צילום: גיא גבע
ההצגה צמחים מטפסים -כל אחד והכרה שלו
המחזה צמחים מטפסים שכתב המחזאי ארז מירנץ והוצג ב17 לדצמבר בתיאטרון קרוב בתל אביב טומן בחובו כמה אמירות בעלות חשיבות.
במרכז המחזה,( המוגדר על ידי מחברו בתור דרמה קומית) עומדת דמותם של שני צעירים שבשל תאונות אומללות הפכו להיות צמחים המחוברים תמידית למכשירים ובינם לבין העולם החיצוני לא קיים לכאורה קשר.
סביבם-רופא מנוכר ושוטה, אחות המסורה לו ולמחקרו בתמימות חסרת פשר, ומטפלת מקסיקנית צעירה המנסה בכל מאודה לסייע לצעירים האומללים לצאת ממצבם בשל קשר רומנטי שהיה לה בעבר עם אחד מהם.
במעטפת הזו של המחזה מתרחשים כל העת נסיונות של הגיבורים להגיע להכרה עצמית וסביבתית.
אבל הם נעים כל העת סביב אותו מעגל ממולכד של אי אפשרות אמיתית לעשות כן. שני הצעירים מסיבות פיזיות, מובנות. האחרים מתוך אילוצים קיומיים שלא יאפשרו להם להגיע לאותנטיות של קיום.
בהגדרתו את המחזה שלו בתור דרמה קומית, ניסה המחבר להביא עמדה קיומית שתשחרר את הצופה מפני תחושה של עצב ותעוקה על המצב הטרגי שיש לכאורה על הבמה. הוא מפיח חיים בצמחים, נותן להם בכל מאוד לטפס, אפילו באשליית החלום אל מציאות טובה יותר, לכאורה.
אבל המציאות האמיתית או שמה זו הנראית לנו כאמיתית טופחת בציניות על פניהם המשותקים כמעט.
ישועה פיזית? ישועה רוחנית?
הן אינם בנמצא. אבל פעפוע התקווה לכך הוא שמאפשר בכל זאת משמעות קיומית למאבק זה.
להבדיל ממחזות אחרים , הרי כאן לפנינו גם חיבור שעשה המחזאי בינו לבין המחזה.
זהו מחזה בלתי אמצעי וניכר כי האנרגיה היצירתית ואפילו הקיומית של המחזאי מצויה בו.
בבחינת הדמויות הם בבואה לו אבל גם אינם כאלה וזהו בהחלט שילוב מקורי ומעניין ביותר.
משחקם של השחקנים:: אושר בית הלחמי, יואל ברמן, טל גינת,
גד נבו, נועה צפריר. הוא מעולה.
כך גם הבימוי המלוטש והמקצועי של אלעד שרעבי.
