ספר ראשון

או

בּוֹר קטן בתל אביב

1

היא ישבה בקצה הדלפק, הרחק מכל האחרות, ואם לא היית שיכור דייך או במצב רוח זרוק אמיתי, לא היית מבחין בה; אישה קטנה‑קטנה כזו, והאיפור והסמרטוטים הצבעוניים, אופנתיים כביכול, ששׂמה על עצמה, הבליעו אותה בתוך האפלולית הדוחה של המקום, שהיתה מבליעה בכל מקרה. היו שם, ב'בָּר' התל‑אביבי הדחוק הזה, איזה ארבע‑חמש נערות; ולשם שינוי לפחות שלוש מהן היו אכן נערות, או שהצליחו להיראות צעירות עד כדי שחיתות. בקשר לרביעי/ת - לא הייתי בטוח, זה יכול היה להיות נער או נערה, אי שם בראשית שנות העשרים המָשלוֹת, מעט חושניות בתוּלית מרמזת בשפתיים, אבל את כל השאר כילתה העגבת או איזו מחלת עור קשה; היו שם יותר חטטים מאשר פנים.

מעטים הדברים שהם יותר פתטיים מזונה זקנה. היא היתה זונה, והיא נראתה קשישה ובלה כאילו חנתה במקום, מצודת הקבע שלה, לפחות מתקופת הטורקים.

היו לה פנים קטנות, חדות, כשל סנאי, אבל הפה היה רחב, מרוח, משוך בליפסטיק בגון נורא של דם כהה, והסנטר הזדקר קדימה - עדיין בהתרסה, בהתנגדות. את העיניים כאמור כיסתה בכל כך הרבה 'צללים' שלא ראית דבר. היא נראתה כתשדיר שירות ל"איך להתאפר זוועה", אבל יכול להיות שזה מה שעבד על הקליינטים שלה.

האם נותרו לה עוד רבים כאלה?

לפי הצורה בה ישבה, שמוטה על הדלפק כמו אלכוהוליסט, נראה כאילו המגע היחידי האפשרי הוא בינה לבין המשקה. מישהו העמיד בקבוק ריק למחצה של "ג'וני ווקר" לפניה, ומה שהיה צריך להיות עיניה היה מרוכז כנקודה לא‑ברורה בין צוואר הבקבוק לתחתיתו.

מה עוד אפשר היה לומר על החיזיון הזה? זונה אחת בלה, אבודה למִחזור, שורצת בתחנה הסופית שלה. אבל חזיונות, מראות, נועדו לתעתע ולהטעות; כפי שעתיד הייתי ללמוד במהרה.

רחוב הירקון הוא אחד הרחובות הבודדים בארץ ששמם הולם אותם. הרחוב מזכיר את הנחל, או להיפך. ארוך, מנומנם, מזוהם, אישיות חשוכה, עזובה פעילה - ולפתע, כהתחדשות: כמה תחנות של יוקרה; בתי מלון מפוארים לתיירות נכנסת, כמה שגרירויות, מרכז בילוי חדיש ואפילו כמה בתים וָתיקים, מעיר שהיתה פעם, עכשיו כבר לא. הרבה זורם ברחוב המהולל הזה, מעט מאוד נשאר.

אין בתי זונות בתל אביב. לא כמוסד רשמי מוּכר, אני מתכוון. בעיר הזאת, גם לא בחיפה או בירושלים או בלוד, לא תמצא רובעים כמו פּיגאל, האורות האדומים הקרים של אמסטרדם, השוק של סייגון, או המופעים של פרנקפורט. כאן לזנות אין רישיון, אף שהצורך גדול והביקוש לא נופל מהשוק הבין‑לאומי הבין‑לאומי. כאן משחקים ב"פורים‑שְׁפּיל": קרנבל של מסכות כמו מכוני העיסוי, מכוני ההרזיה, מכוני הדוגמנות, בָּרים אפלוליים מגוחכים - מסחטת דמי השתייה מידי חרמנים תמימים, הרחובות, החופים, כמה בתי קפה ואפילו כתובות של נערות ומספרי הטלפון שלהן או בלי, אבל היצע יש. כן.

