אירוע ערב שירי ייטס בסלון בתל אביב/ חגית בת אליעזר

ויליאם בטלר ייטס נחשב לאחד המשוררים המפורסמים בשפה האנגלית במאה ה-20, ולגדול סופריה של אירלנד בכל הזמנים. הוא זכה בפרס נובל לספרות, ושירו הנבואי "ההתגלות השנייה" נחשב לשיר המצוטט ביותר של השירה האנגלית המודרנית.

בהפקה משותפת של מגזין "יקום תרבות" והסלון הספרותי של דיזנגוף סנטר התקיים ב- 6.4.2016 ערב קריאה ושיח על שיריו של ייטס לזכרו של גיורא לשם ז"ל, ממייסדי "יקום תרבות" ועורך מדור השירה הראשון.

אלי אשד – העורך הראשי של "יקום תרבות", יוזם האירוע, אמר בפתח דבריו, שייטס הוא משורר גדול, כי מתייחסים אליו, שיריו מעוררים תגובה כזאת או אחרת. "ההתגלות השנייה", שהוזכר קודם ו - "לֶ֫דָה והברבור" הם שירים חידתיים, עם יסודות אלימים-מיניים, שזכו לפרשנויות ותרגומים רבים. שלושת הדוברים אלי אשד, המשורר והעורך אמיר אור וחוקר הספרות מהאוניברסיטה העברית אסיף רחמים הציגו – כל אחד בזווית אחרת את התשתית ההגותית של השירים הללו - מערכת אחת שלמה שנותנת ביטוי למהלך ההיסטוריה האנושית מראשית הימים ועד אחריתם - היסטוריה רחבה ביותר, הכוללת את התודעה האנושית, החברה, התרבות, האמנות, הפוליטיקה, הדת וכיוצא באלה. ההגות הזאת כללה יסודות של כישוף: ייטס הצטרף לאגודת "שחר הזהב" שעסקה בחוכמת הנסתר. בחניכה שלו הוא קיבל את המוטו  Daemon est Deus inversus, כלומר, "האנטי-אני, השטן, הוא האל במהופך".

שני השירים מובאים כאן בתרגומו של אמיר אור

ההתגלות השנייה
        
חָג הַבַּז וְרוֹחֵף בְּסִבּוּב מִתְרַחֵב
כְּבָר קְרִיאַת הַבַּזְיָר לֹא תַּגִּיעַ אֵלָיו;
כָּל דָּבָר מִתְפָּרֵק; צִיר תֵּבֵל מִתְמוֹטֵט;
הֶפְקֵר גָּמוּר עַל הַיְקוּם מִשְׁתַּלֵּט,
גַּל עָכוּר מִדָּמִים כְּבָר הֻתַּר, וּבַכֹּל
אָרְחוֹת יְשָׁרִים מַטְבִּיעַ תַּחְתָּיו;
כָּלְתָה אֱמוּנַת צַדִּיקִים וְאֵינֶנָּה,
אַךְ לֵב רְשָׁעִים בְּעֹז מְלַהֵט.
אֵין סָפֵק, בָּאָה עֵת לְגִלּוּי הַנְּבוּאָה;
אֵין סָפֵק, בָּאָה עֵת הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה.
הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה! אַךְ הֻבְּעוּ הַמִּלִּים
וּכְבָר צֶלֶם אַדִּיר מִתּוֹךְ רוּחַ הַיְקוּם
אֶת מַבָּטִי טוֹרֵד: אֵי שָׁם בְּחוֹל מִדְבָּר
דְּמוּת שֶׁגּוּף אֲרִי לָהּ וְרֹאשָׁהּ אָדָם,
וּמַבָּטָהּ רֵיקָן וְאַכְזָרִי כַּשֶּׁמֶשׁ,
כְּרָעֶיהָ אַט תָּנִיעַ, וְעַל כָּל סְבִיבוֹתֶיהָ
עוֹפוֹת מִדְבָּר בְּנֵי־זַעַף יַטִּילוּ צֵל סְחַרְחַר.
שׁוּב חֲשֵׁכָה נוֹפֶלֶת, אַךְ עַתָּה יָדַעְתִּי:
הָיוּ לְבַלָּהָה אַלְפַּיִם שְׁנוֹת שְׁנַת־אֶבֶן
שֶׁמֵּרִבְצָן הִרְגִּיז פֹּה עֶרֶשׂ מִתְנַדְנֵד;
אֵיזוֹ חַיַּת אֵימִים, שֶׁשָּׁבָה שְׁעָתָהּ,
מִשְׂתָּרֶכֶת אֶל בֵּית־לֶחֶם, שָׁם לְהִוָּלֵד?

השיר מסובך, מושתת על יסודות מיסטיים ולא מובן במלואו. אפשר לנסות להסביר: האנטי-משיח תופס את מקומו של המשיח, אבל אפשר שבזה הוא דווקא מביא את הדרמה האלוהית להשלמתה, וגם הוא חלק מאותו מחזור קוסמי. ייטס דיבר על מחזורים של 2000 שנה: העידן הראשון הסתיים בתחילת הספירה הנוצרית והשני התחיל אז ונמשך עד ימינו אלה. כל עידן חדש מתחיל ברגע דרמטי של בשורה או הכרזה (annunciation). הכרזה זו היא תמיד אלימה ומתבטאת במפגש של האנושי והאלוהי. כל ראשית של עידן מלווה גם בבלבול גדול, בהיפוך דרמטי של הסדרים הישנים ואי-סדר שמלווה בקריסה, בהתפרקות ובשפיכות-דמים.

על כך בשיר המכונן הבא:

לֶדה והברבור
 

מַשַּׁב פִּתְאֹם: עוֹד מַכּוֹת כַּנְפֵי עֲנָק
עַל טַלְטֵלַת הַנַּעֲרָה, עֵת יְרֵכָהּ כֹּה תְּלֻטַּף
בַּקְּרוּמֵי שְׁחִיָּה כֵּהִים, עָרְפָּהּ בְּמַקּוֹרוֹ חָבַק
וְאֶת חָזָהּ חֲסַר הַיֶּשַׁע אֶל חֲזוֹ אָכַף.

אֵיךְ בְּאֶצְבָּעוֹת קְלוּשׁוֹת תִּדְחֶה 
אֶת הַהוֹד הַמְכֻנָּף שֶׁהִתִּיר אֶת יְרֵכֶיהָ?
אֵיךְ לֹא יָחוּשׁ הַגּוּף בַּלֹּבֶן הַגּוֹאֶה,
בִּפְעִימַת הַלֵּב הַזָּר שֶׁנָּח לוֹ מֵעָלֶיהָ?

רִטּוּט שֶׁל חֲלָצָיִם שָׁם לְעוֹלָם הֵבִיא
חוֹמָה נִשְׁבֶּרֶת, אֵשׁ בַּגַּג וּבִצְרִיחוֹ
וְאַגָמֶמְנוֹן מֵת.
כָּךְ נִלְכָּדָה, 
מֻדְבֶּרֶת כָּךְ בְּדַם הָרוּחַ הַפִּרְאִי,
הַאִם לָבְשָׁה גַּם דַּעַת עִם כֹּחוֹ
בְּטֶרֶם מִמַּקּוֹר אָדִישׁ לָאָרֶץ נִשְׁמְטָה?

לייטס שירים רבים אחרים, שבמבט ראשון נראים רציונליים, אך גם הם נגועים במשנה ההיסטוריוסופית הייחודית. יש מי שיתחבר למראות האפוקליפטיים של ייטס ויש מי שיסלוד מהם. בכל מקרה – זאת התייחסות אל שיריו של משורר גדול.