מאמר:
על שני שירי תשוקה / גבריאלה מורז

אמרתי לך  יהיה כך ולא האמנת / יהודה עמיחי

ליד הרכבת ראינו שכבות בהר, 
זו על זו, קדומות, קשת על קשת, 
גם אנחנו נהיה כך, אולי מחר, 
יחדיו, צמודים, וגבוה מעל – הדשא. 
אמרתי לך שיהיה כך – ולא האמנת. 

כל הלילה עמל הירח כמו מטורף 
וטשטש ניגודים והרגיע דם ומים. 
ילדתי, אין כל הבדל עכשיו, 
כדין כל העולם הוא דין השניים. 
אמרתי לך שיהיה כך – ולא האמנת. 

הפתיליה והסיר שעליה – בנחת 
מה אכפת לשניהם, הם זה לזה רוחשים, 
גם אנחנו עוד נהיה כך ביחד, 
אדומים וחמים ואחד בשני לוחשים. 
אמרתי לך שיהיה כך –ולא האמנת. 

יש בנו נגינה אך אין בנו די רעם. 
מתי סוף-סוף נלמד להיות קשים? 
הכפירים, נערה, אינם רעבים אף פעם, 
רק צדיקים וכבשים רעבים ורשים. 
אמרתי לך שיהיה כך – ולא האמנת. 

ראי, אהבתנו עכשיו בלי גבול, 
והגענו לגבול שאין בו אהבה. 
השומרים אמרו סיסמתם והשער נעול, 
הילדים הלכו, החשמל כבה. 
אמרתי לך שיהיה כך – ולא האמנת.

רוֹמֵאוֹ  וֵיוּלְיַה/ ראובן שבת

קְלָפִים שְׁחֹרִים הָיוּ לָנוּ בַּיָּד,
אַתְּ וַאֲנִי,
בִּרְחוֹבוֹת חֲשׁוּכִים רַצְנוּ כִּמְטֹרָפִים
פּוֹלְחִים אֶת הַלַּיְלָה
בִּקְרִיאוֹת נוֹאָשׁוֹת
אֲבָל יָדַעְנוּ לִצְחֹק
לֶאֱהֹב
לִרְקֹד
בֵּינֵינוּ
בְּרִיחוֹת עַלְעַלֵּי תַּאֲוָה נָשַׁמְתִּי פּוּרְקַנֵךְ
הֵנַחְתִּי פִּי עַל שָׁדַיִךְ הַחוּמוֹת, נִבְזַקוֹת בְּאוֹר זָקוּר
שֶׁל מֵי גֶּשֶׁם מְלוּחִים
מִבְּלִי מֵשִׂים
נוֹתַרְתִּי שָׁם
שִׁכּוֹר
מִטַּעַם חָמוּץ שֶׁל תַּפּוּחֵי רְחוֹב,
לֹא הָיִינוּ אֲצִילֵי לַיְלָה
לֹא עָמַדְנוּ בַּמִּרְפָּסוֹת
לֹא עָרַגְנוּ לְנִבְכֵי סֵתֶר לְבָבוֹת
רַק גּוּפוֹת הוֹלְמִים
וְנִשְׁמוֹת כְּאֵב מְפַעְפְּעוֹת
כֹּה צְעִירוֹת
וְהַיֹּפִי
וְהָעֲלוּמִים
נִצְחִיִּים לָעַד
אֲבָל אֲבוֹי
נְמוֹגִים מַהֵר
וּמִתְפּוֹגְגִים בִּכְאֵב מַר
שֶׁל
דָּם.

רומאו ויוליה – כבר מהשימוש בשם של המחזה הידוע ברור שהמשורר עומד לדבר על טרגדיה, ולהשתמש באלמנטים המוכרים של הקלאסיקה הזו.
 במשפט הפתיחה  "קלפים שחורים קיבלנו את ואני" עולה המסך על הסיטואציה הדרמטית, כרוניקה של מוות ידוע מראש. גם השימוש בצבע השחור,המזוהה עם אבל ושכול, אינו מותיר מקום לספק (אסוציאטיבית לביטויים "שחור משחור, "שחור בעיניים" וכו') הגורל חילק את הקלפים, כמו שמחלקים בתחילת משחק – הגורל הוא שבחר ואיתם צריך לשחק. האלמנט הפטאליסטי מתבטבא גם בהמשך השיר, "רחובות חשוכים", "קריאות נואשות"

 
השיר הזה מתכתב עם  שירו של יהודה עמיחי – "אמרתי לך יהיה כך ולא האמנת" – יש בו ראיית עתיד שמקצתה נסיון חיים של המשורר "אמרתי לך, יהיה כך", ומקצתה הקושי של האהובה  להאמין "ולא האמנת"  עד הכרוניקה של מוות שהמשורר ידע מראש  בבית האחרון "הגענו לגבול שאין בו אהבה".

עם זאת, בשירו של ראובן  שבת מבצבצת נקודת אור נפלאה "אבל ידענו לצחוק, לאהוב, לרקוד בינינו, החסד שהוענק ולו לזמן מה לאוהבים, שרק בדיעבד התברר כפסק זמן בלבד.

בשלושת הבתים הראשונים בשירו של עמיחי מתואר תהליך של אהבה, רמזים ארוטיים נוגים, על ידי שימוש בטבע להדמיה: "... שכבות בהר שכבות זו על זו...גם אנחנו נהיה כך...יחדיו, צמודים..."
אף ראובן מגייס לטובת המוטיב הארוטי את הסביבה "ריחות עלעלי תאווה...הנחתי פי על שדייך החומות נבזקות באור זקור..."

ראובן הוא משורר הלוקח מילים ללא קשר הגיוני ביניהן ועל ידי הצמדתן, יוצר קשר של הגיון חדש, מופלא, מקורי ואף מצמרר ביד אמן. לדוגמא "עלעלי תאווה" (עם קונוטציה לעלי תאנה), "נשמתי פורקנך", "אור זקור" .

הקבלה מעניינת נוספת מצאתי בין שני השירים:
" רק גופות הולמים

 ונשימות כאב מפעפעות"

ואילו בשירו של עמיחי
 
 "הפתיליה והסיר הרוחשים זה לזה...
"גם אנחנו עוד נהיה כך ביחד, אדומים וחמים  ואחד בשני רוחשים".

השיר מסתיים באוקסימורון:

" והיופי

 והעלומים

 נצחיים לעד"

ואז בניגוד של הלם מוחלט:

 "אבל אבוי

 נמוגים מהר