֵב עוֹד הַפֶּצַע גַּם אַחַר שֶׁהֶחְלִים וְהִגְלִיד.
אַךְ הוּא לֹא מְבַטֵּל אֶת הַפֶּסַח, אֶת הַיַּחַד הַטּוֹב מִיָּחִיד,
אֵת הַנֵּס שֶׁמִּהֵר, קַל-רַגְלַיִם, וְאִחֵר – וְעִם זֹאת לֹא פָּחַת,
אֶת הַזֶּמֶר עָלַי וְעָלַיִךְ, אֲהוּבַת-לְבָבִי הָאַחַת.
("אלגוריה זוגית", עמ' 58)
וכמו בהמשכו של השיר הזה אביא את מה שנראה כארץ החלום, כאזור של הנחמות כולן, ואולי כאותה חזות חלוּמה שיש בה כמעט הכול:
וְאָז, בִּנְהִי נְשִׁימָתֵךְ הַמְּיֻחֶמֶת,
הוֹמָה כְּחֵמֶת-חֲלִילִים לֹא-מְנֻחֶמֶת,
אַתְּ מִשְׁתּוֹקֶקֶת, מְטַפֶּסֶת, מֻעְצֶמֶת –
וּמִשְׁתַּתֶּקֶת, מִתְאַפֶּסֶת, נֶעֱצֶמֶת.
וּתְאוּרַת טָהֳרָתֵךְ הַמִתְמַלֶּכֶתֶ
אוֹתִי, הַסֶּלַע, תַּעֲשֶׂה לְרַךְ כְּלֶחֶם
וְאֶת הַחֶדֶר – לְמֶרְחָב רַחוּם כְּרֶחֶם
וְאַתְּ בּוֹ – שֶׁמֶשׁ לְבָנָה עִם כּוֹכַב-לֶכֶת
שֶׁהוּא אֲנִי
("ואז, בנהי", עמ' 47)
כמה נפלא השיר - והוא מבקש להיות יציב באהבתו, בעולמו, בחייו. במרחב הבטוח שלו. הריקוד שלו אמור להיות בתוך אותה יציבות, להיות מחושב, מתוכנן, לדעת בעת שהוא רוקד היכן גבולות הבמה, כמה מותר לו ואיך מותר לו לרקוד. כי לבמה שהוא רוקד עליה חוזק מסוים שמוטב לא לערער אותו. כי לבמה יש קצה שמוטב לא לגמוא אותו. כאילו הוא רואה עצמו אמן, אשר ביום בו תיפסק יצירתו יתעלמו ממנו. או כמצביא שהנה כשל והפנו לו עורף. ואפילו כמנהיג שהצליח להנהיג ולזכות לגדולה – אולי בסופו של דבר ישבחו אותנו, יהללו, יקלסו – אבל כך או כך תרד בסוף אפלה וגם הגדול שבאדם יימצא בבור תחתית. אלא שיהיה אז בעולם שכולו אמת, שכולו צנעה, ישיל מעליו כל בגד שפיאר אותו, כך גם בגד עלוב שאדם לבש ועלב בו. עולם שכולו פתיחות, שבו אפשר יהיה להבין את כל הדברים שלא הבנו. שבו נוכל "לומר" את כל הדברים שלא אמרנו.
כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּפְסִיק לְהָאִיר פָּנִים
וְנִצְנַח כְּכִתַת צַנְחָנִים
הֵם יָשִׂימוּ אוֹתָנוּ בְּמִין מְחִלָּה
וְיַנִּיחוּ עָלֵינוּ מִין אֶבֶן גְּדוֹלָה
שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ נוֹחַ בִּפְנִים
וּבַחוּץ יִכְתְּבוּ אֵיךְ הָיִינוּ טוֹבִים
וְסָבִיב יַעַמְדוּ עֲצוּבִים
_ _ _ _ _ _
וְנֵצֵא אֶל הַדֶּרֶךְ שֶׁאֵין בָּהּ תְּשׁוּבוֹת וְנָשׁוּב בְּסוֹפָהּ לְקַוּוֹת
אָז אַצְלִיחַ סוֹף-סוֹף בִּשְׂפָתַיִם כָּבוֹת לְהַגִּיד לָךְ אֶת כָּל הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת
שֶׁיֶּשְׁנָן
וְהָיוּ
וְהוֹוֹת.
