מאמר:
ורוח ראובן מרחפת/ עמוס אריכא
מעת לעת נחשפת זווית התבוננות נוספת ומקורית על חייו של יוצר בעל-חשיבות. תופעה זו מתקיימת כאשר זוכים כל אותם אוהבי יוצר ויצירה בקרן אור המתמקדת ביצירות בהן כרוכים סיפורים מאלפים המעמיקים הבנה. דוגמה לספרי-אור שכאלה, הוא אוסף המכתבים שהתקיים בין האחים וינסנט ותיאו לבית ואן-גוך. תמיד, הופעת ספר-אור שכזה הוא בגדר אירוע ראוי לציון מודגש.
בימים אלה התפרסם גם אצלנו ספר-אור המתמקד בסיפורים שמאחורי אותם בדים מצויירים משל ראובן רובין (1974-1893), אגדת ציור ישראלית. לכל אחד מהציורים שנבחרו מצורף סיפור הכורך עלילה מסקרנת בדבר תהליך היוולדו, הבשלתו ונתיבו אל האספן הזוכה בו. כשלושים ציורים וסיפורים נדירים כאלה, מעשה חוליה אחוזה בחוליה, נאגדו בספר החדש ליריעה המעשירה את המידע על עולמו של ראובן.
הספר "בד בבד" (כותרת משנה: "בין ציורים לאנשים"), נכתב בידי מייסדת ואוצרת מוזיאון "בית ראובן", כרמלה רובין (הוצאת עם עובד – בסיוע קרן-יהושע רבינוביץ לאמנויות – 182 ע'). אם יש בנמצא מומחה רב-יכולת בשיטוט במרחבי יצירתו של ראובן, השולט בכל רבדיה, זו המספרת והמלבה"ד שהיא בת משפחת האמן, כלתו, אשת בנו דוד. אך לא די בקרבה שכזו כדי להושיט לנו מסמך סוחף ומרחיב-דעת כספר זה המתמקד בצד הנסתר, האחורי, של בדיו המצוירים של ראובן; מהכותב נדרש ידע חובק את עולם האמנות לרבדיו השונים.
כרמלה רובין נחשפת כאישיות תרבותית מעניינת בזכות עצמה, וכאוצרת וכותבת מיומנת המפליגה כרב-חובל מנוסה בים היצירה העשיר של ראובן, היא מאפשרת לנו שותפות מאלפת בפרקי חייו של ראובן.
בכתיבתה השקולה היא מצניעה קומתה ומניעה את העלילות מימי עלומיו של ראובן ברומניה, עוד בטרם עלותו לארץ ללמוד ב"בצלאל" בירושלים והוא עלם בן תשע-עשרה שנים (1912), ועד ימיו האחרונים. מבחינה זו הספר גם מבטא את התמסרותה של כרמלה למפעל חייו של ראובן, ובמקביל לו היא הופכת את עולמו העשיר למפעל חייה – מוזיאון "בית ראובן" - אותו הקימה ומטפחת מתוך אהבה, שקדנות והתמסרות מוחלטת.
ראובן נודע לא רק כצייר בחסד אלא גם נחשב איש מעשה חכם ונועז שהבין כי עליו להציג מעבודותיו במרכזי האמנות של התרבות המערבית, כפריז, לונדון, ניו-יורק, לוס אנג'לס ומקומות נוספים. איש שיחה מלבב היה ובן חברה אהוד ומחוזר. ביחד עם רעייתו אסתר שהיתה עזר כנגדו קיים קשרי-רעות גם מעבר לימים עם אוהבי אמנות ואספנים נכבדים, וכך עשה ליצירותיו שם נדרש ברחבי-עולם התרבות המערבי. זו הסיבה שיצירות חשובות של ראובן עדיין נמצאות במרחקים וכרמלה עושה כל שניתן להחזיר לפחות חלק מהן הביתה, לביתו של ראובן, למעננו.
את האספנים שנקשרו בעולמו של ראובן, מצליחה כרמלה לשרטט היטב ולהחיות את קשריהם עם בית היוצר, תוך מרקם כתיבה רהוטה כאשר היא מקפידה להישמר מהפרזות שלעתים מקלקלות כוונות. היא איננה מפזרת שמות סתם-כך; שם שצף ועולה – קשור בטבורו התרבותי בסיפור על הדרך בה אחד מציוריו של ראובן הפך קניינו ולחלק בלתי-נפרד מחייו.
