בסד

פרשת חיי שרה/ צב'יה כהן

 אקדמת דברים

הפרשה הקודמת לימדה אותנו כי אברהם אבינו, אבי האומה הישראלית, היה הראשון בעם ישראל להתחיל בתיקון חטא אדם הראשון ברובד הנשמה. התיקון נעשה על ידי קיום המצוות שצווה בהן אברהם על ידי השם, במיוחד בעמידתו של אברהם בעשרה הניסיונות האלוקיים. ההתעלות הרוחנית הניסית של אברהם, דבקותו המוחלטת של אברהם בהשם ואמונתו בו, הם שורש עבודת השם של עם ישראל לדורותיו. לצדו של אברהם נמצאת כל העת אשתו שרה, האם הראשונה של עם ישראל. שרה, בתו של הרן אחי אברהם, נישאה לאברהם עוד בהיותם באור כשדים, ועשתה ביחד עם אברהם את המסע לארץ כנען, בעטיו של הציווי האלוקי. המקרא מספר בקצרה על שרה אמנו ומתרכז במספר עניינים בחייה: יופייה של שרה שסיכן את חייו של אברהם כאשר אבימלך מלך גרר ופרעה מלך מצרים ביקשו את שרה לעצמם, שרה העקרה שנתנה את שפחתה הגר לאברהם כדי להיבנות ממנה, לידת יצחק לאחר תקופת עקרות ארוכה, ורצונה של שרה בגירוש הגר וישמעאל לאחר הולדת יצחק. פרשת "חיי שרה" לכאורה אינה עוסקת כלל בחיי שרה אימנו אלא היא פותחת במיתתה דווקא. מכאן עולות שתי שאלות חשובות: הראשונה, מהו תפקידה של שרה אימנו האם הראשונה של עם ישראל, השאלה השניה מדוע קרויה פרשה זו, המתארת בשני הפסוקים הפותחים דווקא את מותה של שרה, בשם "חיי שרה"?

שרה אמנו האשה הראשונה בעם ישראל המתקנת את חטאה של חוה

הברכה בעיסה של שרה היא תיקון לחלתו של עולם

כזכור מפרשת בראשית, נבראו תחילה השמים והארץ. עמם נברא גם החומר הראשוני שנקרא גם החומר ההיולי, והוא היווה יסוד לכל החומר בעולם. בראשית הארץ היתה מוקפת מים והשילוב של החומר הראשוני עם המים המקיפים אותו היה בבחינת "עיסת ארץ", בדומה לעיסת בצק. המדרש מפרש שבריאת אדם הראשון נעשתה על ידי כך שהשם הפריש חלק מ"עיסת הארץ" והקדיש אותה לו. לכן, תפקידו של אדם הראשון, הנברא המעולה בכל הנבראים, היה להשתמש בכל הבריאה שברא הקדוש ברוך הוא שימוש רוחני כפי שהשם ציווה אותו, ולשמור על דרגתו הרוחנית של העולם. לפיכך נקרא אדם הראשון "חלתו של עולם". (תלמוד ירושלמי, מסכת שבת). אם כך, אדם הראשון היה בעצם הפרשת חלה מעיסת בריאת העולם. המקרא מספר כי חוה היא זו שהאכילה את אדם הראשון מפרי העץ האסור: " ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותתן גם לאישה עמה ויאכל (בראשית ג' ו'). המדרש אומר על חוה שהאכילה את אדם בפרי העץ האסור כי "היא טמאה חלתו של עולם" (מדרש תנחומא, פרשת נח פרק ו' סימן א'). דברים אלה עומדים ביסוד קיום מצוות הפרשת חלה על ידי האשה, כתיקון לכך שחוה טמאה את אדם הראשון, חלתו של עולם. המדרש מסביר את התיקון שעשתה שרה לעיסתו של עולם "כל ימים שהיתה שרה קימת היתה ברכה משולחת בעיסה" (מדרש בראשית רבה, פ, ס). אם כך, שרה תיקנה את חטאה של חוה על ידי עיסת הבצק המבורכת שהיתה תמיד באהלה. הברכה שבעיסה הושגה על ידי ברכת הפרשת חלה. שתי אמהות. אחת  היא אם כל חי השניה היא האם הראשונה של עם ישראל. הראשונה טמאה חלתו של עולם, בעוד השניה, שהברכה שרויה היתה בעיסתה כל ימיה, תיקנה את עולמו של השם בקיום מצוות הפרשת החלה.

יופיה של שרה - תיקון התאווה הנוצרת מראיית היופי

..."כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל..." כך מספר המקרא על השיקולים ששקלה חוה טרם האכילה את אדם הראשון מפרי העץ האסור. מפרש רמב"ן: "הפרי היה בעיניה מתוק וכי תאוה הוא לעיניים, שבו יתאווה ויתור אחרי עיניו, וניתנה התאווה לעיניים והחמדה בשכל ..." אם כך, חטאה של חוה שורשו בתאווה הנוצרת מראית היופי בעיניים. בשעה שחוה ראתה את פרי העץ האסור היא התאוותה לו. בתאוותה זו הביאה לחטא הקדמון. תאווה זו בדיוק מתקנת שרה אימנו על ידי העמידה בניסיון היופי. יופיה של שרה היה מן המפורסמות. פעמיים מספר המקרא על מלכים שהתאוו ליופייה, אבימלך מלך גרר ופרעה מלך מצרים. פעמיים הצליחה שרה לחמוק בדרכים ניסיות מן התאוות הללו ליופייה ולבטלן תוך שמירה על קדושת נישואיה. בכך תיקנה שרה את חטאה של חוה. יופייה של שרה, הגם שהביא להתגלות של תאווה, לא גרם חטא. בכך, תיקנה שרה את תאוות העיניים החטאה של חוה בחטא הקדמון. 

