בסד

פרשת וילך/ צב'יה כהן

אקדמת דברים

פרשת וילך פותחת בדברים כך: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (דברים לא' א'). משה הלך ודיבר אל העם את כל ציוויי הפרשה והוראותיה. נשאלת השאלה מה טעם לכך שמשה צריך היה ללכת אל שבטי העם באופן מיוחד, ולדבר את ההוראות בפרשה אל כל ישראל? שהרי יש לזכור כי בפרשה הקודמת ניצבו כל העם כשהם מכונסים יחדיו, בעת חידוש תנאי ברית הנצח עם השם, וניתן היה לומר את הדברים לעם במעמד זה. לא זו אף זו, משה הלך לדבר את כל הדברים האלה אל העם, דווקא ביום פטירתו, ביום שבו הוא הולך מן העולם ומן העם . יתרה מכך, הפרשה קרויה על שם פעולת ההליכה של משה "וילך", ומרמזת בכך על הלימוד הרוחני המיוחד להליכתו של משה ולפרשה כולה. "וילך משה" אם כך, משמעו שמשה הלך לדבר אל העם , בדיוק ביום שבו הוא הולך מן העם. כיצד דרים הדברים בכפיפה אחת? על חשיבות הליכה זו של משה אל העם, ומן העם, אעמוד בדברי על הפרשה.

מהי "הליכה" בפרשה

במספר פסוקים בפרשה, משתמש הכתוב בשורש ה.ל.ך בשימוש מדורג בעל משמעות רוחנית. בפסוק א' "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". מפרש האבן עזרא כי משה הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת ושלא יפחדו, וחיזק ליבם בדברי התורה וביהושע. יש לראות בהליכה של משה אל העם תיקון למה שקרה בחטא העגל. שכן, בהיות משה על הר סיני ארבעים יום, העם סבר שהוא הלך, והם נותרו ללא מנהיג. סברה זו החלישה את העם רוחנית והביאה למעשה העגל. ולכן עכשיו, משפורש משה מן העולם, והולך מהעם באמת, הוא הלך להודיעם זאת אישית ולחזקם רוחנית בדברי התורה ובמחליפו יהושע. משה עשה זאת כדי שהעם ידע שהליכת המנהיג איננה הליכת ההנהגה האלוקית. הנהגה זו שרירה וקיימת ומובאת לעם בתורה, והיא קודמת לכל. זוהי הנהגה נצחית, רק המנהיגים הם אלה שמתחלפים. הפרשה מדברת בעליה בדרגת העבודה הרוחנית, באופן המחבר את העם ישירות עם השם. הסדר בהנהגה זו הוא דלקמן: ראשית צריך העם לדבוק בהשם ובהנהגתו האלוקית המפורטת בתורה, ולאחריה במנהיג הרוחני של העם. וכאשר העם כולו, כולל המנהיג, הולכים בדרך השם , השם הולך לפני כולם. וכך נאמר בפסוק ו' לעם ' "חזקו ואמצו אל תיראו ...כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך" ובפסוק  ח' אומר משה ליהושע המנהיג  ו"ה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת". ההליכה בפרשה היא, אם כן, הליכה מדורגת : העם הולך בדרך השם, מעל, המנהיג הולך בדרך השם, ומעל הכל, השם בעצמו הולך עימם. השם הולך עם העם בשמירה ובהגנה, ולפני המנהיג בהדרכה רוחנית, ומפנה להם את הדרך מכל מהמורה וקושי. התחזקות העם בהליכה בדרכו הרוחנית של השם, מביאה ישירות לכך שהשם מחזק את העם בדרך הקיום הגשמית שלו. מכאן למדים כי מקור חוזקו של עם ישראל הוא רוחני בלבד, וכי מתקיים מתאם מדויק בין החוסן של עם ישראל והליכתו בדרך השם.

