על "PA'AM" – עבודת אור, וידאו וסאונד לבמת תיאטרון

"אני מאמין שכל ההגדרות של מהו מחול ומהו תאטרון ומהן מיצגי במה אחרים אינן רלוונטיות, יש צורך להרחיב אותן. יש מופעים ומיצגים הכוללים מזה וגם מזה ועוד" כך אומר לי נדב ברנע, יוצר "PA'AM", עבודת אור, וידאו וסאונד בה צפיתי השבוע בפסטיבל בעכו. ברנע, מוסיקאי ותאורן העובד עם כמה תאטראות מהחשובים בארץ. באתר שלו כותב ברנע שלפי תפיסתו "אמן צריך להיות מעורה בכל תחומי האמנות, מעצב אופנה חייב להבין במוזיקה, רקדן חייב להבין מוזיקה ואופנה, כמו שהוא מבין ריקוד, מוזיקאי חייב להבין אופנה, כך גם בתאורה."

בעבודה מושמעים הקלטות של שלושה אמנים: שני שחקנים – אורה מאירסון ודורון תבורי ומוסיקאי וזמר – ערן צור. כל אחד מהם מספר, בנפרד, על חוויות חזקות מאוד שחוו בימי חייהם. "חיפשתי אנשים שמעניינים אותי, את שלושתם אני מכיר באופן אישי. ביקשתי מהם שיספרו על זיכרון וגעגוע" אומר לי ברנע. אין כאן "רשומון" במובן של הסרט והמחזה המפורסם של קורוסוואה, כלומר תאור ארוע אחד מכמה זויות, מפיהם של כמה אנשים, אלא כמה זכרונות כבדים נפרדים. אורה מאירסון מספרת על החוויה הקשה שחוותה כשאימה חלתה במחלה קשה והגיעה למצב של "ערמה של עור ועצמות" ומביעה צער על כך שלא שהתה במחיצתה מספיק אז. ערן צור מספר על חוויות שלו בילדותו – התקפים של אפילפסיית נעורים ודורון תבורי – על גילויי גזענות במשפחה שפגעו בו כילד. כמו כן הוקרן טקסט של המשורר והעורך אלי אליהו.

8 מסכי טלויזיות CRT ישנות, נורות LED המאוגדות ב"פנסים חכמים", אורות לייזר ונורות ליבון – כולם ביחד על הבמה ויוצרים את התאורה המהווה חלק מהחוויה בזמן השמעת הקטעים המוקלטים וביניהם. הסאונד – ברובו מוסיקה שנכתבה במיוחד ע"י ברנע משולבת במוסיקה של פיליפ גלאס, של פיטר גבריאל ועוד. מכונות עשן משלימות את החוויה. כל אלה מונעים ע"י מחשב ומחשב תאורה בצורה מרשימה המעידה על יכולת טכנית גבוהה.  לפעמים ריחפה באויר התחושה שהיוצר מנסה להרשים או לבצע הפגנת יכולות מולטימדיה מוגזמות, לפעמים הן הדגישו והשלימו את התכנים.

העבודה היא כמעט ללא שחקנים. כמעט, כי פאולו א. מואורה (שחקן תאטרון גשר) מופיע בעבודה בשתי הדקות האחרונות (מתוך 50 דקות של העבודה) ובדקה האחרונה אף נשמעות נשימותיו באופן מודגש. סיפורו של פאולו ראוי להצגה נפרדת. "לפני שהתחלתי ללמוד בבית צבי לא ראיתי אף לא הצגה אחת בחיי" מספר לי פאולו "השתתפתי בסדנת תאטרון, זה מצא חן בעיני ונרשמתי לבית צבי. עבדתי כסדרן בתאטרון גשר ואז לא שמו לב אלי. לאחר שראו אותי בהצגה בבית צבי הזמינו אותי לעבוד גם כשחקן וכעת אני מופיע בשבע (!) הצגות בתאטרון גשר ונוסע איתם בקרוב להציג בסין". מואורה בעצם לא לגמרי מופיע, אלא מופיע לא מופיע כמעט בחושך במכוון, מעין דיאלוג של "יש ואין", של "קיים ולא קיים", של "חי ומת". "הרבה אנשים בקהל מפספסים את זה וזה בסדר מבחינתי" אומר ברנע. ברקע נשמע שירו הדרמטי מאוד ואולי גם הטרגי מאוד של פיטר גבריאל "My body Is A Cage" -.

"My Body Is A Cage"
(originally by Arcade Fire)

My body is a cage
That keeps me from dancing with the one I love
But my mind holds the key

My body is a cage
That keeps me from dancing with the one I love
But my mind holds the key

I'm standing on a stage
Of fear and self doubt
It's a hollow play
But they'll clap anyway

My body is a cage
That keeps me from dancing with the one I love
But my mind holds the key

You're standing next to me
My mind holds the key

I'm living in an age
That calls darkness light
Though my language is dead
Still the shapes fill my head

I'm living in an age
Whose name I don't know
Though the fear keeps me moving
Still my heart beats so slow

My body is a cage
That keeps me from dancing with the one I love
But my mind holds the key

You're standing next to me
My mind holds the key
My body is a...

My body is a cage
We take what we're given
Just because you've forgotten
That don't mean you're forgiven

I'm living in an age
That screams my name at night
But when I get to the doorway
There's no one in sight

I'm living in an age
They laugh when I'm dancing with the one I love
But my mind holds the key

You're standing next to me
My mind holds the key

Set my spirit free
Set my spirit free
Set my body free
Set my body free

Set my spirit free
Set my body free

 זהו קליימקס המהווה מצד אחד מסר פסימי – הגוף הוא כלוב שבו אנו כלואים ומצד שני ברנע דואג גם למסר אופטימי – בסוף השיר נשמע צפצוף חד גוני בקצב קבוע, צפצוף של מוניטור בבית חולים. הצפצוף נמשך לאורך כל סיום העבודה, גם בזמן שהקהל יוצא ועוזב את האולם, עד האחרון שבהם. ציפיתי לסיום ולצפצוף ממושך המעיד על מוות אבל לא – הצפצופים הקצובים נמשכים כמעין רמז מברנע – החיים נמשכים! ואלי גם בזה יש מסר פסימי בהמשך לדברים של אורה מאירסון על המצב שבו אמנם יש חיים אבל ללא מודעות, חיים-לא חיים בכלוב? "חיפשתי קליימקס. השתדלתי לא לנקוט עמדה ברורה ואתה כצופה יכול להרכיב את הפזל כפי שתרצה. מה שמשך אותי בצפצוף הוא היותו כל כך שביר ומכאן שחיינו והכל סביבנו שביר כל כך."

לפי כשלוש שנים פרסם ברנע אלבום ראשון בשם "על החיים ועל המוות". "זה הילד הראשון שלי ואני אוהב אותו מאוד" – כך ברנע. "יודע מה מעסיק ומשמח אותי מאוד בימים אלה? ביום שבו התקיימה הצגת הבכורה נולדה לי בת."

הכל מתגמד בצל המאורע הזה. מזל טוב ובשעה טובה!