הוא כותב על החיים ראיון עם הסופר יוסף כהן אלרן/ שושנה ויג
___________________________________________________
יוסף כהן אלרן , סופר, משורר, מבקר ספרות. קולו הייחודי בספרות ובשירה מוצא היטב את ביטויו בפסיפס הרב גוני של הכתיבה הרחבה, רבת האנפין שלו, מסיפורים קצרים ועד מאמרים ומסות רבי עומק על ספרים.
יוסי, ספר מתי התחלת לכתוב. האם היה אירוע מכונן שהוביל אותך לכתיבה?
"מאז אני זוכר את עצמי היו התחושות שבי מועצמות. התקוות מועצמות והייאוש מועצם והפחד מועצם. האם התחושות המועצמות האלה מולידות כתיבה? אני בספק גדול. כי חשתי שכל אותה קבוצת גיל שלנו הרגישה כך במקום ההוא של ילדותנו באותן שנים, החשוך בלילות והשמם בימים - ולא שזה לא היה חלוצי. היה חלוצי מאוד, לולא כן לא היו יכולים המבוגרים לשרוד. לא את התסכול, לא את המבוכה והבושה ולא את המחסור. אני כילד ברחתי אל הפנטזיה ואל הספרים שסופקו לי בשפע בספריית בית הספר ובספריית קן הנוער העובד שבמעברה. כל הספרים עמדו לרשותי, אחרים לא התחרו בי ולא הפריעו לי. קראתי וכבר חשבתי בעברית. התחלתי לשרבט שירים וסיפורים קטנים, בוודאי מגוחכים, ושיר ראשון שלי פורסם בעיתון הנוער העובד דאז, "במעלה".
את הטיוטה לספר הראשון כתבתי בגיל 16, בהיותי בבית ספר מקצועי בכיתה יז'. כמובן כתב היד נדחה, אבל אני זוכר את עצמי יושב על כיסא, והעורך של הוצאת "ניומן" שהייתה קיימת אז אומר לבן שיחו שנכח שם, "תראה, נער בן 16 כתב רומן, זה עדיין לא לפרסום אבל אין לי ספק לגבי העתיד שלו כסופר." כך אמר וזה ליווה אותי. הוא חרת בי את הדברים האלה. נושאו של הספר היה משבר נישואין בחייו של זוג – ואני הנער כתבתי על כך. הדמויות היו של דודי הנערץ, אחי אמי ושל אשתו, וכל מה ששמעתי על סבלם מהנישואין הכושלים בביתנו. זאת הייתה ההנעה הראשונה שלי. זה היה הנושא שיכולתי לכתוב עליו מתוכי. דודי כאב בי אז, והצורך המולד והמודחק בי ציפה למצוא נושא, ככל הנראה. זה היה הנושא הראשון שהתוודעתי אליו רגשית ושחשתי בו בתוכי. והנער שהיה אני, לקח מחברת חשבון בת 80 דפים, וישב וכתב על אותן שורות צפופות שבה, זו בצמוד לזו את הרומן הראשון. אלה היו הגבולות של אותה טיוטה: 160 עמודים צפופים לעייפה על 80 דפי המחברת. זה היה הגבול".
האם אתה יכול לזהות השפעות על כתיבתך? יוצרים אחרים, תקופה מסוימת?
"בהיותי ילד מעברה, בעוד אחרים התקשו בשפה העברית, כבר קראתי ממיטב הספרות העולמית שהייתה בהישג ידי –– מזאת של צ'ארלס דיקנס, דרך ספרי דקמרון של בוקצ'יו, ויקטור הוגו ועלובי החיים, ג'ון גלסוורתי הנובליסט, אהבה לספרי וולטר סקוט הנפלא, דיומא, ועד לאנשי פאנפילוב הרוסי והידוע ואת ספרי המתח של סטנלי גרדנר. ואלה רק דוגמאות שצצות מולי, שקראתי לצד ספרי נוער שונים, כמו את ספרי קרל מאי והבלשים הצעירים ואחרים.
כמובן הושפעתי מכל מה שקראתי, וכך חשוב לי מאוד שתהיה עלילה מובילה בספריי. שיהיה מתח סיפורי ופסיכולוגי מובנה, שתהיה קשירת חוטים בסוף הסיפור – אך סגנון הכתיבה שלי כנראה חסר השפעות ואני חש מספר לספר שהוא נעשה שלי, גם יש שכבר מזהים בו את כתיבתי. אבל אני יכול לומר בכל מקרה שכתיבתי אינה כתיבה רזה, אני גם לא חסיד כלל של כתיבה רזה ולא חשוב איזה הסבר מאחוריה. ספר צריך לתת חווית קריאה ולא לדווח כעיתון.
