פרק מספרו/מחקרו של הפילוסוף הביטחוני וההיסטוריון הצבאי, ד"ר אורי מילשטיין, "גלגל המנוף של ההיסטוריה – על התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי" שיצא לאור בימי אלה בהוצאת מכון ז'בוטינסקי והמדרשה הלאומית

**

בצד עבודתו העיתונאית בברן נרשם זאב ז'בוטינסקי ללימודי משפטים באוניברסיטה. פעמיים בשבוע היו הסטודנטים מרוסיה מקיימים מועדון ויכוחים. באחד הערבים נאם בפני חברי המועדון נחמן סירקין, מאבות הציונות הסוציאליסטית, על המזיגה בין ציונות לבין סוציאליזם, שאת עקרונותיה ניסח בחוברת "שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית",[1] ושאותם הציג בקונגרס הציוני הראשון.[2]

כתב ז'בוטינסקי בזיכרונותיו, "אני זוכר היטב את השיחה הזאת, כי נאמתי גם אני בפעם הראשונה לחיי, ודווקא נאום ציוני. דיברתי רוסית בזה הנוסח: 'אינני יודע אם סוציאלי אני, כי עוד לא הכרתי כראוי את התורה הזאת; אבל ציוני אנוכי, בלי ספק, כי עם ישראל הוא עם גרוע מאוד, שכניו שונאים אותו והצדק איתם. סופו בגולה הוא 'ליל בר־תלמאי'[3] כללי, ועלייה כללית לארץ ישראל. יושב ראש האסיפה, הצעיר ליכטשטיין (באחרית ימיו היה לעסקן נכבד בארץ ישראל, ושם נפטר לפני כמה שנים) תרגם את נאומי לגרמנית בקיצור נמרץ, היינו 'הנואם איננו סוציאליסט, כי איננו יודע מהו סוציאליסמוס; אבל הוא אנטישמי מוחלט ומייעצנו להיחבא בארץ ישראל פן ישחטו את כולנו'... אחרי גמר האסיפה ניגש אלי חיים רפופורט (עתה הוא אחד ממנהיגי הקומוניסטים בצרפת) ואמר בבת־צחוק מוחלת: "לא פיללתי שעדיין קיים בסביבת הנוער הרוסי הטיפוס הזואולוגי הזה של שונאי ישראל!' — 'אבל אינני רוסי!' עניתי, והוא לא רצה להאמין".[4]

יעקב ויינשל כתב שבעיני ז'בוטינסקי "מצא חן בייחוד רעיונו של סירקין על קשרים מהפכניים בשיתוף פעולה עם עמים אחרים המשועבדים לטורקיה". לדברי וינשל ז'בוטינסקי אמר: "זאת תהיה באמת הדרך הנכונה והראויה ביותר. כל המקדונים, היוונים הארמנים, כל העמים הללו ישיגו סוף־סוף את מטרתם... אני מסכים בהחלט עם החבר בן אליעזר (זה היה באותם הימים כינויו המפלגתי של נ. סירקין), כי היהודים יכרתו ברית עם כל העמים המדוכאים על ידי הטורקים והשואפים לחלוקה צודקת של המגיע להם. אנו נתמוך במתקוממים באמצעות קרננו הלאומית ונספק גם את חלקנו באנשים לצבאות הלוחמים..."[5]

ההשוואה לליל ברתולומאוס והאזהרה שישחטו את כל היהודים בגולה אם לא יימלטו לארץ ישראל מלמדות על ציוניותו המיוחדת, ושכבר בגיל שמונה עשרה חזה ז'בוטינסקי לא רק את הפוגרומים שהתחוללו לאחר חמש שנים ברוסיה, אלא גם את השואה שהתחוללה בעיקרה אחרי שנפטר ושלמניעתה הקדיש את כל חייו. הוא חזה את השואה מוקדם ומדויק יותר מכל אדם אחר, כי הוא הבין את האנטישמים, ואף היה שותף במקצת לביקורתם על היהודים, כפי שביטא זאת בין היתר ברומן "שמשון". בניתוחו את הרומן, העיר דן מירון ש"בציור דיוקנם של אנשי שבט יהודה שיקע המחבר את מיטב התובנות האמביוולנטיות שלו בעניין ה'אופי היהודי' הייחודי, שממנו סלד, אך בכוחו הבלתי נלאה גם האמין".[6] לעומתו, אירופים רבים סלדו וביקשו להשמידו. ברצון הזה להשמיד הבחין ז'בוטינסקי כשעוד ניתן היה להציל, אם היה מצליח להקנות את האבחנה הנבואית הזאת לבני עמו. כנביאי התנ"ך האחרונים שחזו את החורבן, גם הוא נכשל, למרות כישרונות השכנוע האדירים שלו, מפני שרובם לא היו מסוגלים להשתחרר מכבלי עקרון השרידות (ההתמדה) הקוסמי, ולחסל את הגולה שהייתה חלק בלתי נפרד ממהותם.

