פרנקופוניה ,במאי, אלכסנדר סוקורוב 88 דקות / ליזה זברסקי
"אני מתייחס לקולנוע כאל נער צעיר, בן טיפוחה של האידיאולוגיה". כך מתחיל הבמאי אלכסנדר סוקורוב את ההרצאה המקדימה לסרטו "פרנקופוניה", המוצג כחלק מסדרת האירועים של "הרצאה פתוחה".
סוקורוב ממשיך ומכין את הקהל לצפייה בסרט, תוך מתיחת ביקורת נוקבת המתרכזת סביב הזירה הפוליטית בכלל, וסביב המדיום הקולנועי בפרט. לדבריו, הקולנוע, בהיותו אחד האמצעים המשפיעים ביותר על גיבוש האופי והאישיות של החברה, מתפצל לשני זרמים עיקריים: המסחרי - הפוליטי וההומניסטי. הקולנוע המסחרי המוכר לנו היום – מכתיב את הנורמות ואת הערכים של החברה (דוגמת הקולנוע ההוליוודי), היווה בעבר הלא רחוק כלי שרת בידי הפוליטיקה, ואילו הפוליטיקה שהמטבע שלה אינו אלא חיי אדם, בחדירתה לתחום האמנות גורמת לדה- הומניזציה. סוקורוב ממשיך וממשיל את הקולנוע הפוליטי ל"מנתח לאחר המוות" של החברה. לעומת זאת, הקולנוע ההומניסטי עוסק בסינתזה, ומנסה "לתקן" את החברה. זהו קולנוע, שיוצריו נשארים נאמנים לערכיהם ושפתם האישית.
הסרט "פרנקופוניה", אשר מתאר את סיפורו של מוזיאון הלובר בפריז הכבושה בידי הנאצים, מעלה שאלות קשות וחשובות על מצפון, על מעמד הרוע, ועל התרבות והאמנות כנכס צאן הברזל של החברה האנושית.
"מטרות המדינה ומטרות האמנות תואמות רק לעיתים רחוקות", אומר סקורוב בהרצאה, ואילו בסרטו, היסטוריון אמנות נאצי ומנהל המוזיאונים הלאומיים של צרפת כורתים ברית סביב שמירת ההון התרבותי של צרפת, כשברקע, אוניה גדושה באוצרות אמנות, מיטלטלת בים, ומפלסת את דרכה בסערה בניסיון להציל אותם מביזוי והשמדה בידי בני אדם, אך נשארת פגיעה מול איתני הטבע. רק מהם איתני הטבע האלה? האם זוהי מטאפורה על מעמדה של האמנות היום?
הסרט "פרנקופוניה" העומד על התפר הדק בין הז'אנר התיעודי לעלילתי, אינו נאמן עד הסוף לעובדות היסטוריות, ובכך מאפשר ליוצרו לנצל את המדיום הקולנועי עד תום, ולהעביר את הרעיון בצורה שלא משתמעת לשתי פנים: "זה לא עניין לאנשים להעביר אמנות דרך האוקיינוס".