את ספרי שלפני האחרון, "תהילה אחרונה", כתבתי בשני מישורים (ואני יכול לומר גם שלושה) שונים של כתיבה, כאשר חציו כתוב בשפה לירית במובהק, חלקו פחות וחלקו יותר, כי כך מצאתי לנכון להביא את הדמיון ואת האידיאל שמאחורי הדברים. היו שהעירו על כך, והיו כאלה ששיבחו. הכול על פי הקורא. אבל הקורא אמור לקרוא את מה שאני כותב, לא שאני אכתוב את מה שהקורא קורא, על אף שהוא תמיד עומד לפניי. אני תמיד רואה עצמי קורא את הספר שלי, שואל את עצמי אם אני אוהב לקרוא את מה שאני כותב".
ספר על ספריך, כמה כתבת, על אלו נושאים אתה כותב, כיצד נולד אצלך הרעיון לכתיבת ספר?
"בשנות העשרים המוקדמות שלי ואני כבר נשוי צעיר, התיישבתי לכתוב מחדש את אותו ספר בוסר של הנער שהייתי, ובגיל 26 התפרסם וזכה לביקורת אוהדות ומחמיאות. אלא שדבר לא הוביל אותי מאז ולא סייע בידי למצוא כיוון כדי לחזק את עצמי ואת הכתיבה שלי. זו נעשתה מבולבלת ולא אחידה, משתנה ומחפשת דרך. בסך הכול פרסמתי באותן עשר שנים ראשונות של הכתיבה חמישה ספרים, עליהם חתמתי בשם יוסף כהן ושאיני מצהיר עליהם כיום. אלה היו ספרים שנדפסו על ידי "הוצאות" שרצו לקום, הישר מכתב היד שבמחברותיי, לא זכו לעריכה או הגהה רצינית ולפי כך איני מתייחס אליהם כיום.
משנות השלושים היותר מאוחרות שלי, לאחר מלחמת כיפור ולאחר מות הוריי וחותני שנפטר טרם זמנו, בא משהו חדש ועיצב את ראיית העולם שלי ואת תחושותיי. חשתי אז כי הכתיבה שלי עולה מדרגה. למן הספר הראשון של העידן ההוא אני חתום כיוסף כהן אלרן, כאשר שם העט אלרן מורכב משמות בתי ובני, אלונה ורני. כיום יש מאחוריי עשרה ספרי פרוזה בחתימת יוסף כהן אלרן, וגם ארבעה ספרי שירה, שבגיל מבוגר יחסית החלטתי לראשונה להעז ולפרסם את שכתבתי. כך נכנסתי גם לעולם השירה".
היש לך עצות לכותב שיוצא לכבוש את העולם בימים אלה?
"בעקבות כל זאת אני אומר שצריכה להיות יד מכוונת, אולי איזו דמות יועצת של אדם קרוב שמבקר באופן בונה ותומך לכל כותב מתחיל. אני לא מתכוון דווקא לכל אותן סדנאות לכתיבה שצצות כמו פטריות ביער, שמתיימרות או לא להקים סופרים ומשוררים. אני מתכוון לאיש אמת. אולי חבל על כל אותם שמתיימרים עקב כך להיות סופרים ומשוררים. סדנאות יכולות ללמד טכניקה, במקרה הטוב. סדנה לא יכולה להעניק כישרון שאמור להיות מולד בנו. וקודם כל הרבה קריאה. לטבוע בקריאה. להעמיק את יכולת הקריאה ואת הניתוח והפרשנות שאפשר לתת לה.
אני אומר זאת מתוך חווית הקריאה של עצמי. כי הייתה למשל קוראת שכתבה מעין ביקורת בת כמה שורות על ספרי "תהילה אחרונה" לאחר שקראה את קליפת הספר, לדעתי, והגדירה אותו לכל היותר כ"נחמד". והייתה ביקורת אחרת מעמיקה של קוראת אחרת שגירדה את נשמתו וידעה מה יש בתוכו וכתבה ש"הספר מדהים". גם קראתי באיזה מקום שזה הספר היותר טוב שלי, המורכב ביותר. ורבים הגיבו כך. הנה שתי קריאות. נכון מאוד שאיני יכול להעיד על עיסתי, אך אין ספק שהקוראת או המבקרת השנייה מצאה כל מה שרציתי לומר בספר, ואני יודע מה רציתי לומר, כך גם זכתה לחווית קריאה שהאחרת לא זכתה בה".