(מתוך "אבן", עמ' 49)
כאן ארשה לעצמי לצטט מדבריו של פרופסור יוסי גמזו המובאים בגב הספר, שבאים ומוסיפים בלמדנות על בר-יהלום גם את מה שאולי לא אמרתי: "הוא מגלה וירטואוזיות מפליאה בשימושיו בחריזה לבנה ובפרודוזיה הקלסיים לצד שימוש מיומן ביותר בחרוז הלבן, כאשר הנושא מבקש זאת ממנו." ועוד בהמשך הדברים: "הופעת ספרו זה היא חג לכל אוהב שירה ישראלי המאמין כי משורר אמת צריך להישמע מעל לכול לאמתו הפנימית ולא להיגרר אחרי אפנה או טרנד חולפים של העדר."
יוֹם אֶחָד, כַּאֲשֶׁר נִשָּׁאֵר עֲשָׂרָה,
לֹא תֻּשְׁמַד בִּזְכוּתֵנוּ קִרְיַת הַשִּׁירָה.
נִתְאַסֵּף בְּאֵיזוֹ מִסְעָדָה
וּבְיַחַד, בְּנֶפֶשׁ מֻכְתֶּמֶת בִּדְיוֹ,
נַאֲכִיל זֶה אֶת זֶה כָּל אֶחָד בְּפִרְיוֹ:
לְבַדֵּנוּ, וְאִישׁ לֹא יֵדַע.
וְנִקְרָא זֶה לְזֶה – בִּמְאֻנָּךְ לָאֻמָּהּ –
מִי תַּרְגּוּם, מִי פִּזְמוֹן עַל עִנְיֵן דְּיוֹמָא,
מִי בָּלָּדָה; נִצְחַק וְנִבְכֶּה.
וְאֶחָד יֵאָנַח שֶׁנַּפְשׁוֹ יָגְעָה...
...וְיִרְאֶה הַמַּלְאָךְ שֶׁנּוֹתַרְנוּ תִּשְׁעָה,
וְיָקוּם עַל הָעִיר, וְיַכֶּה.
("חבורה", עמ' 99)
ואכן אצל בר-יהלום תופס הקצב הפנימי בשירים את מקומו, מוסיקת הצירופים מוצאת את ביטויה במנעדים שונים של השפה, פעם נמוך ופעם גבוה, פעם רחוב ופעם קודש, והחריזה נעשית מקרית ובלתי מחייבת, כמוה כמתגנבת ומבשמת את השורות. הוא כותב כאוות נפשו ומאתגר אותנו לא מעט באיזה חיוך של שובבות, שפעם הוא גלוי ופעם מוסתר, פעם עולז ופעם נעצב - ואִילו אלוהים, שמרגיש שהדברים נשמטים, כי אולי גם הוא מתחיל לחוש מתפוגג, שאולי מתחיל להרגיש שָקוף באובדן השליטה על מה שברא - הנה הוא נעשה חרד ומבקש להיקרא בשם חדש, כמי שמתחיל דרך חדשה, יוזמה חדשה, ורוצה שיזהו אותו בהקשר החדש הזה, שיכירו בו עכשווית - כי אולי הנה יש עולם חדש - ומה שאמר פעם במילים שבעל-פה, כאשר העולם עדיין לא ידע לכתוב - הנה הפעם הוא רושם ומבטיח לעצמו כי לא יימחה דבר:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: תִּבְחַר לִי שֵׁם חָדָשׁ.
לְכָל הַקַּיָּמִים אֵין טַעַם כְּבָר וְרֵיחַ:
אַלְפַּיִם שְׁנוֹת תְּפִלָּה, אַלְפַּיִם שְׁנוֹת מִזְבֵּחַ –
תּוֹךְ זְמַן כָּזֶה הַכֹּל נִכְתַּשׁ, נִנְטָשׁ וְתַשׁ.
_ _ _ _ _ __ __ _
...הַקְשֵׁב: אֲנִי נוֹשֵׁם. הַבֵּט: אֲנִי רוֹשֵׁם.
אָדָם, תִּבְחַר לִי שֵׁם. אָדָם, תִּבְחַר לִי שֵׁם.
("השם המפֹרש", עמ' 64)
*
(אלי בר-יהלום: דבש צרעות, הוצאת "צבעונים" 2016, 110 עמודים)
_________________________
