צילום: דורית ג'אן 
אירוע מפגש עם המשוררת דורית ג'אן

המשוררת דורית ג'אן, אירחה בביתה בתל אביב,  ביום חמישי 21 לינואר, קבוצת קוראים קוראות וחברים, למפגש משותף של היכרות עימה ועם שירתה וספר שיריה-"עד מאה ועשרים שירים". כקוראת אוהבת מאוד של דורית ג'אן, הבעתי חוויותיי אל הכתב:

 "ידעתי כל הזמן שאני מחכה למיפגש הזה. לא ידעתי מתי, אבל משהו בתוכי ידע והאמין שזה יגיע. וזה הגיע. טיפסתי קומה אחר קומה עד לרביעית. כל מדרגת טיפוס הייתה עוד מנת ריגוש וסקרנות לפגוש את דורית ג׳אן. לפגוש משוררת שהיא זן נדיר במרחב השירה של ימינו. צללתי לתוך חיבוק חם ומלטף של נשמה טהורה. מערבולת רגשות מהולה בשימחה גדולה. לא היו גינונים. לא היה צורך בגינונים. החברים המשיכו להגיע אחת אחרי השני.  כל צלצול פעמון שבישר את בואם של חברים קרובים הצטייר בדמיוני כעוד לחיצה על תרסיס הכבוד שנפל בחלקנו לפגוש את האישה המשוררת הטהורה והייחודית הזו. איש איש בתורו התמוגג להתעלס עם שיריה, לקרוא ולהקריא מתוך סיפרה הראשון ״עד מאה ועשרים״. יותר מאשר לקרוא את המילים, יותר מאשר לשמוע את קולם הנרגש של הקוראים, חשתי את הרטט במיתרי הקול והנשמה של כולנו בכל פעם שפרטנו על מיתרי שיריה ונימי מילותיה המנקבות את הנשמה. כמה עוצמה. כמה רגישות. כמה כאב. כמה טוהר. כמה קל להתחבר לכל שיר, להזדהות עם כל מסר ולחוש איך הם הופכים בן רגע לעוד נידבך בנפשינו, למיטען אינטגרלי לנשמה .

כמה מקום מצאנו כולנו להכיל את גודל ההשראה הבילתי נידלית הזו. אין יותר נכון ומדיק להגדיר את הערב המקסים הזה במילותיו היפות  של משה סביצקי : ״אמש הייתי הכי קרוב שאפשר להר געש פעיל...חום היצירה המיס ישותי...עכשיו אני יודע שאת אמיתית ..את על המפה...בארץ זרועה הרי געש של משוררים כבויים וגבעות מדומות של גרפומנים...את משוררת אמיתית הר געש פעיל אדמתך רועדת מתשוקת המילים שירייך לבה רותחת של רעיונות ושובל של מוות של חיים מיתמר לגובה רב....את לא נגועה אוטנטית לא צפויה הגיגייך ניפלטים ללא שליטה ממש כאבני בזלת למרחבי הנפש את מגעת לארצות שלא ידעתוך ....זמנך הווה מתמשך.... אי אפשר להתעלם ולא להצדיע לחמצן המספק את הכוח לאש הבעירה הלוהטת הזו. כבוד גדול נפל בחלקך מוטי ג׳אן. כבוד גדול נפל בחלקה של דורית. אוהבים אותך דורית.."

האירוע שהיה מרגש לכל הנוכחים צולם גם בסטילס ווידאו והיווה תיעוד מרתק של מפגש ייחודי, רב קולי ומעניין ביותר.

כתבה: שרון אילני