לפני כמה שנים, עוד בטרם הועברתי למדור הפלילים (או "המשטרה", כמו שכמה עורכים מתעקשים לקרוא לזה), היתה הצעה, נתמכת בדיוני בתי המחוקקים, למסד את העסק הגדול והמכניס הזה, לתת לו איזושהי "גושפנקה". זה היה - אם להשתמש בז'ארגון של סקסולוגים מדופלמים - "משגל נסוג". איזה חוקי מוּסר אפשר כבר להעביר בממשלות חסרות מוסר שלפותות תדיר בגרון על ידי מפלגות דתיות מיומנות?

לא הייתי שיכור ולא זרוק, והסיבה היחידה שלקחה אותי ל"בר של מוריס" לא היתה קשורה לאזור החלציים. היה לי מודיע באזור, מודיע די חדש ("גיוס" אחרון של אחד מ'חברַי השוטרים'), והבחור התעקש לקבוע פגישה אצל "מוריס", השד יודע למה. עיתונאי שווה הוא זה שיש לו לפחות כמה מודיעים אמינים (פלוּס עוד כמה דברים קטנים כמו כישרון), וגם אחרי שבע‑עשרה שנים במקצוע עדיין נזקקתי להם, מטבע הדברים, אפילו כשמדובר בחובבנים חובבי בָּרים. זו אמורה היתה להיות הפגישה השנייה שלי עם "ברוך", או יהיה‑אשר‑יהיה השם האמיתי שלו. הפגישה הראשונה היתה כישלון מוחלט, מצִדי לפחות. אלמלא ה'שידוך' של הרציג, שהיה אחד הבודדים במדור המרכזי שיכולת לסמוך על ה'גיוסים' שלו, הייתי מוותר על התענוג. ברוך היה גבר נמוך מאוד ושמן, מהסוג שהמִשמנים מעניקים להם איזו אשליה של בריאות; בריאות השומן. אפילו שהיה שחום וכהה כמו איזה נסיך סעודי זעיר לא הייתי נכשל בזיהוי השריד האחרון של 'אשכנזיות' שעוד דבק בקולו. דבר מופלא, הקול. איזה דברים שאתה שומע משם. היה לו בְּלִיל משונה של כמה עגות, הדומיננטית שבהן היתה במפגיע משהו שאוהבים לכנות במקומותינו - "כנעני". מין צליל מזרחי נקי, ערב למדי, שאתה מבחין בו, לא אחת, באיזושהי מלאכותיות. לא צליל מזויף, לא צרימה, איזו סטייה קטנה, כמעט בלתי‑מורגשת. אותן שבע‑עשרה שנה של כיסוי ועיסוי הפגישו אותי כמה פעמים עם בעלי הצליל הזה (רק שניים מהם היו "כנענים" מוצהרים) והקול לפחות הוליך אותי תמיד שולל.

אחר כך היו הפָּנים, ובדיני‑פנים הייתי מומחה לא רע; שם כבר היה קשה להטעות אותי.

לעתים נדירות תמצא בחיים קול ששייך באמת לפרצופו; משהו שנדבק, שמתאים לאישיות כמו כפפה נכונה, כאילו לא יכול היה להיות אחרת. ברוך לא היה אחד מאלה. אבל לדבר הוא ידע, ועוד איך ידע.

הרציג, הסוכן הידוע במידע האיכותי שהפיק תכופות, סיפר לי בהתלהבות: "תפסנו אותו פעמיים על רכוש והונאה. משהו קטן אבל מספיק גדול להלביש עליו פחד. המוזר בפרשה היה שהוא ממש קפץ על המציאה, כחסר‑פרנסה עבר פתאום להיות מפרנס. גם שלנו." כמו בהרבה מקרים דומים, לא ידעת מאין בא האיש, או מה עבר עליו, הסיפור שלו יכול היה להיות כל דבר מארכיון "סוחטי‑הדמע" בעיתון, או ממאגר טביעת האצבעות במוקד הארצי.

החיים עברו עליו, זה בטוח. אף שנראָה כמחוסר‑גיל, משהו צעיר ומבוגר בעת ובעונה אחת, אפשר היה לזהות את חותמי השנים. לא, הם לא היטיבו עם ברוך, השנים.