ברומן לפני אחרון שפרסמת, "והמלאכים שותקים", כתבת על קשיים של נער בארץ אחרת – האם אתה סבור שהספר משקף מציאות כלשהי? או במילים אחרות, האם ככותב אתה מנסה להחיות זיכרונות או ממציא מציאות?
"כל ספר והמניע שלו, כל ספר וקצב כתיבתו. ספרי המוטרף ביותר כנראה היה "אחד בלב", שכתבתי אחרי מלחמת יום כיפור על הלום קרב והכללתי בו שירי מלחמה. אחד הספרים המהירים שלי היה הרומן "אספירונס", אשר סופר לי משך חג סוכות שלם, יום אחרי יום, מפי האנשים שחוו אותו. משך שנה כתבתי אותו מדי ערב ולילה ובתום השנה כבר הלך לדפוס בהוצאת "כנרת". ואילו ספרי "והמלאכים שותקים" היה המהיר ביותר, כי נגע בי עד מאוד והטיוטה שלו נכתבה תוך שלושה חודשים - לאחר כל ההיסוסים שהיססתי, הספר נכתב מתוך דחף שנוצר בי ונולד בתחושת מצוקה עמוקה וכאב עמוק לגורל גיבור הספר. הספר הוא על חייו של ילד, עד גיל עשר, שגדל בבגדד וחווה דברים שכילד במדינה מתוקנת לא היה חווה.
לשאלתך, אני לא יודע אם אפשר להשוות זאת לשנות ילדותי במעברה, כי הקשיים היו שונים והחוויה שונה. זה היה שונה על אף הפחד מהחושך המתמיד, מהנחשים השורצים סביב ומהמחסור המתמשך שאנשים נפלו לתוכו באותן שנים. כאן הייתה על אף הכול אהבה לדבר, ציפייה לאור בקצה הדרך שאנחנו הילדים היינו בטוחים שמחכה לנו. אך ככל שהילד בספר רואה את סבל האב, כך גם אני חוויתי את סבלו של אבי, שהיה צריך לפרנס את משפחתנו יש מאין. היו מקרים שראיתיו בוכה חרש כשסבר שהוא לבדו, וכיום כשאני חושב על כך אני מתפלץ. הנצחתי זאת בתמונות אחדות ששילבתי ברומן "אחד בלב", הראשון של שנות בגרותי, כחוב להוריי ואף הקדשתי להם את הספר. ספרי האחרון, "הכול לקחה האש", הוא המשכו הישיר של אותו ספר וממשיך בדיוק מנקודת הסיום שלו. יש לי חלום על ספר שלישי לסיפור. טרילוגיה.
לעומת הדמיונות שבספריי, שאכן כדברייך אני יוצר להם מציאות וכותב אותה, בספרים "אספירונס" וכן ב"והמלאכים שותקים" דליתי את הזיכרונות שלי מילדותי בעיראק והבאתי את הנוף המוכר לי, את הריחות המוכרים לי, את האווירה ומשהו מתכונות השפה שם והוספתי לסיפורים האמתיים, דברים שסייעו לי בכתיבתי".
*
האם לדעתך יש בימינו היררכיה בין הכותבים? או מה קרה למעמדו של היוצר בימינו?
"ובכן, לאור מה שקורה היום בשוק הספרים, אני מאבד קנה מידה של כתיבה, וכאילו איני מבדיל מספיק בין רע לטוב. כלומר לא אני, אלא המצב שנוצר, הבלבול שנוצר במכוון. מהי כתיבה טובה היום בעיניי או בעיני הקורא הממוצע שבא לרכוש ספר לקריאה? גם התסכולים שמצויים בהם סופרים היום, ואני מכיר לא אחד, כולל אותך, גורמים לעתים לחשוב שאולי כתיבתם אינה מספקת, אינה נכונה, אינה נדרשת. כבר קשה להצביע על ספר רע מול ספר טוב וכתיבה טובה מול כתיבה רעה. כי בא היום שוק הספרים ומבלבל את הקוראים ועושה הזניה וזילות לספרים שיכולים בהחלט להיחשב טובים יותר בתכנים שלהם, בכתיבה שלהם, אם רק היו מקבלים הזדמנות שווה מול להטוטי השיווק האגרסיבי שמכתיב את ההעדפות הכמעט כפויות של הקוראים היום. ההיררכיה נעשית היררכיה של מכירות, כי התכנים ואיכות הכתיבה נעשו כאילו זניחים במציאות ששוק הספרים יצר - חוץ מנבחרים בודדים שכתיבתם מוכתרת מעל לספק ותקרת הזכוכית כבר מתחתיהם - שאין לזה השפעה עליהם ואלי יש בזה נחמה".