הספר מגולל בדפיו כיצד עלה בידה של כרמלה לחשוף כמה וכמה יצירות חשובות מבין אלה הנעדרות, ולצרפן לאוסף בית ראובן. היא מעלה ביד בטוחה את שולי הקלעים המצניעים את סיפורי הבדים והאנשים, ובגישה זו מקרבת את הקורא להתבשם מניחוחות הסטודיו של האמן ראובן שבמכחוליו חשף ביצירתו כרב-מג את קפלי נפש ארץ-ישראל; מתחילת דרכו בארץ גמע לשוכרה את מראות תבניתה שטופת האור הזהוב והמוכסף, והיא עדיין ארץ ללא צל. ציוריו מכילים מלוא עומק אהבתו לארץ האבות בימים קדומים, כמות שהיא, על מכלול תושביה. את הארץ הזאת חיבקו משיחות מכחוליו העסיסיים אותה ואת יושביה מתוך אמפתיה רוגשת; יהיו אלה ערבים מוסלמים ונוצרים ("המחלל"), בדואים וסודנים ("מוכר השבשבות"), חלוצים עברים, יהודים אורתודוקסים ואחרים - כולם היו דמויותיו.
הציורים שבספר הצנוע מעידים על היותו רב-גוני מפליא להתבטא יותר ויותר, קולו וצלילו נעשים מקוריים, עד שנוצרת שפתו המתנגנת ובאה לביטוי החל מהיותו דיוקנאי מחונן המסוגל לחצוב מדיוקנאות מצוייריו את אופיים בלא הסתר. במחוז זה הוא מוצא עצמו במעמד שווה לטובים בציירי הדיוקנאות שהיו בארץ מפנחס ליטבינובסקי, נחום גוטמן ועד לאביגדור אריכא הצעיר מהם. כמותם גם הרבה להעלות את דיוקנו.
בעבר כתבתי שורות אלה בנושא הדיוקן האישי של ראובן ברשימה שפרסמתי על אודותיו במלאות ארבעים שנה לפטירתו: "ראובן נהג לצייר את דיוקנו כמו מתוך ענווה, בעדינות, כחושש שיאבד את הקו הענוג העוטף כמלטף מלוא צדודיתו, ולעתים, בעיקר בצעירותו, הוא הרשים כמטאדור לוחם נועז בזירת השוורים, ובהתבגרו הציגו הדיוקנאות העצמיות דמות של הוגה דעות, ואולי פייטן, שהמתבונן בו לא ישכח את קלסתרו המרשים. גם אמנים אחרים תיארו אותו היטב ביצירתם. דוגמא בולטת להיותו נושא ביצירת אחרים נמצאת בדיוקנו שפיסלה גדולת הפסלות הישראליות, חנה אורלוף."
גם כאשר ראובן שיבץ עצמו בחלק מיצירותיו, נהג לחברו לקומפוזיציה כניצב בצד, בזווית שכמו מאפשרת למתבונן ביצירה להיווכח כיצד האמן רואה עצמו משולב בה.
מבין דיוקנאות האישים החשובים ביותר שצייר ראובן בחרה כרמלה בציור הגדול המתמקד בדמותו של אחד העם בעודו רופס מתוך תשישות כגולש לשעתו האחרונה. ברישומי ההכנה שרשם ראובן לקראת ציור זה, ניכר עד כמה היטיב לרשום. יכולת רישום של צייר מעידה יותר מכל על הקשר המבורך שבין עין היוצר לידו קרי, מרחב כשרונו. יכולתו זו של ראובן להקשיב למתרחש בעולמו הפנימי של האדם היושב לפניו, אפיינה אותו לאורך מסילתו.
לעתים, כאשר ראובן צייר דיוקנאות של אחרים, מעולם לא ליטש אותם – הציגם כמות שהבין את סודותיהם הגנוזים עמם. אירע מקרה כאשר השלים לצייר את דיוקנה של חברתו הציירת המעולה ציונה תג'ר, סרבה האמנית לקבל את הציור משום שטענה כי האשה הצעירה המתרווחת בכיסא אינה דומה לה במידה ראויה.