המפגש הראשון, כזכור, היה מחפיר. הרציג קבע לשנינו שורה וכיסאות באחד מבתי הקולנוע של הבוקר; על רקע רפרטואר מעמיק כמו "שלושת הסיאמיות והכושי"; או "ריטה רוצה ריטוטים", ובחשיכה הקולנועית היינו צריכים להחליף 'אמצעים' - ותשלום, כמובן. העורך והגזברות טענו, כרגיל, ל"קשיי‑תקציב", במיוחד "בימים אלה" והפעם, לשם שינוי, היה להם אליבי די מוצק בדמות צניחת כמות האינצ'ים לפרסום: נשמת אפו של העיתון. אבל רוזנבלום התעקש והשיג לי "תקציב מיוחד" שאיכשהו, עם הרבה הבטחות מעורפלות לעתיד לוט בערפל, סיפק את ברוך המודיע. העילה למפגש לא היתה היכרותית בלבד; לברוך היה משהו על איזשהו עורך דין גדול ("מושחת עם קבלות", בלשונו המיושנת של ברוך) שהסתבך. זה, כמובן, עניין אותי. תמיד מעניינות אותי הסתבכויות. של אחרים. אבל המפגש היה ברמת הסיפוק של הנעשה על המסך (פורנו רך, מקומי, ערוך בהשראת הרבנות הראשית) וכל מה שקיבלתי מברוך היה רמזים די מפוקפקים שבבדיקה מערכתית הוכחו כ"כלום". או - כמעט כלום. אכן, העורך דין היה מושחת, אבל הקבלות (אם היו כאלה) היו בלתי ניתנות להשגה. וחוץ מזה, מה כבר "חדשותי" בידיעה על עורך דין מושחת? לכן, כשהתקשר ברוך לביתי בפעם השנייה ואמר, "הפעם זה יתפוס. משהו רציני. אַחלה משהו, אני אומר לך!" יכולתי להיות ספקן. כשהציע‑התעקש על "הבָּר של מוריס" כמקום מפגש, כמעט שירדתי עליו, אבל הוא היה די משכנע בדרכו שלו והמפגש נקבע.

אבל כשנכנסתי ל"מוריס", בשעה היעודה, לא נראה ברוך בסביבה.

הבָּרמֶן המשופם חייך כשותף לדבר עבירה וכמה מהנערות החלו להעמיד פנים שהן יורדות משרפרפי הבָּר שלהן. אותַתִּי שאני מחכה למישהו. בינתיים בחרו לסבול את נוכחותי, מה גם שטפחתי על מכנסי באזור הכיס, סימן כמעט מוסכם לנזילות. נשענתי בגבי אל אחד מהעמודים הקורינתיים שאיזה תפאורן מובטל התקין בַּמקום ופזלתי לכניסה, כבר נרגז.

אחרי עשרים דקות החלטתי שאם ברוך טרם נדרס, הרי שאעשה לו זאת בעצמי בשמחה גדולה בהזדמנות הקרובה. הנחתי שלושה שטרות קטנים על הדלפק וחשבתי על המכונית.

ואז ראיתי אותה.

ייתכן שהזיהוי התחיל עוד קודם, באותם רגעים של תת‑הכרה שאיש אינו מבחין בהם, ואפשר שפשוט נדחפתי לקצה שלה, להתרחק מן הילדוֹת הרעבתניות שהפכו עצבניות למדי. בגללי.

היא אפילו לא זרקה אלי מבט. גם אם הייתי האפשרות הראשונה שלה ל"עסקים" מזה מאתיים שנה או יותר, זה לא הזיז לה. התיישבתי ואותתִּי למוזג. הוא בא אלי, מתקדם אחרי שפמו, ונראה כפקיד סעד שנתקל באחד התיקים שלו. פתאום נוצרה אחווה של מסכנים בקצה הדלפק.

הבשר הטרי התחיל לקרוץ אלי ולגחך כאילו הייתי כלב רעב שנקלע לאטליז.

רק אחרי שהגיע הבקבוק החדש ממש מול פרצופה, מחליף את זה שכבר רוקנה, היא הרימה את העיניים, ואז היה כבר מאוחר מדי.

ישנה מין אמונה כזו, נתמכת בידי כמה משוררים וחוקרים, שעיניו של אדם אינן מִשתנות. נאמר שהגוף כמובן משתנה, לאורך ולרוחב, מתרפט עם השנים, וזה נכון גם לגבי הפנים: הפה, האף, הקלסתר כולו. אבל העיניים, הם אומרים, העיניים נשארות תמיד אותו הדבר. האישיות, אתם מבינים.