תקופת העקרות הארוכה תיקון לחטא הקדמון

לאחר החטא אומר השם לחוה: "...מה זאת עשית הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים" (בראשית ג' טז'). חז"ל מבארים כי "עצבונך" משמעו צער גידול בנים ו"הרנך" הוא צער העיבור (גמרא, מסכת עירובין ק'). שרה אמנו ילדה את יצחק בהיותה בת תשעים שנים. הגם שזכתה לבשורת לידתו של יצחק מן המלאך מיכאל, הצטערה שרה צער גדול בציפיה להתעבר משך שנים ארוכות. המדרש מספר עוד כי שפחתה של שרה הגר, שילדה ראשונה את ישמעאל לאברהם, ציערה אותה גם היא. אם כך, תקופת העקרות הארוכה של שרה היתה תיקון לתוצאת חטא הקדמון. 

חייה של שרה מוארים דווקא במותה

פרשת חיי שרה פותחת דווקא במותה של שרה: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה (בראשית כג' א' ב') . המקרא מפרט את תקופות החיים השונות של שרה: מאה שנה עשרים שנה ועוד שבע שנים, כדי ללמדנו כי שנות חייו של האדם בעולם הזה אמנם קצובות לו מרגע לידתו, אולם ניתנת לו האפשרות להוסיף לעצמו שנות חיים כאשר הוא מתקיים בעולם הזה קיום המתקן את חטא אדם הראשון. שרה היא האשה הראשונה שתיקנה את החטא הקדמון וזכתה לשכר שבא עם הארכת שנות חייה. רש"י מפרש: "בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא ובת עשרים כבת שבע ליופי". אם כך, לפי רש"י שרה היתה צדיקה בלא חטא, וכלילת יופי עד יומה האחרון. בכך חיברה שרה בחיבור בל יינתק את היופי הגשמי החיצוני עם היופי הרוחני הפנימי, הוא יופייה של הנשמה. בהקשר זה מפרש המדרש עוד: "מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעולם הזה ולעולם הבא" (מדרש בראשית רבה פרשת נח סימן א'). אם כך, תיקון חטא אדם הראשון בעבודת השם, כפי שעשתה שרה, מזכה את האדם בשתי תקופות חיים: זו שבעולם הזה וזו שבעולם מתוקן של גאולה. אמנם הפרשה פותחת במותה של שרה, אך דווקא במותה, מוארת משמעותם של חיי שרה, כשמה של הפרשה.

ההספד קודם לבכי

הכתוב מספר כי אברהם בא לקריית ארבע לספוד לשרה ולבכותה. ההספד הוא תיאור מעשיו של המת בחייו, מידותיו הטובות והנאצלות, ותיאור אישיותו. הגמרא אומרת כי ההספד הוא בבחינת מתן כבוד למתים (מסכת סנהדרין דף מז' עמ' א'). בפרשת חיי שרה מקדים הכתוב את הספדו של אברהם לבכיו על מות שרה. דברי הכתוב מבטאים את ההבנה כי בעודו חי בעולם הזה, נדרש האדם לתקן את החטא הקדמון בקיום התורה והמצוות, ולפיכך גם המוות, תוצאת החטא הקדמון, הינו חלק בלתי נפרד מחיי האדם בשליחותו האלוקית על פני האדמה. אם כך, יש חשיבות גדולה להספד כמסכם את מסעו של האדם בעולם הזה ואת שליחותו הרוחנית בו. לעומת ההספד, הבכי על המת איננו העיקר, וכאשר  מושגת ההבנה הרוחנית ביחס למשמעות הקיום של האדם היהודי בעולם הזה ממילא הכאב הנפשי על המת משתכח מן הלב לאחר שנים עשר חודשים (גמרא, מסכת ברכות דף נ"ח עמ' ב').

סיכום

פרשת חיי שרה מלמדת כי שליחותה של האשה היהודית בעולם היא לתקן את חטא אדם הראשון בהיבטים המתייחסים לחלקה של חוה בחטא זה. הפרשת חלה מן העיסה, שמירת טהרת המשפחה, הדלקת נר השבת, והצנעתו של היופי הגופני הגורם לתאווה, הם מעיקרי התיקון של חלקה של חוה בחטא אדם הראשון. דווקא הפרטים שמעלה הכתוב על מותה של שרה מגלים לנו מה עיקר שליחותה הרוחנית בחייה, ולכן הפרשה נקראת חיי שרה. בהתאמה לכך, אברהם אבינו סופד לה ראשית הספד רוחני, ורק בהמשך הוא מבכה אישית את לכתה מחייו. אם נשכיל להבין כי ייעודנו כעם  הוא תיקון העולם, נבין עוד כי עם תום שליחות האדם לכך, על הנשמה לחזור אל מקורה חצבה.  משכך, גם המוות, שהוא תיקון לחטא אדם הראשון, יהא כאין, עם סיום תיקון העולם בגאולה. "בילע המוות לנצח ומחה אדוניי ה' דמעה מעל כל פנים" אומר הנביא ישעיהו. (ישעיהו כה ח) מי יתן.