המלט מאשין - להיות או לא להיות אופרת רוק? / שחר כהן

המלט Machine בגרסת נאוה צוקרמן ותיאטרון "תמונע" (עיבוד משותף עם יעל דר, התרגום של דורון תבורי) משלב בתוכו את המלט של שייקספיר וHamlet Machine של מולר. הוא גם משלב בתוכו הרכב רוק מעולה, אבל לא ממש עונה על ההגדרה "אופרת רוק", ובכ"ז יש בו כמה מהמוטיבים החוזרים של אלה: דמויות מוקצנות, אמירה פוליטית, עיסוק במיניות ועוד. ומכיוון שאנחנו במדור מוזיקה אסקור את ההצגה על רקע כמה מאופרות הרוק הבולטות בארץ.

את עינת ויצמן הכרתי לראשונה, כמו רובנו ב"הפוך". אח"כ נפגשנו בהשקת ספר בו השתתפנו ונוצר חיבור, אירחתי אותה בהופעה שלי בה ביצענו יחד שירים של רוני סומק, אשר רייך ואחרים, החיבור שלה למוזיקה נראה לי טבעי. לכן שמחתי כשהזמינה אותי לסקר את "המלט מאשין", כפי שאמרה לא מזמן בראיון היא הפסיקה להיות "מאמי" ולעשוןת דברים שהיא מאמינה בהם, בד"כ עם אמירה פוליטית.

ואכן, ישנה אמירה פוליטית בהצגה שמבוססת על מחזה שכתב המחזאי היינר מולר בשנת 1977. מולר, גרמני שהתגורר בצידה המזרחי של החומה בתקופת שלטון הדיכוי הקומוניסטי, כתב מחזה המבוסס על "המלט" של שייקספיר. וגם בהמלט המקורית שבא טבע שייקספיר את מטבע הלשון "משהו רקוב בממלכת דנמרק", אמירה שנאוה מנסה לתרגם לאמירה על הכאן והעכשיו.

ובכ"ז, לנקוט עמדה זה חלק גדול מתפקידה של האמנות, מה שמביא אותי לאופרת הרוק המצליחה ביותר שהיתה כאן "מאמי".

"מאמי" עשתה דבר מופלא - היא הצליחה לפנות לקהל מכל קצוות הקשת הפוליטית, גם לקהל שלא מגיע בד"כ לתיאטרון בזכות סיפור על דמות עממית מעיירת פיתוח, הלא היא מאמי, שעוברת עם בעלה ה"צמח" לעיר הגדולה ושם מתחילות תלאותיה המגוונות, מאונס ועד עלייתה לראשות השלטון ויציאה למלחמה ב"שדות האדומים".

אולי גם בזכות זה שהיא מביאה תמונה לא פשוטה של שני צידי המתרס - הישראלי והפלסטיני, שאמנם זכאי למדינה לפי המסר של שיר הנושא, אבל לא בוחל באונס "פוליטי" של גיבורת המחזמר.

וגם בזכות מוזיקה מופלאה של גדולי המוזיקאים באותם שנים (אמצע-סוף ה80): אהוד בנאי - עוד לפני קבלת הכרה מוזיקלית רחבה, פחות או יותר במקביל ליציאת אלבום הבכורה שלו, יוסי אלפנט - הרוקר האולטימטיבי, המפיק הגיטריסט ויד ימינו של אהוד באותה תקופה, אריה מוסקונה שהוא גם זמר בלוז-רוק מעולה, ומזי כהן - מהזמרות הטובות שהיו כאן.

הלל מיטלפונקט שכתב וביים את מאמי ניסה להמשיך אח"כ את דרכה עם "סמרה" בכיכובו של אלברט סופר (אז מנהיג אלגנט), אבל דרכו לא צלחה. עוד מחזמר רוק פוליטי שנדמה שדווקא רכש לו קהל אוהדים שגדל עם השנים, הוא "מלחמה" של קובי ויטמן:

קובי ויטמן איבד 13 חברים לוחמים בקרבות בגנ'ין במבצע 'חומת מגן', איבד את האמון במנהיגים כשלהרגשתו ננטש בסמטאות בלי גיבוי או עזרה, וגם את החשק להילחם, אבל הוא כתב על זה אופרת רוק.

המילים, הלחנים וההפקה מוזיקלית של קובי ויטמן, משתתפים זמרים ושחקנים שחלקם עשו דרך יפה מאז 2007 אז יצאה אופרת הרוק: איילת רובינסון, דביר בנדק, יניב לוי וקובי עצמו, ביים איקה זהר.

באופן מפתיע האופרה המשיכה לרוץ עד שנת 2014: " הופתעתי לגלות שכדור השלג הזה, שחשבתי שאין דרך לשמור עליו קפוא, בכלל המשיך להתגלגל במורד ולגדול" במילותיו של קובי. וגם משכה אליה שחקנים מוכרים ומוערכים שהקריאו, כל אחד בתורו את מונולוג הפתיחה, משה איבגי: מוני מושונוב, אסתי זקהיים וגם מנהיג "הדג נחש" שאנן סטריט.

בהמלט Machine משחקים בתפקידים הראשיים גיל אלון הרב גוני (זן מאסטר, זמר, שחקן ומורה) כהמלט ועינת ויצמן כאופליה, דמות לא פחות מרכזית בהצגה , גם בזכות הכריזמה של עינת. שניהם אינם זמרים "קלאסיים" אבל הקטעים בהם הם שרים והרכב הרוק מעניקה להצגה אנרגיה חזקה שחבל שלא השתמשו בה יותר. גם יתר הקאסט שכולל את בני אלדר ה"סייד קיק" של המלט בדמות הורציו (ולעתים גונב את ההצגה), ריקי חיות בתפקיד האם "גרטרוד" ודוד זאבי כ"קלאודיוס" המרושע שרוצח את אחיו וזוכה בכתר ובאשה משחקים היטב.

את המוזיקה יצרו ומבצעים מוזיקאים שברובם יצא לי לפגוש במהלך השנים על במות שונות מהצד היותר אלטרנטיבי: טל לוי ("טלוי") ואייל שכטר (אבטיפוס) שכתבו אותה וההרכב שכולל את ארז דסקל (גיטריסט, נדמה לי שניגן גם בבס, השיק לאחרונה אלבום עם ההרכב ארז דסקל ורוב הסיכויים), אבנר טואג (גיטרה, מלהקת Pattie Boyds) ושניר שהינו (תופים, The Shakes).

לסיכום, זאת לא אופרת רוק קלאסית כמו אלה שנסקרו כאן אלא הצגה שמשלבת מוזיקת רוק וגם לא הצגה סטנדרטית. משהו ניסיוני קורה לכל אורך הערב, במסגרתו למשל קיבלנו מהשחקנים כוס תה ואח"כ אורז שבושל על הבמה.

יש כאן מתיחת גבולות מעניינת של הפורמט, מסר פוליטי, שחקנים כריזמטיים והרכב רוק טוב שמבליח ונעלם לאורך המחזה לצד חלקים מינוריים מאוד, ערב מיוחד. הנה כמה תמונות מתוכו (לחצו להגדלה):