מצוות "ויקהל" : מה בין הליכת המנהיג אל העם להליכת העם אל המנהיג

מצוות "ויקהל" היא מצווה מיוחדת הניתנת בפרשה זו. העם מצווה לקיימה אחת לשבע שנים, בחג הסוכות של כל שנת שמיטה. בשנה זו, מתאסף כל העם סביב מנהיגו, בדרך כלל המלך. תפקידו של המנהיג הוא לקרוא באזני העם את ציוויי התורה ולחזק את העם בדרך השם. בשנת התשע"ה צוינה בארץ שנת "הקהל" בכינוסים רוחניים של לימוד תורה בניסיון לחדש את קיומה של מצווה זו. וכך נאמר בפרשה: "...מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסכת בבא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך...תקרא התורה הזאת ...באזניהם...הקהל את העם האנשים והנשים והטף ...למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים לא' י' - יב'). אם כך, בתחילת הפרשה, משה הלך אל העם להיפרד ממנו תוך חיזוק העם בדברי תורה, ובמנהיג המחליף, יהושע. אך בסוף הפרשה, מצווה העם ללכת אל המנהיג ולשמוע מפיו דברי תורה. כך מבין העם כי אל לו להיאחז בהנהגה, אלא בדרך הרוחנית, כי גם המנהיג איננו אלא שליח השם להנהגת העם בדרכו הרוחנית. זהו שנאמר כי תחילת הדרך מעידה על סופה. מנהיג ההולך בתחילת הדרך אל העם ומשמיע באזניו את הנהגת השם בתורה, (משה) מביא בסופה לכך שהעם בעצמו הולך אל המנהיג ונקהל סביבו כדי לשמוע אותו אומר את דבר השם. דרך זו של שמיעתם הרוחנית של ציוויי ההנהגה האלוקית, וקיומם הגשמי על ידי העם ומנהיגיו, הם ערובה לחיבור ישיר והדוק בין עם ישראל והמנהיגים אותו, ביחד עם השם ההולך עם העם ומחזקו.

תשובה - הליכה בדרך מתוקנת

"שובה ישראל"! נאמר בהפטרת הפרשה אצל הנביא הושע (הושע יד' ב'). מהי תשובה? לאן שבים? התשובה היא שיבה לדרך הרוחנית. אדם הולך בדרכו הרוחנית על פי בחירתו. לעיתים קרובות בהמשך חייו, הוא מבחין כי הדרך היא המוליכה אותו והוא מאבד את יכולת הבחירה האמיתית שלו. כך, דאגות קיומיות יומיומיות כדוגמת פרנסה, משפחה, בריאות ועוד, מונעות מן האדם לעשות את רצונו. קצב החיים בדורנו הוא בבחינת הפרעה תמידית לקיום אורח חיים רוחני יותר. התגברות על הפרעות אלה, והליכה בדרך השם הרוחנית, דורשים מן האדם אומץ רב והתמדה, ושכרן רב. שינוי מסלול החיים של האדם אל דרך השם הרוחנית והטובה, הוא קשה. על כך נאמר בתלמוד "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (בבלי, ברכות, דף לד עמ' ב'). תשובה אם כן, היא חידוש ההליכה בדרך הרוחנית, היא שיבה בהליכה מהירה להנהגת השם ולדרכו הרוחנית בתורה. איך נעשית תשובה? בשלושה עניינים: זיהוי והכרת החטא ווידוי עליו, חרטה וצער על עשייתו, וקבלה שלא לעשותו שוב. אמנם, יום הכיפורים הוא היום בו מתכפרים חטאי עם ישראל, אך כפרת החטא איננה עומדת בפני עצמה. היא תלויה בהליכת האדם בדרך השם, בוודאי היא תלויה בתשובתו. התשובה, אם כן, היא אמירה ברורה של האדם כי הוא בוחר בדרך השם ובחירה זו מזכה אותו בכפרת החטא. עשרת ימי תשובה בין כסה לעשור - בין א' בתשרי, יום בו הלבנה מכוסה (מולד הירח) ובין י' בתשרי יום הכיפורים - הם חלון רוחני אחרון בזמן לתשובה. זוהי עת רצון. כשהחלון נסגר הזמן הזה עובר ללא שוב. לכן, בעשרת ימי תשובה נדרש האדם לבחור מחדש בהליכה בדרך השם הרוחנית, להתאמץ ולתקן את דרכו במהירות. אדם המריץ את עצמו בדרך התשובה בעשרת הימים האלה, עשוי להיטיב את מצבו בכל מובן.