בליל ברתולומאוס נרצחו, לפי חוקרים מודרנים, כשלושים אלף נפש. בפרעות ת"ח-ת"ט (1648) שנחשבו לאסון שגבה את מספר הקורבנות היהודים הגדול ביותר מאז מרד בר־כוכבא, וכאירוע מעצב בתולדות עם ישראל בכלל ובתולדות האנטישמיות בפרט, נרצחו על פי חוקרים מודרנים כארבעים אלף נפש. השימוש בדימוי של ליל ברתולומאוס, שבתודעה הנוצרית מקביל לשואה, מלמד שכבר בסוף המאה התשע עשרה ראה ז'בוטינסקי את השואה בממדים ריאליים, ובכך הוא היה יחיד בדורו. הוא גם מלמד שהציונות שלו, כמו של הרצל, נבעה מתוך רצון לנטרל איומים על העם היהודי, ומכאן, שהייתה זו ציונות ביטחונית. הייתה זאת ציונות לוחמת, במובן הצבאי של המילה, נוסח גריבלדי, שאת דמותו ילמד לאחר זמן קצר, כשיעבור מברן לרומא.

על התבטאות זו של ז'בוטינסקי כתב אחד ממזכיריו, ההיסטוריון בן ציון נתניהו:[7] "כאן אנו מוצאים, כמובן, את חיזוי השואה: הרג מאורגן של המונים גדולים, המכוּון לחיסולו של עם שלם".[8]

לאחר חמש שנים, ב־1903, כשהיה בן 23, כתב ז'בוטינסקי: "אנו העם העומד עתה, בפעם האחרונה, על עברי פי התהום, לאחר שעבר את הארוכה שבדרכי ההיסטוריה: עם שמחר אם לא ימצא מקלט, הוא צפוי להתנוונות ומחרתיים להשמדה תחת שמי ה'".[9] במאמר שני שכתב באותה שנה, אמר שוב שעם ישראל "עומד בפני התנוונות ומוות".[10]

מסתבר שהאינטואיציה של ז'בוטינסקי הצעיר אבחנה, עלאף גילו, שלוש מגמות במערב שיצרו סדר חדש ושהמפגש ביניהן חולל אנטישמיות משמידה: חילוניות/סקולריזציה, לאומיות/נציונליזציה, וטכנולוגיה. כבר מראשית דרכם היו העברים "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר, כג, ט). הם נבדלו מאוד בדתם ובאורח חייהם; הם התאמצו לא להתמזג עם האחרים, לא לקלוט אותם ולצמצם את הקשרים איתם; קריאה וכתיבה הייתה נפוצה, ופיתוח החשיבה נמצא אצלם בעדיפות גבוהה. התוצאה: היהודים היו לאומה אינטלקטואלית, עם בולטות גם בתחום המעשי (עשירים רבים יחסית) וגם בתחום הרוחני (אנשי מדע ואנשי רוח רבים יחסית). תגובת הגויים לאחרוּת הקיצונית הזאת הייתה כבר מימי קדם — אנטישמיות. באירופה הנוצרית של ימי הביניים והעת החדשה סיפקה הנצרות עילות לאנטישמיות, אך גם ריסנה את גילוייה, היות והנצרות היא דת המבוססת ביסודה על שכנוע והדוחה אלימות. מטרת העל של הנצרות היא לשכנע את היהודים שישו (היהודי) הוא המשיח שנחזה בכתבי הקודש היהודיים. זה הטעם שבאירופה הנוצרית התחוללו פוגרומים, אך לא שואה.

עם היחלשות הנצרות במפנה המאה התשע עשרה, שאותה ביטא הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה באמירה "מות האלוהים", התגלגלה האנטישמיות הדתית לאנטישמיות לאומית, ובגרמניה התוצאה הייתה קיצונית, שכן היטלר שאף לחזור לברבריות הגרמנית העתיקה והמשמידה. מטרת האנטישמים השתנתה משאיפה להטביל את היהודים לנצרות לרצון להקיאם מתוכם, אם בדרך של הגירה וגירוש ואם בדרך של השמדה. באודסה הרב־לאומית והחילונית יחסית, התרשם ז'בוטינסקי גם מתהליכי הסקולריזציה בקרב היהודים וגם מהתפתחות הלאומיות בקרב קהילות היוונים, האיטלקים, הפולנים והיהודים בעיר. לא בלתי רלוונטית העובדה שגם ז'בוטינסקי וגם היטלר הושפעו מפילוסוף מות האלוהים. דרך ניטשה וממשיכיו צפה ז'בוטינסקי בהיטלריזם ההיולי כשהיה היטלר רק בן תשע.

