צילום: מיקה קושלביץ
סקירת ההצגה הליוגבלס בפסטיבל עכו / מתן גרנר
"הפסטיבל הישראלי לתיאטרון אחר" מתקיים בעכו בימי חג סוכות כבר 37 שנים. אני אוהב תיאטרון, ובוודאי את ה"אחר", העיר עכו – קרובה לחיפה ואני מגיע ליומיים מתוך חמשת ימי הפסטיבל.
בתחרות הפסטיבל 9 הצגות. שמעתי המלצות על "החייל הרזה" של חנוך לוין ו- "הליוגבלוס". שתי ההצגות באמת מבוקשות. הן מציגות 3 פעמים ביום והכרטיסים נחטפים. ראיתי את שתיהן. "החייל הרזה" – זה חנוך לוין במיטבו וזאת הפעם הראשונה שהמחזה עולה על הבמה בישראל, אבל "הליוגבלוס" – זאת חוויה תיאטרלית טוטלית, מעל ומעבר לכל מה שראיתי ואני חייב לכתוב עליה, כדי להאמין שהדבר אפשרי.
ההצגה מתחילה עוד לפני התחלתה: האתר הוא רפקטוריום א' – חלל גדול בארכיטקטורה צלבנית עם עמודים וקשתות בתקרה, בדרך למקומות הישיבה הצופים פוסעים על שטיח אדום וסביבם נמצאים פסלים אנושיים, שמתגלים כשחקנים בהצגה. הגיבור הראשי הוא צעיר סורי שהופך להיות הקיסר של האימפריה הרומית. בנוסף להיותו בעצם זר, הוא אנדרוגנוס, כלומר רואה את עצמו כגבר ואישה גם יחד. הוא מגולם ע"י שני שחקנים: נעמה פרייס ושלומי ברטונוב. על הבמה סה"כ 6 שחקנים : 3 גברים ו - 3 נשים והם רוב הזמן עירומים או לבושים בבגדים שלא ממש מכסים. הם עושים פעולות אלימות ומשפילות אחד כלפי השני: מכים, חונקים, מגיעים ליחסים פורנוגרפיים. וגם מה שלא אלים – דוחה: הנשים מגלחות את הפנים והגברים – את הרגלים וכל זה קרוב-קרוב לקהל המהופנט והמבועת. בתור סטודנט למשחק אני מודע לאחד ה"טאבוים" המרכזיים של התיאטרון, שהוא לא להטיל שתן ולא להפריש צואה על הבמה. ברגע השיא בסוף ההצגה, אחרי ש"כלב האשפתות" מביס והורג את הקיסר הליוגבלוס, האדם-כלב משתין על הגופה ובכך מסמן את מקומו הראוי של הקיסר המתועב.
הפתעה רודפת הפתעה, אבל לכל מהלך יש הצדקה בימתית. השחקנים נעים בגמישות חתולית-כלבית, כמעט רוקדים ואומנם – כפי שקראתי לאחר ההצגה – הבמאי אריאל וולף הוא כוריאוגרף, בנוסף להיותו שחקן תיאטרון "החאן" הירושלמי. נעשה שימוש גם בצבעים עזים של התאורה ובקול אופראי של הזמרת קארין שיפרין ששרה לפי המוסיקה המקורית של שלומי ברטונוב, שכאמור עושה את התפקיד הראשי בעוצמה ובאומץ. מהקריאה עליו אני לומד, ששלומי ברטונוב הוא דור רביעי של שחקני תיאטרון. סבא רבא שלו – יהושע ברטונוב היה ממייסדי "הבימה" ויש אולם בתיאטרון שקרוי על שמו.
ההצגה היא עיבוד של הספר "הליוגבלוס או האנרכיסט המוכתר", שיצא לאור בשנת 1934 בצרפת ובשנת 1995 בתרגום לעברית מאת אנטונן ארטו , שחי בשנים 1948-1896 והיה שחקן, מחזאי, תיאורטיקן של התיאטרון, הוגה של "תיאטרון האכזריות". עבודתו האוונגרדית השפיעה על מחזאים רבים, כולל חנוך לוין.
בסוף הפסטיבל – ביום חמישי 20.10 – הוכרזו הזוכים בתחרות. "הליוגבלוס" לא זכה. במחשבה שנייה אני שמח על כך. זאת הצגה הכי ביזארית, שפורצת את כל הגבולות, כולל גבולות השיפוט. זהו תיאטרון אחר של האחר – כבר 80 שנה מאז פרסום הספר, ובטח יתמיד ב"אחרוּת" שלו גם בשנים הבאות.