איזו שאלה היית רוצה לשאול את עצמך?
"אני שואל את עצמי, אפוא, איך הוצאות ספרים משקיעות כספים ברכישת זכויות בחוץ לארץ, בתרגום ובהפקה של ספרים שונים ולפעמים משונים, הרבה פעמים חסרי ערך, כאשר תשומת הלב מוסטת בה בעת מהסופרים ומהספרים המקומיים שעושים דרך חתחתים עם כל פרסום, שלא פעם נועד מראש להיות כישלון שיווקי ולהיקבר לאחר נשימה ראשונה. אני תוהה על כך. כי יש הרבה מדי כאלה. יש טובים ויפים כאלה. ואני שואל את עצמי מה היה קורה לספריי אילו כמו ספרים זרים נכתבו בארץ אחרת, דוברת אנגלית, למשל. האם יכלו הספרים להיות מפורסמים ורבי מכר כפי שקורה לא פעם בעולם ההוא, דובר האנגלית? אולי אף היו מתרגמים אותי לעברית ומציגים אותי למכירה במרכז החנות? אולי הייתי חי מכתיבה כפי שיש אשר זוכים שם? אולי הייתי מקבל, סליחה, תמורה שהיא יותר מאפסית על ספריי? ולא פעם אני חושב ושואל: הם הייתי נבהל מהצלחה גדולה ופרסום גדול עם כל המחויבויות שמביא אתו, ואני משיב בכן".
לו היית יכול להיפגש עם אישיות מן העבר, עם מי היית רוצה להיפגש?
"יש סופרים שמגיל צעיר, ואולי לאו דווקא בשל היותם מצוינים כל כך, הותירו בי את רושמם והולכים אתי. אלה היו ספרים שהיה בהם צירוף של כתיבה טובה ועלילה טובה. זה נעוץ בי עד היום, לא די לי באחד מהם. אני יכול לרכוש ספר ולמצוא שהוא כתוב נהדר אבל להניח אותו אחרי כמה עשרות עמודים כי לא התפתח בו הסיפור. אבל, כפי שאמרתי ולשאלתך, איני חש השפעה של אחרים או של קודמים, גם לא שמעתי עד היום כי ניכרת בכתיבה שלי השפעה כלשהי. כי איש לא הדליק פנס בעבורי.
גם לא אנשי עולם גדולים לא השפיעו, כי איש מהם ככל הנראה לא הצליח לעשות את העולם טוב יותר. העולם כיום מכוער, אלים ומצחין. איזה כדור שהזדהם, מתוך אין ספור כדורים ורק האגו שלו מדמם למוות. אבל בהחלט הייתי רוצה לפגוש מספר דמויות מהעולם שלי, זה הקטן והאישי.
הראשון הוא המורה שלי לספרות, בתיכון מקצועי שאני זוכר אותו. הוא היה קטוע רגליו ונדמה לי שהיה טייס בעברו. גבר בהיר ונאה. במסיבת הסיום של בית הספר רקד עם אשתו על שתי פרוטזות. אני מצטער שלא הגשתי לו את כתב היד שלי לקריאה, הוא שם לב אליי כאוהב ספרות, ואולי היה מנסה לכוון אותי. השני הוא חותני שנפטר ממחלה בגיל 58 בלבד. הוא היה הראשון שהאמין בי בכלל ובכתיבה שלי בפרט וחשב שנכון לעודד אותי. חבל שלא זכה לראות את דרכי. והשלישי והגדול ביותר הוא אבי, שבשני ימי גסיסתו האחרונים, כאשר חובר כבר למכשירים לא יכולתו להכיל אותו ולא נכנסתי לראותו, רק ישבתי בחוץ והתכווצתי. זה מעיק עליי עד היום, התחושה ההיא שלא נפרדתי ממנו, וכי בוודאי הוא רצה לראות עוד פעם אחת את בן הזקונים שלו. אני חושב עליו כמעט בכל לילה לפני השינה, עליו וגם על אמי כמובן, צמד כנפיים חמות ומיטיבות. הקדשתי להם את ספרי "אחד בלב", שבו גם הזכרתי אותם בקטעים אחדים".
