מאמר:

 העץ שברא ארוטיות  מאמר על הציור אקליפטוס בעומר של גדעון שני/ ראובן שבת

גדעון שני מצייר בסגנון ריאליסטי פיגורטיבי,משתמש בצבעי מים,בצבעי אקריליק ובעיקר בצבעי שמן.
תחום ציוריו רחב ומגוון ואפשר לראות ביניהם ציורי נוף,דומם ודיוקנאות,כאשר הוא מתרכז בעיקר בנופי הדרום על צבעיהם המיוחדים.

ציוריו היפים מאוד, עזי המבע של גדעון שני תפסו את עיניי כבר מהפעם הראשונה שראיתי אותם.

שני, שהחל לצייר לאחר פרישתו מצבא הקבע שבו שירת כקצין בכיר, הוא אמן שופע אהבת נוף, חיים ואדם. בתוך הדקויות הללו נחשפו לפניי ולא מבלי משים גם שורשיה הפיזיים של הארץ הזאת, ונופי הדרום הייחודיים שלה בפרט.

הסגנון של גדעון שני מוגדר באופן אמנותי בתור ציור ריאלסטי פיגורטיבי, כזה שהשימוש בו הוא בצבעי שמן, מים ואקרליק. הסגנון הזה ואשד צבעים אלו מאפשר לו אכן להוציא היטב אל בדי הציור את מראות הטבע הנהדרים של ארץ ישראל, ואלו של הנגב בפרט.

יאמר מייד מעבר לשאלת הסגנון וההבעה האמנותית גרידא בחרתי לבחון את ציורי הנוף של גדעון שני גם במבט אחר- נפשי, קיומי, פסיכולוגי.

בציורי הנוף שלו, המרובים בשימוש בצבע הצהוב, העז, של אותה שמש ארץ ישראלית מפעפעת על פני  מרחבי השדות, העצים גווני הירוק, הכבישים והדרכים, אני מבחין בגעגוע גדול, למה שהיה פעם הקסם הנהדר של הארץ הזאת.

שני, קצין צבא בכיר בדימוס, חלף ועבר אני מניח פעמים רבות בנופים אלו. הם נוצקו בתודעתו, ומתוך זה שנים אחר כך זה יצא החוצה אל בדי הציור.

אלא שגם מעבר לזאת קיימת בציוריו של גדעון שני גם תחושה כי האיש שצייר אותם הוא מלח הארץ, איש שהרעיף על מולדתו אהבה באמצעות הגנה עליה וכיום הוא מרעיף עליה אהבה אחרת, אמנותית ורוחנית, שבה הוא מביע את התפעלותו מקסמה ויופיה.

היופי הזה עורר גם בקרבי געגוע. לנגד עיניי ראיתי את נופי הדרום הקסומים ששני מצייר. מינימליים לכאורה, אבל למעשה מלאי עוצמה, פיוטיים מכוח ההבעה שמצויה בהם, קוראים לכיבוש רוחני וויטאלי כאחת. געגועים לטיולי תנועת הנוער בנגב, לאותם מראות פרא שיש בהם שילוב של תשוקה ותום. ארץ ישראל של שנות השבעים אפילו, בטרם הפיכתה לנכס נדלני צפוף ודחוס מדיי, הביל ומהביל בסתמיות שלו.

נותרו אם כן עדיין נופים יפים כאלה ושני מטיב לציירם.

הציור אקלפיטוס בעומר הוא ציור ארוטי חושני הממזג בתוכו באופן מרהיב מספר יסודות אמנותיים וויטאליים כאחת.

לפנינו עץ אקליפטוס, שענפיו וענף אחד בפרט, משתרגים החוצה לעבר האור הלבן השופע, אלא שעניינם של ענפים אלו אינו כיבוש אגרסיבי של המרחב שלפניהם אלא התבלטות של תנועה, כעין ריקוד. דינמיקה זורמת היוצאת לעבר המרחב אך אינה פולשת לתוכו. מעבר לעץ, במרחב המתמזג שלידו נמצא גוף נשי,  נטול זהות,מעט אבסטרקטי,  הממזג גבעה ועמק.

צבעיו של הגוף הנשי, המעט אבסטרקטי, גם הם אינם פולשניים, או מנוכרים, ואפילו אין בהם איזו זיקה אמנותית רוחנית, הם מראים ומייצגים באופן מובהק ארוטיות נשית בתוך הטבע.

לא שולטת או נשלטת, אלא מתמזגת איתו. חלק בלתי נפרד ממנו ומהותו.

בציוריו של גדעון שני קיימת לדעתי גם פרספקטיבה מופלאה של דיוק מירבי.

כמדומה כי לכל נגיעת מכחול ישנה כאן משמעות. כל צבע מקבל וקיבל את מיקומו המדוייק.

אך בשעה שעץ האקליפטוס נטוע היטב היטב בקרקע שממנה הוא צומח, הרי הגוף הנשי שבציור מעט מנותק משם, הוא לא ממש נוגע,  אלא רק בצל.

האם זוהי הבעת החופש של האמן? שהשימוש בסמן האירוטי היא האמצעי לכך?

יתכן מאוד.

ומכאן שלוש מסקנות, המעמידות את איכותו המיוחדת והטובה של הציור הזה, ואת ייחודו:

המסקנה הראשונה הינה כי מדובר בציור אירוטי חושני שבו הצייר מבטא מזיגה בין דברים שבטבע ( עץ אקליפטוס, גוף נשי, אדמתי, של גבעה ועמק שגם הוא מקורו מהטבע) על מנת ליצור סמלנות ויטאלית לגבי ארוטיות דו צדדית ( זכרית ונקבית).

המסקנה השניה היא שזהו ציור טבע, ארוטי גם הוא כמובן, אלא שהוא מראה מחד הבדל בין אותה ארוטיות של עץ שענפיו מרקדים בחושניות מול הנוף אבל הוא נטוע היטב באדמה, ומאידך-את אותה גבעה נשית, שעניינה המתנה והנאה צרופה מול העץ וריקוד ענפיו.

המסקנה השלישית היא כי הציור הזה הוא בעצם בראש וראשונה הבעה שהיא פרי נפשו של האמן.

היא מתארת וממזגת יפה את המתחולל בנפשו. הצד היוצר מתוך חוקיות ברורה( האקלפיטוס) המתמזג אך אינו מחובר לגמרי מתוך זהירות משנה של קיום , אל הנשיות השופעת, החושנית, הארוטית, שהיא חופש טבעו היצירתי והייצרי של האמן.

שלושת המסקנות יתכן כי הם נכונות לגמרי במלואם אחת עם השניה.

אבל מעבר לכך אין ספק שהציור הזה הוא מהמרהיבים והיפים בציורי הנוף הארץ ישראלים, מאז ומעולם.

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים