כבר בשיר הראשון בספרה, המשוררת רות אלוני-לביא מיטיבה להגדיר את קווי האופי של כתיבתה " מחשבה חדשה / בתוך האבק / בוהקת פתאום. " או "שפירית שקופה / על כף ידי / פרושה לרוחה. ". המחשבה נכבית ברגע והשפירית עפה לדרכה במהירות, כיוצא מזה זהו גם פרק הזמן הקצוב של השירים – קצר, תמציתי, הברקה באורך של נשיפה אחת.
השיר הראשון שמשך את תשומת ליבי בספר מתכתב ,אולי בלי משים, עם השיר של המשורר חזי לסקלי – אם תרצו ." אם תרצו אהבה, / תקבלו בקושי מעטפה ריקה, בלי כתובת...אם תבקשו מעטפה ריקה, / תקבלו אהבה, / את כל האהבה שבעולם." ומנגד רות כותבת " הטמיני חיבוק במקרר / על הגג בעץ הלימון / בין הספרים בספריה / ובין גרגרי המלח. / פעם עוד תופתעי/ הוא יחכה לך / היכן שחדלת לחפש. ".
יוצא דופן בספר הוא השער " פנימית " בעל כפל המשמעות : המחלקה הפנימית בה מאושפזת אימה של המשוררת וגם במובן של הבית והמשפחה. השירים שמוקדשים לאם כואבים ומשמעותיים ומן היותר מוצלחים ביצירתה וכך היא כותבת בין היתר " הבוקר היית בים, / כך אמרת. / הקמטים במצחך / היו הגלים / מיטת יד שרה / הסירה / רגלי שקעו בחול / בחדרך. " . ביתר חלקי הפאזל המשפחתי אביה שהולך " תמיד עם פתק בכיס / תמיד משימות... רגע לפני שכבה האור / הוא הצליח לראות / שהספיק כמעט את הכול / חוץ מלחיות. ". שירים שמוקדשים לבנה " כמו גור / מושך אליו בני אהבה או בשיר נוסף " ובינינו, בני , חוט שקוף / שוזר את עברי בעתידך/ . וכמובן כמו בכל סיפור משפחה קלאסי לא נפקד מקומה של החתולה " "החתולה השרוטה שלי , שלא יוצאת מהבית , חלמה בלילה שהיא שוכבת ברחוב / ורכבים עוברים עליה ודורכים.....בבוקר ניסיתי לחבק אותה / והיא כהרגלה / שרטה.".
חלק מהשירים מתמודדים עם תהיות על מהות הקיום, גילוי עצמי, השמחה והכאב במרחבי ההתנהלות של החיים האישיים. בימים של דכדוך ועצב היא אוספת נחמה " בפינה הגבוהה של הימים האפורים האלה / תליתי שמש חורף שקרנית / שתאיר את הקיץ. ". או " אספי מעט טיפות של טל / פזרי בחדריך הריקים...מבין המרצפות פתאום / יבקיעו עשבים. ".באחד השירים אני מוצא שוב דמיון לשיר אחר. הפעם לפזמון של שלום חנוך על ההצגה הנגמרת,הבדידות ופיזור החלום שלא התממש. ההשוואה מתבקשת למרות המדיומים השונים וסיווג הפזמון , בדרך כלל ,ופעמים רבות שלא בצדק כבעל איכויות שאינן משתוות לשירה. וכך כותב שלום חנוך : " ההצגה נגמרת / כבו את האורות / כן זהו סוף הסרט , פזרו את השורות / כל הקסמים נגוזו , גז גם החלום " ואילו רות משרטטת תמונה דומה ומרחיבה אותה לתוך העולם הפנימי שלה " נגמרה ההצגה / השחקנים ירדו / האורות כבו / הבמה ריקה. / עכשיו את יכולה לשבת במרכז / בתנוחה של בודהה / ולשבור לעצמך את הלב . ".
רות אלוני-לביא היא חובבת ריצה. היא הקיצה לספרה הראשון בו "הבוקר מפלס דרכו מבעד לערפל שדות / מושך ברצועת התריס ומעלה כתפאורה את השמש / מעמיד שלושה טווסים יפים כחלום על גג הבית. / מבקש שארוץ." תמונת הבוקר מרהיבה ביופיה והקורא מבקש שתתחיל לרוץ ותמשיך לתאר לנו בעיניה את המשך המסע.
* שלמה בן בסה-משורר
