פואמה קולנועית מפוארת שעל אף היומרנות שלה, לא ניתן להתעלם ממנה. והדבר שהכי אי אפשר להתעלם ממנו זה ממשחקו של ליאודרנו די קפריו  על אף שדוקא את האיכות  הזו אין שום צורך להוכיח.

156 דקות של נופים עוצרי נשימה (שרובם צולמו בקולומביה הבריטית ובאלברטה שבקנדה, ומקצתם בארגנטינה ומונטה באה"ב ). הצילום מתחרה אם לא מנצח באיכויותיו כל איכות אחרת, מלווה ומגבה את הנשימות הכבדות ואת גירגורי הכאב של הגיבור הנאבק על חייו בתנאים בלתי אפשריים.

יו גלאס (לאונרדו די קפריו) איש צוות בקבוצת ציידי פרוות, מותקף באכזריות על ידי דובה אם תוך כדי שהנ"ל מכוון נשק אל גוריה. (לכאורה – בכל אופן בעיני – צדק פואטי). באמצעים רפואיים כמעט לא קיימים, הקבוצה סוחבת אותו על אלונקה עד נקודה מסויימת ומשם הם מחליטים להותיר אותו עם שניים מהאנשים (המתנדבים לכך) ועם בנו האינדיאני למחצה. בשלב מסויים, אחד מהשניים מחליט להיפטר ממנו, הורג את בנו של יו כדי לא להשאיר עדים ומרגע הזה הסרט מתרכז בהישרדות.
הנופים המושלגים, סופות השלג העזות והשממה הלבנה המקפיאה[ הם תפאורה מושלמת לקשיי ההישרדות הבלתי אפשריים (ואם לומר את האמת בלתי אמינים לחלוטין).
התוצאה מרשימה, אם אמינה ואם לא. אף ששני מרכיבים בסרט הם שחקניו הראשיים – ליאונרדו דה קפריו והצילום (הנופים עוצרי הנשימה) יש בסרט מסרים קשים מאד לעיכול – אכזריותו של האדם על רקע בצע כסף (גם צייד בעלי החיים בעבור פרוות וגם שני אנשי הצוות המותירים את יו גלאס למות בעוד הם הולכים לגבות כסף עבור השמירה עליו). לאכזריות מתווספת סצנת אונס לגמרי לא אורגנית לסיפור. גם נושא הגזענות מול האינדיאנים הוא נושא קיים אך לא מכריע ורק תמונת רוחה של אשתו האינדיאנית, המפיעה בתעתועיו של יו, מתפקדת כנראה כחיזוק רוחני מתוך זכרון אהבתם.
 הסוף הטוב היה בעל משמעות אחרת אילו "האיש שקם לתחיה" היה קם עם מהפך כלשהו, עם לקח כלשהו שהייה לומד ומלמד אותנו.
אין פה שום הפתעה לא לטוב ולא לרע, הגיבור אמנם מתרפא - פיזית, אך הרוח העיקרית הפועמת בו כ"אדם חדש" היא רוח הנקמה על מות בנו.  

אילו הוציאו את כל הדמויות מהסרט היה נשאר כנראה סרט טבע מרהיב עין ביופיו.