חלפו שנים רבות, והאמנית הפכה לאשה קשישה שמוזיאון תל-אביב עמד להציג תערוכה רטרוספקטיבית מעבודותיה והאוצרת היתה כרמלה רובין. באחד הימים שיתפה ציונה את כרמלה בטעותה כשסירבה בזמנו להשלים עם הדיוקן שלה, וביקשה לדעת אם היא יכולה לחזור בה ולקבל לרשותה את הדיוקן. הסתבר כי השלימה במרוצת השנים עם ראייתו החדה של ראובן. כרמלה, לצערה, לא היתה מסוגלת לסייע לה בשלב מאוחר זה מפני שכבר לפני שנים הדיוקן נמכר לאוסף הפניקס הישראלי.
כל השוזף בעיניו את הציור יווכח כי מדובר בדיוקן משובח, והסיפור שכרמלה מביאה בצד הדיוקן של ציונה תג'ר הצעירה, מסתיים אליבא דכרמלה בנימת הומור, ומעשה שהיה כך היה; בשנות העשרים של המאה הקודמת קבעה בפריז מקום מושבה הסופרת גרטרוד שטיין האמריקנית, ביחד עם אחיה. ביתם נודע תוך זמן קצר כסלון אמנותי בו ביקרו אישים ממחוזות המחשבה והיצירה, מעשה יומיום. אחד מאלה שנחשבו לאורחי-קבע היה פיקסו שיום אחד החל לצייר את דיוקנה של המארחת המפורסמת.
גרטרוד שטיין סייעה לצייר בישיבה לפניו בכל עת שנזקק לה. יום אחד נסעה שטיין לחופשה ומשחזרה סיפר לה פיקסו כי בהעדרה השלים את הציור שעתיד היה לקנות לעצמו מקום של כבוד ביצירתו המסועפת ורבת הפנים. שמחתה של גרטרוד נמחתה כשהתבוננה בדיוקן וטענה כי "זה לא דומה לי". פיקסו הגיב בחיוך מנחם ופסק: "אל תדאגי, זה יהיה".
אכן, לדיוקנאות יש חיים משלהם וזהו אחד מאותו אשכול לקחים מרחיבי-דעת אותם מחלקת כרמלה בנדיבות; דיוקן שצויר תוך חדירה לנבכי נשמתו של המודל כשמגיע להתנתקות מיוצרו, הוא מתחיל באותו רגע לנשום ולחיות מכוח נסתר הטמון בו. יתכן ועל בסיס רעיון פילוסופי מפתה זה כנראה כתב הסופר האנגלי אוסקר ויילד את הרומן האלמותי "תמונתו של דוריאן גרי" (התפרסם לראשונה בשנת 1890).
כל ציור שחובר לספר כמו נועד להוסיף לו ממד חדש הודות לפרשנות מקצועית שנפרטת עד לדקויות מאלפות בידי הכותבת. אני מזכיר דקויות אלה של ראובן, מפני שצריך לבחון את בדיו היטב, ובעיקר לא להחטיא את השוליים המשמשים לאמן להפליג בדמיונו לתוספות זעירות המשתלבות באווירת הרקע עליו בנה את יצירתו, והן מצוירות בנוסח נ.ב., הווה אומר נוסף בזה. התוספות האלה, לעתים הן כפר מרחף מעבר לרכס נעלם, או בית המציץ כצוהר לעולם שמבין לעצי שקמים מרחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב, והן יוצקות בבדים מגע מיסטי.
ראובן מתאר את השקמות כעצים שגיאים שבאו מן האגדות. אני מעיד על עצמי שכבר מסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, כשהתחלתי לימודי בעממי בתל-אביב כך התרשמתי מהם, כמו נפילים היו בארץ. היכולת הזאת של ראובן להראות לפעמים נופים כמו צוירו במחוז הציור הנאיבי המאפיין ילדים, מטעה. יש בציורים אלה תחכום כובש-עין; במקום לעסוק בפרטים לא נחשבים מופיעה האווירה בתפקיד מרכזי. יכולתו של ראובן להלך קסמים באווירה החתומה בבדיו ראויה להתייחסות נפרדת.
יכולותיו המפליגות של ראובן באו לביטוי בציורים שהם ללא ספק נכס לאומי כמו הציורים "משפחתי", "סדר בירושלים", "הרוקדים ממירון" וציורי נוף מרהיבים, ואחרים כדוממים בהם גם הצטיין. נקודת תורפה קיימת בניסיונו להלביש פרשנות לאירועים תנ"כיים, כגון זה שבחרה בו כרמלה, "חלום יעקב". בציורים כגון אלה קיים ראובן שונה, מרוחק מיכולותיו האמיתיות.