כמי שהציץ לתוך כמה אלפי זוגות עיניים במרוצת תפקידו (אלוהים, אני נשמע כמו אופּטוֹמטריסט!), אני יכול להעיד שזה רק לעתים כך. לעיניים פשוט קורה מה שקורה לחלקים האחרים שלנו. הכרתי אנשים שהיו להם עיניים עזות מאוד, נשים שכל תפארתן היתה על עיניהן; מקץ עשר או עשרים שנה, כשראיתי אותן עיניים שוב, הן היו כבר מראה אחרת לגמרי: או שכָּבה בהן האור, ההשתקפות העזה, או שהן קיבלו פתאום איזו "תאורה" אחרת; שלא לדבר על השינוי בעיצוב. תוצאה ישירה של נפולת קמטים או שמיטת העור. והיו לפחות שניים‑שלושה זוגות עיניים שאני מוכן להישבע כי אפילו צבען השתנה. כמו אצל גורי חיות וילדים קטנים. אבל העיניים שלכדו את מבטי לא השתנו כלל.

מה שהיה לוכד עוד יותר היה המבט. את המבט הזה - בתל אביב, בקריית גת, בראש הנקרה, פריז, ניו יורק, כלכותה, קטמנדוּ - לא הייתי יכול לשכוח. הוא לא היה מניח לי.

קרעתי את הפקק מעל הבקבוק החדש (הם בטח יקרעו לי את הכיס בעטיו), נוטל את הכוס הריקה שניצבה לפניה, מוזג עד הסוף, ברוחב לב. היא עקבה אחר הנוזל הנמזג לתוך הכוס במבט שלא היה בו שמץ של שכרוּת. אחר כך הנחתי את הבקבוק קרוב ליד ימינה שהיתה שמוטה על הדלפק (האחרת היתה מונחת על ברכיה) ודחפתי בעדינות את הכוס קרוב יותר אליה.

היא לקחה את הכוס ביד יציבה למדי - היה רק רעד קל, מעין ריטוט, כשהרימה אותה בדרך אל שפתיה - ולגמה. לאט. מאוד לאט.

לא, זה לא היה הקול שקיוויתי לשמוע. החריקה הצרודה הזו, כמו קול של דלת ישנה. לא היה זה הצליל שזכרתי, שציפיתי כי יבקע מן הפה. עדיין לא זיכתה אותי ביותר ממבט אחד, ברגע הראשון בו התיישבתי לצִדה. כל מעייניה היו מרוכזים במעיין ממנו לגמה בשקיקה. אבל תיכף ומיד אפשר היה להיווכח שלשתות היא יודעת. וזה לא השפיע עליה כלל, או כמעט השפיע מעט מאוד. כן, זונה בלה, בלתי נדרשת, מחוסלת אולי; אבל בשום פנים ואופן לא יכולת לקרוא לתופעה הזו, בקצה הדלפק אצל "מוריס" - שבר כלי.

אפשר היה לחשוב, מהדרך בה ישבנו ופטפטנו לנו, שאנחנו איזה זוג מכרים ותיקים וזה היה כמובן נכון בהחלט, אף שרק אחד מאיתנו ידע זאת בינתיים. היא לא הפגינה איזו אסירוּת תודה או צורך כלשהו בחברתי. למעשה, נראתה די אדישה. אבל לא היה אכפת לה לפטפט איתי, מצד אחר.

משהו בזוויות הפה העקום זז קלות. היא גיחכה.

בזמן הזה היו כבר פרטוק, הבָּרמן, וחבורת המפתות ה"טריות" של מוריס מתנערים מאיתנו והלאה. רגע התהילה שלנו כ"פריקים" חלף עבר. הצלחתה המדהימה של התוכנית הכלכלית האחרונה של הממשלה נתנה אותותיה גם בבָּר של מוריס. המיתון כאן היה עמוק וקבוע. אבל זה היה בסדר גמור מצד הנערות לפחות. הן שוחחו על נושאים שונים מתחום הרכילות והאקטואליה, והשתדלו "להיות בעניינים", כמו שהן קראו לזה.

הם לא.