אבל לא די בהיטלריזם כדי לחולל שואה. ז'בוטינסקי, שהתעניין בנושאים צבאיים, היה מודע (ראה להלן) למחקריו ולפרסומיו של איוון בלוך שקבע כי אמצעי הלחימה של סוף המאה התשע עשרה יחוללו טבח בשדות הקרב במלחמות הבאות, כפי שאכן אירע במלחמת העולם הראשונה.[11] מכאן הסינתזה הז'בוטינסקאית: הרצון הלאומי להיפטר מן היהודים, מגוּבה ביכולת טכנית יעילה, יחולל את השמדתם, אם הם לא ימהרו לפתח מערכת חיסונית לאומית בריבונות טריטוריאלית. בכך צפה ז'בוטינסקי את חוק מרפי, חמישים שנה לפני שהוא נוסח על ידי אדוארד מרפי, שכל אסון שעלול להתרחש — סופו שיתרחש, שהוא כלל פופולרי בתרבות המערבית.[12]

בהרצאה של סירקין נכח גם יוסף מרקו ברוך שפעל לפני כן לכונן צבא עברי (ראה להלן). אחרי שהנוכחים התפזרו, בירך מרקו את ז'בוטינסקי על דבריו, והשניים שוטטו יחדיו ברחובות ברן ושוחחו. הם נפגשו שוב ברומא פעמים אחדות. באותם מפגשים הציג ברוך באוזני ז'בוטינסקי את השקפותיו: "הקושי העיקרי אצל היהודי הוא כי בין העמים של ימינו קשה להם למצוא בעלי ברית טבעיים. אנו, בתור עם, יושבים מבחינה פוליטית באי השדים. ממש כדרייפוס, מנותקים אנו מכל העולם. אבל עלינו לחפש ולמצוא לנו, בכל זאת, בעלי ברית בקרב אותם העמים, אשר בגלל שאיפותיהם הדומות לשאיפותינו יסכימו לעזור לנו בכיבוש מולדתנו ויישארו נאמנים לנו, לפחות במשך כל תקופת ברית הידידות שבינינו. המדובר הוא לא בסיפוק האינטרסים החומריים הגסים. העמים האגואיסטיים אינם מאריכים ימים! צפויה להם כליה בלא עת! צריך שבעלי בריתנו ידעו לשרת אידיאלים. בברית זו עם אויביהם של אויבינו אני רואה פעולת הכשרה חשובה לעבודתנו המדינית".[13]

ז'בוטינסקי אימץ את התובנות של סירקין ושל ברוך וגיבש אותם לתפיסה ביטחונית. שלוש שנים אחרי המפגש בברן, מששב מרומא לאודסה, הוא אמר לפעיל ציוני מרכזי בעיר: "כאשר היוונים, הבולגרים, הסרבים והאיטלקים העלו את סיסמת התחייה, הרי בתחילה חסרו בעלי ברית. אולם בעלי אמונה עזה היו והאמינו בצדקת עניינם. במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה הייתה איטליה משועבדת לאוסטריה האדירה ובחלקה לצרפת; לפי 'שיקולים הגיוניים' לא היו סיכויים לתקוות איחודה ושחרורה מעול הכיבושים הזרים. אלא שההיסטוריה אינה מתפתחת לפי 'שיקולים הגיוניים', וכפי שטען מאצ'יני, חוקי מוסר שנתעוררו בכוח הדתות הנם חוויות רוחניות החזקות מן ההיגיון. ענייננו הציוני הנו עניין מוסרי צודק ואנו חייבים להילחם להגשמתו. בדין הוא שאלפיים שנות הסבל יעוררו את אהדת האנושות, ומה גם כאשר אנו בעצמנו נגלה בנדון זה אומץ־לב, עקביות ונכונות להקרבה".[14]

את בעלת הברית העיקרית מצא ז'בוטינסקי ב"אייבנהו": אנגליה היא בעלת הברית הטבעית של היהודים, לא רק בדרך לריבונות אלא גם כדוגמה לחיקוי. התובנה הזאת אכן שימשה היטב את הציונות, אך פגעה במנהיגותו של ז'בוטינסקי בסוף חייו ובמורשתו, שכן דווקא מעריציו היו אנטי־בריטים ואילו מתנגדיו, וחיים ויצמן בראשם, צידדו בהם.