מה תאחל לעצמך ולכולנו הנמצאים באותה סירה קטנה וצפופה של התרבות העברית?
"הייתי רוצה שהמצב בשוק הספרים ישתנה. הייתי רוצה שלא ינהלו טייקוני ספרים את הספרות העברית. הייתי רוצה שספרים של סופרים שונים, של הוצאות ספרים שונות, קטנות כגדולות, יקבלו הזדמנות שווה להיראות ולהיות נגישים ומובאים לתשומת לב הקוראים באופן שווה והוגן. הייתי רוצה שסופר או משורר יהיו מתוגמלים על עבודתם הגדולה. הייתי רוצה שהמדינה המופרטת שלנו תיתן דעתה לתרבותה, ותחזור בה מחלקן של ההפרטות, אותו חלק שקשור בשירות הציבור. חלק זה אמור להיות באחריות המדינה. הייתי רוצה שחוק הספרים הצרפתי, שאוסר על הוזלה של ספרים בשנה וחצי הראשונות להופעתם יביא את תועלתו המצופה ושיביא טובה. שוק הספרים מצוי בסבך לא הגיוני. אבל מעל לכול הייתי רוצה שמי שהדבר בנפשו לא ירפה את ידיו ויוסיף לכתוב, כי אולי יום אחד תחזור תרבות עברית שפויה להיות בשליטה, ולא כל מה שייפלט מהמדפסות ייכנס לתוך כריכה".
ספר על חוויה מיוחדת שקרתה לך בעקבות פרסום אחד מספריך.
"ספרים יכולים להשפיע. קורא שמצוי בדילמה ובקונפליקט ומזדהה עם דברים שקורים בספר שהוא קורא, יכול להסיק מסקנות לגבי עצמו. זה יכול להיות נכון או שגוי, לטוב או לרע. אני נזכר באיש מילואים ששירת אתי בסיניי והספר הראשון שלי, שדן במשבר נישואין של זוג נפל לידיו, ובעקבותיו הוא הגיע להחלטה כי עליו להיפרד מחברתו שעמה התכוון להקים בית. הוא הבין שאין בו אהבה מספיקה אינו חייב לעשות זאת רק משום שהם יחד. אז לטוב ולרע יש השפעה, ומקרה זה זכור לי כי גרם לי מצוקה מסוימת. עובדה שהחוויה הזאת נותרה בי".
תעודת זהות ב':
"נולדתי בעיראק, בעיר חילה ששכנה ליד העתיקות של בבל, מאוד קרוב למקום שאליו הובאו הכוהנים מירושלים אחרי חורבן הבית הראשון. מאה דורות אחר כך, בגיל שמונה, עליתי לארץ עם הוריי. גדלתי במעברה שהשתייכה לפתח-תקווה עד גיל שש עשרה, אחר כך עברנו העירה. התגייסתי לצבא בגיל שבע עשרה, התחתנתי בגיל 22, הייתי אב בגיל 25, ורוב שנות עבודתי שימשתי כמנהל משאבי אנוש בשירותי הדואר שכיום מצויים בהתמוטטות כמעט מוחלטת. כיום, לאחר שפרשתי מעבודתי מרצון בגיל 64, לפני מספר שנים, ועכשיו בהיותי בן 73 ואני ישראלי טהור בתודעתי, בתעודת הזהות עדיין כתוב: יליד עיראק. אני כותב זאת ומגחך, אבל גם היות וזה גרם לי במקום מסוים להסס לכתוב את הספר "והמלאכים שותקים", והייתי מצטער אם לא הייתי כותב אותו. לאחר שכבר כתבתי בעבר את הספר "אספירונס" שאליו נסחפתי, שגם הוא אמתי וגם הוא התרחש באותו חלק עולם דמיוני מבחינתי שנראה כמו גלוית נוף ישנה ומהוהה שכתוב עליה "עיראק", לא נראה לי כלל שאני רוצה לשוב לשם".
