סיפור:
אשה מספרת/ אנטון צ'כוב מרוסית אורי ניסן גנסין
באחד מימוֹת הקציר לפנות-ערב הייתי רוֹכבת פעם אחת ביחד עם פּטר סרגאיץ, אשר היה בימים ההם ממלא מקומו של חוֹקר-המשפטים בסביבתנו, לבוֹא אל התחנה ולקבל את המכתבים אשר באו לנו. זה היה לפני תשע שנים. הערב היה נפלא. אולם כשהיינו הולכים בחזירתנו שמענו פתאום קול מצהלות הרעם ועינינו ראו עננה שחורה וקוֹ דרת אשר הלכה וקרבה ישר אלינו. העננה היתה מתקרבת אלינו ואנחנו אליה. תחת כיפּתה הקוֹדרת של העננה הלבינו במרחקים בית-אבי והמסגד אשר לכפר והכסיפו אשרוֹת גבוהות. היתה נודפת קרבת הגשם עם ריח שחת שנקצרה. איש-לוויתי היה צוֹהל. הוא היה צוחק ודיבר את כל אשר יעלה על לשונו. הוא הגיד, כי לא היה הדבר כלל וכלל רע אלמלי היינו פוגשים על דרכנו באחד הארמונים משרידי ימוֹת-הביניים עם מגדלי-פיפיוֹת מסביבוֹ ואשר האזוֹב עלה בו וינשוּפים בוֹ יקננו והוא יהיה לנו לסתרה מפני הגשמים. ולא היה הדבר רע אם אפילו היה בנוּ לאחרונה הרעם להרגנו שם... אולם הנה עבר גל בקמה ורעדה עברה את כל שדה-השיבולים ורוּח התהוֹלל רגע ובמלוֹא השטח התנשאו חשרוֹת אבק. פטר סרגאיץ צחק בהנאה ורדף את סוסו. – טוב! – קרא בחדוה. – טוב מאד! וחדוות לבו עברה גם אלי. מחשבה באה אל לבי, כי עוד רגעים אחדים והגשם ירטיבני כתוּמי ועוד רגעים אחדים ואולי יהלמני הרעם ושמחה באה אל לבי וחזי התחיל נוֹשם לרווחה והתחלתי גם-כן צוחקת. סערה זו ומרוּצת-הסוסים המהירה מִדֵי בא הרוּח אל החזה ופוסק לך את הנשימה ומנשא אותך כציפּור-שמַים – מכוֹת גלים בחזה ומגרות אותו בנעימות. בבואנו אל חצר בית אבי לא היה עוד הרוח ונטפי-גשם גדולים דפקו בדשא ובגגוֹת. באוּרווה לא היה איש. פטר סרגאיץ התיר את הסוסים בידיו הוא והוֹבילם אל האֵבוּס. אנוכי חיכיתי לו מדי עומדי על המפתן ואביט אל זרמי הגשם האלכסוֹנים; נדיפתה המגרה של השחת היתה פה יותר חריפה ויותר חזקה מאשר בשדה; בשל העננים ובשל הגשם היו תוֹעים דמדוּמים כהים. – אָכן זה רעם! – קרא פטר סרגאיץ. מדי גשתו אלי מִיד אחר מהלומת-רעם חזקה ומתפּוֹררת, בשעה שלי נדמה כי נבקעו השמים לשניים – מה טיבו, אַ? הוא היה עומד לידי אל המפתן ומדי נושמוֹ בכבדוּת מליאוּת היה מביט אלי. אנוֹכי ראיתי כי הוא מביט בי ומחבב אותי. נאטליה ולאדימירובנה! – קרא, – את כל אשר יש לי אני נכון לתת ובלבד שתוסיפי לעמוד ככה אצלי ושאַבִּיט ככה אליך. יפה אַת היום מאוד. עיניו היו מזהירות והיו כמתפּללות ופניו היו חיוורים ובשפמוֹ ובזקנוֹ היו מזהירות טיפּות-גשם והיו מביטות בי, כמו שנדמה לי, גם-כן בחיבה רבה. אני אוהב אותך – דיבר – אוהב אני ומאוּשר כי אראה את פניך. אני יודע, כי לאשה לא תהיי לי לעולמים; אבל מאומה איני דורש, אני איני חפץ במאומה. אַת רק דעי, כי אני אוהב אותך. דומי, דומי ואַל תגידי לי דבר, אפילו לב אַל תשימי ואולם אחת דעי – יקרה לי אַת. אחת הרשיני – להיות מביט בך. ודבקוּת רוחו עברה גם אלי. אנוכי הייתי מבטת אל פניו הנלהבים ומקשיבה לדברים אשר היו מתערבים בהמוּלת-הגשם ורוּח לא היתה בי להניד יד ורגל. חפצה הייתי לעמוד ככה בלי תכלית ולהיות מביטה בעיניים המזהירות הללו – ומקשיבה. – אַת מַחרישה – וטוב! ויפה! – דיבר פּטר סרגאיץ – החרישי עוד. לי היה טוב. צחוק-פרא פרץ מחזי בהנאָה רבה ופתאום נעקרתי ממקומי ורצתי אל הבית וטיפּות-הגשם היו בי. גם הוא התחיל צוחק וירץ אחרי בקפיצות דוהרות. שנינו התפּרצנו הביתה בהמוּלה, כילדים, רטובים מגשם ונושמים בכבדוּת ומנקשים במדרגות. אבי ואחי, אשר לא הסכינו לראותני ככה, הביטו עלינו מתמיהים והתחילו צוחקים גם הם. העננים עם הסוּפה עברו ונדם הרעם ובזקנוֹ וכשפמוֹ של פּטר סרגאיץ עוד היו הטיפּות מזהירות. כל הערב היה שר והיה שוֹרק בשפתיו ומצחק עם הכלבלב במשובה ורודף אחריו בהמוּלה מחדר אל חדר ופעם אחת הפּיל כמעט במרוצתו את המשרת שהיה נושא בידיו את המיחם. בשעת הארוּחה אָכל הרבה ודיבר את כל העוֹלה על לשונו והבטיח לנו, כי כשאדם אוכל בימות-הגשמים קישוּאים חיים הרי הוא מרגיש את האביב בפה. כשכבתי אחר-כך במיטתי העליתי נר בחדר ואפתח את חלוני ונפשי היתה נתוּנה להרגשה אחת כמוּסה. זכוֹר זכרתי, כי חוֹפשייה אני ואני בריאה וחשוּבה ועשירה ואהוּבה – ואולם העיקר אני חשובה ואני עשירה... הוֹי, מה טוב כל זה, אלי. אחר-כך החילותי מתכווצת קצת מהקרירות הקלילה אשר חדרה אלי מהגינה ביחד עם טל הלילה ותהי פתאום את נפשי לדעת אל נכון האוֹהַב את פּטר סרגאיץ אם לא... ובטרם הוברר לי הדבר גברה עלי שנתי. ובבוקר פּקחתי את עיני ואראה את כתמי-השמש הרוֹעדים על מיטתי ואת צאלי זמורת-הלִבְנה ואזכור את אשר היה לי אתמול ואראה את החיים והנה הם עשירים והם מרובי-גונים והם מלאים חמדה ואתחיל משוררת חרש ואמהר ואלבש את בגדי וארוּץ הגנה... ומה היה אחר-כך? אחר-כך לא היה כלום. בימות-הגשמים כבר היינו יושבים בעיר ופטר סרגאיץ היה בא אלינו מפרק אל פרק. המַכּרים אשר לנו בכפר נחמדים לנו רק בהיותם בכפר ורק בימות-החמה: אולם בהיותם בעיר ובימות הגשמים הרי הם אובדים הרבה מחינם. בהיותם בעיר הרי אַת נותנת להם תה וחושבת משום-מה בשעת-מעשה, כי לובשים הם סיוּרטוּקים של זרים וכי מרבים הם לנעֵר יותר מדי בכפּוֹתיהם ובכוסות. פּטר סרגאיץ היה גם בעיר מדבר לפרקים דברי-אהבה; אבל כולם היו לא אלה שבכפר. פה היינו שנינו מרגישים יותר את התהוֹם המפרידה בינינו; אני יחסנית ועשירה והוא אדם עני, משפּחתו אינה אפילו משפּחת-אצילים, אביו היה שמש והוא ועצמו ממלא מקומו של חוקר-משפּטים ולא יותר. שנינו היינו חושבים – אנוֹכי מפני שילדה הייתי והוא רק האלוהים יודעים משום-מה – כי התהום הזאת עמוּקה ביותר ורחבה ביותר מכדי שנוּכל לעבור עליה והוא היה תמיד מתאַמץ להיות מצטחק מדי שבתוֹ אתנו והיה מוֹתח את מידת-הביקוֹרת על "העולם הגבוה" והיה מחריש בכוונה בשעה שהיה איזה אורח משלנו יושב אתנו. לא. אין כל תהוֹם אשר אי-אפשר לאדם לעבור עליה וכל חוֹמה איננה אשר לא יוּכל לקרקרנה, אלא שגיבוֹרי הרוֹמאנים החיים אתנו כיום, כל כמה שאני יודעת אותם, הרי הם פחדנים ביותר ונוֹבלים ביותר ועצלים וחשדנים-חוֹלים ומהר מאוד הם נכוֹנים לוותר על שלהם ומשלימים את המחשבה. כי אומללים הם וחללי החיים הפסקנים. תחת שיהיו נלחמים בגבוּרה עם כל אשר עומד להם לשטן הרי הם יודעים רק להיות מוֹתחים את מידת-הביקוֹרת על כל דבר וקוראים לכל מה שיש לאחרים נוולוּת ושוכחים, כי אפילו מידת-הביקוֹרת שלהם עצמה הולכת גם היא ונעשית יותר ויותר מנוּוָלה ושכיחה וזולה מאוד. אני הייתי אהוּבה. אושרי היה כה קרוב לי ולי