מעבר להערה זו אפשר לומר בוודאות כי נטייתו הרומנטית לנופי הארץ, נטייה שעלולה להכשיל, דווקא העניקה לאותם נופים ממד מדהים של "על-זמן". נימה רומנטית זו איננה גורעת מאיכות הערכים הציוריים של היצירה. להפך, ממרחק השנים נראה שהוא נמנה עם צמרת הציירים החשובים שצדו את ארץ-ישראל איש על-פי דרכו ונימתו המקורית. בין אלה נמצאים כמובן נחום גוטמן, משה קסטל, שמשון הולצמן, ציונה תג'ר ומרדכי לבנון ועד לאנשי "אופקים חדשים" מיוסף זריצקי ועד רוברט בזה. אני מקצר במסע איזכורם של עוד אמנים חשובים. כל אחד מאלה וארץ ישראל שלו. צייר וסגנונו, צייר ומאפייניו הבולטים עד שאין צורך לחפש בשולי היצירה חתימה. חתימת אמנים אלה קיימת בכל כתם, בכל משעול ובכל כתם של מכחול.
כרמלה רובין כמו מתסיסה יין משומר שטעמו אינו פג. עולה בכישרונה להציף בספר צנוע זה את סגולותיו המיוחדות של ראובן. עומק אהבתה את מפעל חייה ניכרת. כתיבתה רהוטה, טבולה בידע מדהים שלעתים מעלה במחשבה שאילו היה ראובן נמצא אתנו בימים לה והיה שוכח פרט כלשהו מהקשור בתולדותיו, היתה כרמלה משלימה כהרף עין את הפרט החסר.
אפילו את חוט החן המשוך על עולמו של ראובן, אותה נימת פיטן המפעימה לבו בסער רליגיוזי הכובש אותו מול ארץ אבותינו, עולה בידי כרמלה להאיר ולפתוח לפנינו מרחב-ראייה המאפשר לחדור לסערת תחושותיו של ראובן החתומות לתמיד בנופים המופלאים, בהרים הגבוהים, במשעולים הצרים ובעצי הזיתים שחזותם כה-אנושית, והם מסימני ההיכר המובהקים של היוצר שהנציחם בבדיו.
אין לסיים רשימה על "בד בבד" מבלי לציין עד כמה נקשרים רוכשי עבודותיו של ראובן בעבותות של אהבה לציוריהם כמו היו נוכחים בעת הולדת הציור שבידם. באחד הסיפורים שנארגו סביב ציור תל-אביבי נודע, המקבע בזיכרון הקולקטיבי את תל-אביב הקטנטונת, של שנות העשרים, מדובר בשרה טל נערה תל-אביבית בלתי-נשכחת שגדלה ברחוב ביאליק, כמעט מול בית משפחת רובין. לימים נישאה לבן זוג אמריקני והעתיקה משכנה לשם. באחד מביקוריה בארץ רכשה ציור מקסים (חוף תל-אביב – (1923-5) המשמש לה כעוגן לזיכרונות ילדותה ונעוריה בעיר הלבנה שצמחה לחוף הים התיכון.
המושג הזה "עוגן" חוזר ומרחף באווירה שנוצקה בספר. לא מעטים מבין אלה שרכשו ציורים של ראובן בארצות שונות ובחייהם שמרו על עבודותיו מכל משמר, כמו נאחזו בעוגן המסמל לגביהם תמצית חיי אדם הזוכה ליהנות מפרי רוח יוצרת, ובכך כמו לקנות מניות שליטה לעצמו. אכן, תחושת שותפות אמיתית, מעין ברית חשאית שנכרתת בין האמן לאספן האמיתי.
ציור וסיפורו המשלים. על כל זה מומלץ לא להחמיץ קריאה מענגת ומרחיבת-אופק בספרה של כרמלה רובין, "בד בבד". דומני שקוראים רבים יחושו ברגעים מסוימים כמו רוחו של ראובן מרחפת מעליהם ונוגעת בהם, בהזכירה את ארץ-ישראל של הישוב העברי, פרק רב-השראה בו טיפחו יוצרים והוגים תרבות עברית שמעולם לא היתה כזו בהיסטוריה היהודית.
