צילום: דוד ברבי
מפגש עם המשורר יחזקאל קדמי בסלון/ מארי רוזנבלום
האורח בסלון הספרותי, של חגית בת אליעזר, היה הפעם המשורר יחזקאל קדמי. הוא מקריא את שיריו כמי שכפאו שד. דבר לא מעניין אותו. הוא מקריא מילים ומילים ושירים שרצים לו במוח ללא סדר. מדבר על ירושלים, על אמו, על הספרדים. יש בו משהו מן הנביאים, שהוא פרטי ולאומי ומפתיע וגם מצחיק. הוא מזכיר את אימו ועובר לדברים אחרים. מדבר על הגאולה. משורר שהוא נווד בעיר ירושלים. הופעתו כמקבץ נדבות, שפוף, בקבוק בירה בידו, מוזנח. לראשו כיפה סרוגה שידעה צבעי קשת. מקריא ומקריא, דפים רצים להם הוא מצטט מגדולי אנשי הספרות הישראלים שמשבחים שירתו. כל העת הוא מזכיר את האיש אלחי סולומון המגן שלו. האיש יושב באולם, מאשר כל מילה שקדמי אומר. איש נעים הליכות הוא אלחי.
אני בוכה איתו כשהוא מדבר על דירתו שקיבל מעמידר ואינה ראויה למגורים, שיריו על אימו, על היותו דר רחוב וחסר פרוטה ובו זמנית מחייכת כיצד קדמי מספר על תמיכתו הכספית בחד הוריות ונשים קשישות וצוחקת כאשר הוא הולך קדימה ואחורה בזמן ואין מאוחר ואין מוקדם ואיך בהיותו ילד בן ארבע עבר לקיבוץ פלמ"ח-צובא, נאסף ברחמי אחותו הבכורה, והיה חי בספריה וקורא את לרמנטוב ופושקין וכל שאר הסופרים הרוסים ואחר כך נזרק בגיל 14 ממנו לרחוב, במקום שכיום נטועה כנסת ישראל, איך היה גונב ספרים נדירים בספריה של האוניברסיטה בהיותו שומר ו"בולע" אותם בלילות עם פנס להאיר דרכו , דובר שפות רבות ואחר כך הכל בליל של משפטים, הכל לא מובן ולרגע אני משייטת, בעולמי. קהל הנוכחים מסתכלים איש ברעהו, אוהבים אותו, מפרגנים לו, והשעות רצות מעבר למתוכנן.
לא יודעת לאן יימס האיש, משהו כמו פרפר שנכנס לחדר וימיו קצובים, איש נדיר, אינו משורר מן המניין, סיפוריו שרשראות לא דבוקות בין מלאכי שרת , כוחות על,פואמות, פואמות של רעב, של מלאכים, של נשמה אבודה שרואה אור וחושך, הכל במעורבב.
בקבוק הבירה, שלו נותר בחציו על השולחן. מכבים את האורות והוא נבלע. מישהו מהמשוררים מסיע אותו לירושלים.
* סקירת הערב מבוססת בחלקה על שירו של המשורר והצייר עצמון יניב שפורסם לפני האירוע
שם השיר-"שיר על האיש יחזקאל".
