סיפור תלמודי:
העשב המחיה מתים/מתוך מדרש במדבר רבה

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

יָשַׁב בַּדֶּרֶךְ לֶאֱכֹל לֶחֶם,

רָאָה שְׁנֵי צִפּוֹרִים מִתְנַצִּים זֶה עִם זֶה,

הָרַג אֶחָד מֵהֶם אֶת חֲבֵרוֹ וְהָלַךְ וְהֵבִיא עֵשֶׂב וְהִנִּיחוֹ עַל פִּיו וְהֱחֱיָהוּ.

הָלַךְ אוֹתוֹ הָאִישׁ וְנָטַל אוֹתוֹ עֵשֶׂב שֶׁנָּפַל מִן הַצִּפּוֹר

וְהָלַךְ לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

מִשֶּׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר, מָצָא אֲרִי מֵת מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ,

אָמַר: טוֹב לִי לְנַסּוֹת בַּאֲרִי זֶה,

הִנִּיחַ הָעֵשֶׂב עַל פִּיו וְהֶחֱיָהוּ – עָמַד הָאֲרִי וַאֲכָלוֹ.
הַמָּשָׁל אוֹמֵר: טוֹב לְרַע אַל תַּעֲשֶׂה – וְרָעָה לֹא תַּגִּיעַ לְךָ