כאדם, אני לפעמים אופטימי, אך גם הרבה פעמים פסימי. אני אוהב מתוקים אבל יודע היטב שהחיים אינם דבש. אני רוצה להוסיף ולהרגיש צעיר, אך יודע שהגוף נשחק. אלו הן תהפוכות שמשתנות בי גם כאשר אני פוגש קוראים נלהבים, מול מפגש עם תוצאות השיווק של ספריי. וזה מחלחל כמובן לספריי. החיים הם מערבולת של דברים, של טוב ושל רע, של מר ושל מתוק. ועל כך אני כותב. אני חייב לומר שבחיי יומיום אני בעל הומור וחייכני, אך בספריי אני נעשה עצוב ומאבד את ההומור שלי. זוהי תופעה שאני תוהה עליה לא מעט. וכן, אני אדם מהורהר. מרבה להרהר, אולי מטבע העובדה שאני כותב. אבל אני זוכר היטב את עצמי כילד והרהוריי על מהות החיים והמוות קדמו לכתיבה שלי בשנים לא מעטות.
אצטט מתוך ספרי "תקרית נישואין" פתיח של אחד מחלקי הספר: "מי נהר דלוחים הם חיי אדם. עתים נדמה כי הם מצטללים מעט, אך אז פולש בהם איזה סחף ומדליחם מחדש." אבל לאחר הכול שלא נטעה: אני אוהב את החיים ושואף לחיות מאתיים שנה. אולי בתנאי שאכתוב. נחיה ונראה.
ובאשר לספריי, אלו הם סיפורים על אנשים פשוטים, ויש בהם תמיד היבט רומנטי. הרומנטיקה היא תבלין החיים. רומנטיקה כאהבה, רומנטיקה כשאיפה, רומנטיקה כחלום. רומנטיקה כמצוקה, רומנטיקה כייאוש ורומנטיקה כעצב. חשובים לי רגשות האנשים בסיפורים, אני מנסה לחדור להם מתחת לעור, פעם מצליח יותר ופעם פחות. כמובן שברוב המקרים האירועים מדומים, אבל לא פעם איזה דבר קטן שנתקלתי בו הצית בי דמיון לספר שלם. פעם בצעירותי אך בהיותי כבר נשוי התקשרה אליי ידידת עבר והציעה לי לפגוש אותה בביתה לספל קפה וסיפרה לי כי בעלה הצעיר נפטר. מיד דחיתי. אחר כך הסופר שבי שאל מה היה קורה אילו אני או מישהו אחר היה מתפתה להזמנה חסרת התמימות ההיא. כתבתי אחר כך את הספר "עזה כמוות", על גבר נשוי שהתפתה והתחיל בכך דרמה ואף הידרדר לטרגדיה. כך זה בא. פעמים רבות הדברים נולדים מתוך איזה זיק שחולף בי. לא מאלף מקרים שבעיתון, אלא משהו שנולד מבפנים. כמו להבה קטנה של גפרור שנדלק ומבליח בחושך ואולי זאת גם תשובה לאחת השאלות ששאלת אותי.
המסרים שלי הם הדברים שאני מאמין בהם, ככל שאני מודע לכך, ואולי לא תמיד מכוונים. אך האמונה שלי היא לשלוח את לחמך על פני המים. מעגליות בחיים, שבה הדברים חוזרים אליך. גומלין על מעשיך. של היותנו שחקנים שמישהו גדול מאתנו מנווט אותנו. שחיינו מותווים על ידי מסלול דטרמניסטי, מוחלט למעשה, ואולם זהו דטרמניזם רך שבו הרשות נתונה לנו לנוע בתוכו כך או כך, באופן רע או באופן טוב יותר. אלו הם התכנים שנטועים או מושקעים בתוך הספרים שלי, ואני עושה כדי לשנות טכניקות ומבנה מספר לספר ולגשת מזווית אחרת. כי למציאות יש יותר מפן אחד, לפעמים הרבה יותר. לפעמים זאת המציאות עצמה ולפעמים זה הדמיון שמוביל אותה, ולפעמים היא טובה ונעימה ולפעמים היא עגומה.
"אנחנו שחקנים של אלוהים," - כך אומר בערך אחד הגיבורים ברומן "כל הלילות", שמובא בשערים שמזכירים הצגה: כניסה, מערכה ראשונה, מסך, מערכה שנייה, יציאה, משתתפים. הצגה. ועוד הוא אומר: "אנחנו גלדיאטורים במגרש המדמם של אלוהים".
ולפי כך אסיים בציטוט השני מתוך "תקרית נישואין", משפט סוגר של חלק אחר בספר: "מי נהר דלוחים הם חיי אדם, אך ככל שיהיו דלוחים יש והם מצטללים מעט, כך לפתע, ובאותו פרק זמן יכול אדם לראות עצמו בבירור דרכם".
_____________________