הליכה מן העולם הזה אל עולם הגאולה

ממשיך משה ומדבר אל העם "... ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה" (דברים לא' ב' ). אומר על כך רש"י : "היום, ביום הזה ממש, מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי וביום זה אמות, לא אוכל עוד לצאת ולבוא בדברי תורה". לדברי משה משמעות מיוחדת המסבירה את תכלית קיומו של האדם היהודי. האדם נולד לשם קיום רוחני של הנהגת השם המפורטת בציוויי התורה. לכל אדם קצובות שנות חיים בעולם הזה. אולם אדם הממלא את ימיו ושנותיו בהליכה בדרך השם, ומבקש זאת מן השם, זוכה לאריכות ימים ושנים. הוא זוכה להשלים את שנותיו ולמלא את ימיו בעשיה רוחנית. (לכן בימי הולדת אנו מאחלים "עד מאה ועשרים", כדברי משה). הזכות לאריכות ימים ושנים נובעת אם כן מקיום התכלית לשמה נולד האדם: הליכה בדרך השם הרוחנית. לקיום תכלית זו, צריך האדם כמאמר הפסוק, לבוא אל העולם הזה בלידתו ולצאת ממנו בעת פטירתו. היציאה הסופית מן העולם הזה, היא אל ארץ ישראל, אל עולם הגאולה. משה הבין ביום זה, כי לאחר תיקון העולם יזכה להגיע לעולם הגאולה. לכן הורה השם לכתוב את דברי השירה וללמד את עם ישראל את השירה הזו "...למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא' יט').  כשם שעם ישראל אמר שירה ביחד עם משה בגאולת מצרים ובמעמד קריעת הים, כך יאמר העם שירה ביחד עם משה בעת הגאולה. ועל כך אומר רש"י: "משה הוא ישראל וישראל הם משה". (חוקת כא' כא')

סיכום

פרשת "וילך" מדברת בהליכתו של משה המנהיג אל העם, כדי ללמד אותו את הנהגת השם בתורה, ולהיפרד ממנו בדרך רוחנית טרם הליכתו מן העולם הזה. היא ממשיכה בציוויים להליכת העם ומנהיגיו בדרך השם, ומסיימת במצוות "ויקהל" בה הולך העם אל המנהיג כדי לשמוע ממנו את הנהגותיו הרוחניות של השם בדברי התורה. כל אלה מזכים את העם בכך שהשם ילך עם העם, ויחזק אותו בדרכו הרוחנית והגשמית בעולם הזה. הליכה היא אם כן בעלת משמעות, כאשר האדם עושה אותה למטרה רוחנית. זהו מקור מנהג עם ישראל ללכת אל ציוני הצדיקים, ולזכות בכך ב"שכר פסיעות". דרך רוחנית לעולם איננה דרך קלה, בהיותה הפוכה לעולם החומרי בו אנו חיים, אולם היא תכלית קיום האדם. כדי לחזק את העם והאדם בדרך הזו קיימת התשובה, וקיים חלון רוחני בזמן, עשרת ימי תשובה, לשוב אל דרך השם. אל לאדם לאבד תקווה, אלא להתמיד וללכת בדרך השם , עד סיומה בעולם מתוקן של גאולה. ועם המקווה לגאולה, לעולם לא תאבד תקוותו.