נדמה, כי הוא מלווני תמיד ותמיד הוא הולך אתי שכם אל שכם; הייתי חיה וצוֹהלת ואפילו מחשבה לא באה אל לבי שאהיה יודעת את עצמי ומבינה את אשר אני מחכה ומה הדבר אשר אני חפצה בו. והימים היו הולכים, הימים היו חולפים... היו עוברים עלי אנשים עם אהבתם יחד, היו מרפרפים ימים בהירים ולילות חמים, היו משוררים זמירות ושחת היתה נוֹדפת – וכל אלה, כל החביב ומפליא בזכרונות, עברו גם עלי, כמו שהם עוברים על אחרים, כה מהר, כה חינם, ונגוֹזוּ כטל ומחירם לא נוֹדע... אַים? אַיה כל אלה? אבי מת. עלי קפצה זיקנה. כל אשר היה כה טוב, כל אשר שׂימח את הנפש, כל אשר הפריח תקווה בלבב – המוּלת-הגשם ומהלומת-הרעם והרהורים של אוֹשר ודברים של אהבה – הכל עבר ונפל אל תהום הזכרונות וכבר אני רואה לפני מישור ארוכה, ארוכה וישרה וריקה; במישור לא תיראה כל נפש חיה ושם, בקצה, באפסיים, אפלה, אפלה ופחד. הנה צילצלה הדלת... זה בא פטר סרגאיץ. בימות-החורף מדי אראה באילנות החשופים ואני זוכרת אותם בלבלוּבם., בהיותם מלבלבים לי ובשבילי בימות-החמה, אז אני לוחשת: – אָה, חביבי שלי! ומדי אפגוש באנשים, אשר אִתּם ביליתי את אביבי בחיים, תליט גם אָז עצבת את נפשי ולי חם ושפתי לוחשות גם להם את הדברים האלו. הוא עבר זה מכבר לשבת בעיר – בהשתדלותו של אבי המנוח. הוא הזקין מעט והתחיל גם מתנַוונה במקצת. דברי אהבה חדל לדבּר זה כבר וחדל את כל העוֹלה על לשונו ואת משׂרתו איננו אוהב וחולשה חוֹלנית יש לו כבר גם היא ודברים שנתייאש מהם ישנם לו גם הם והוא שבק את החיים לרצונם וחי הוא מפני שהוא חי. הנה ישב אל האָח ומחריש ומביט אל האש... אנוכי איני יודעת מה אגיד לו ואני שואלת: – נוּ, מה? – לא כלום – הוא עונה. ושוב דממה. האש האדומה אשר באָח התחילה קופצת על פניו הנוגים. ופתאום זכרתי את אשר היה וכתפי רעדו רגע וראשי הוּטל הצדה ובכייה התפּרצה מחזי. צר היה לי פתאום על עצמי ועל האדם הזה היושב אצלי ונפשי ערגה פתאום בתשוּקה אדירה להשיב את כל מה שהיה ונגוז ולא ישוב עוד לעולמים, לעולמים. וברגעים האלה לא יספתי עוד לחשוב על ייחוּסי ועל אושרי. בכיתי בקול רם ולחצתי את רקוֹתי ושפתי היו מפטפטות: – רבונו-של-עולם – רבונו-של-עולם, אָבדו החיים... והוא ישב אצלי מחריש ולא אמר לי: "אַל תבכי". הוא הכיר היטב, כי לבכות צריך ולבכות באה העת. אנוכי הבטתי אל עיניו ואראה, כי צר לו עלי; ואנוכי חמלתי עליו ורחמים גדולים היו בלבבי לאדם חלכה זה, אדר בשל פחדנותו החוֹלנית לא ידע לעשות לא את חיי אני ולא את חייו הוא. כשלוויתי אותו אחר-כך אל הפּתח נדמה לי, כי טיפּל בפרוזדור יותר-מדי בלבישת אדרתוֹ. פעמים אחדות נשק דוּמם את כפּי והביט הרבה בעיני הבוֹכיוֹת. אני חושבת, כי זכוֹר זכר באותה שעה את הסוּפה ועיניו ראו את זרמי-הגשם האלכסונים ואוזניו הקשיבו את צחוקנו הצוֹהל ופנַי אָז רפרפו לנגדוֹ. את נפשו היתה להגיד לי מה, והוא היה שמח מאד אלמלי הגיד; ואולם הוא לא הגיד לי מאומה ורק בראשו הרכין ואת ידי לחץ. בכוח. האלוהים אתוֹ! אחרי שוּבי אל חדרי חזרתי וישבתי אל המַרבד אשר אל האָח. הגחלים האדומים כוּסוּ באפר והתחילו דוֹעכוֹת. החלונות התיזו ביתר-זעם מִקֶרַח והרוּח התחיל משׂיח ביללה ומספּר מה בארוּבת האָח. נכנסה השפחה ואמרה בלבה כי נרדמתי ותקרא לי בשמי... |