מנוי לפורטל בכיוון הרוח


מאמר:
צפופים לרווחה/ ד"ר נורית צדרבוים 
מה בין 'צפופים לרווחה', 'על קו התפר' ו'על ציר הניגודים'?

אלה הם חלק מהמושגים, או הנושאים שבהם עסקנו במפגש אמנות רב תחומי באי שם, בפאתי קריית מוצקין בסטודיו אמנות, זה שנקרא 'נוריתארט'. והנה אני כאן מעידה, בגוף ראשון, במבט אישי, ממקום אישי וכנראה גם משוחד משהו, על אירועים שהוגדרו על ידי, ועתה הם גם מנוהלים על ידי, כשכל מטרתם היא שיח תרבותי רב תחומי, בין יוצרים ובין יצירות.

בחרתי מקום. המקום שלי, המקום בו אני יוצרת, הוגה, פועלת. המקום שאליו אני מביאה, ממנו אני מוציאה וגם להיפך. סטודיו/גלריה לכל דבר ועניין. המקום הזה חף ממטריה ממסדית כל שהיא, חף גם מתומכים למיניהם שהופכים להיות תובעי דבר ומכתיבים. זה מקום שבו אני יוצרת כמו שאמרתי, ומכוח הדברים אני מבינה שהוא גם צריך לתפקד.

מה זאת אומרת לתפקד? לתפקד כמו כל פעילות אמנותית חיה נושמת ופועלת. הוא צריך להיות בשיח, צריך לחשוף את היצירה, צריך לדבר עליה, צריך להפקיר אותה לביקורת, לעין רואה, צריך להתמודד עם מה שנחשף, צריך להביא אותה אל קהל, או את הקהל אליה. כן, כמו שנהוג בעולם האמנות, כמו שאמנות חיה כשהיא באמת חיה. ולא, איני עוסקת באמנות למגירה. אני עוסקת באמנות כשהיא כלשד עצמותי, אני עוסקת באמנות כפתיל חיי, אני נושמת אותה, אוהבת אותה מתייסרת ממנה, היא ממלאה אותי כבר למעלה משלושה עשורים בכל רגע נתון בחיי ממש.

ובאמנות כמו באמנות יש שיח, יש מפגש, קורים דברים (הרי כל העולם הולך למוזיאונים ולגלריות, הרי תערוכות מתקיימות ללא הפוגה בכל רגע נתון ותחת כמעט כל עץ, גם אם אינו רענן ככלל ועיקר), מה שאומר שהמקום שלי צריך להיות מקום.

וכן, יכולה הייתי לחכות שיגיע אלי איזה מושיע בדמות גלריסט – אוצר- אספן – קניין- מבקר- חוקר, כל אותם תארים שבחלק מהם אני עצמי אוחזת. יכולתי גם לכתת רגלי לפתחם ולרוץ מגלריה לגלריה, מאוצר לאוצר, עם תיק עבודות ותיק אמן וקטלוג ושאר עניינים ולשחק את המשחק של כולם. ולא שאיני עושה זאת לפעמים, ולא שאמרתי שלא אעשה זאת. רק מה? בחרתי את המינון. בחרתי את הבחירה. בחרתי את מה שנכון לי, את מה שמתאים לי ובעיקר זיהיתי היטב את מה שאני יכולה ויודעת לעשות, או את מה שאני יודעת שאני יכולה לעשות.

ובאמת. למה שארוץ לגלריות ולחללי תצוגה, ואשלם הון תועפות ואנהל מערכת של יחסי ציבור ועוד הון תועפות כדי להציג את יצירתי? הרי יש לי מקום. יש לי חלל תצוגה משלי. ואז תבוא השאלה הבאה, שכולם מכירים, בדמות 'הנחתום ועיסתו', או לחילופין הסנדלר ונעליו, וכו'. ובכן, פג תוקפו של הנחתום ועיסתו. כל נחתום שאני מכירה בסביבה משלם הון תועפות כדי שיספרו על עיסתו כל דבר אפשרי. נחתום מאמין בעיסתו שאם לא כן לא היה מוכר אותה, וכשהוא רוצה להעיד עליה, יעיד גם יעיד.

ובכן, מה הבעיה, איני יכולה להציג תערוכה במקום שלי ולו רק בגלל שאיני יכולה להציג לעצמי את תוצרי עצמי? וזאת בעיקר בשל כללים וקודים חברתיים תרבותיים ויש שיאמרו אתיים. דברים שנקבעו מזמן והתאימו לזמנם. מאז השתנו דברים רבים ובתחומים רבים, ואני אומרת זאת באחריות ואפילו מתוך מחקר. ואני אומרת, הכול מילים, הכול כללים, ואת חלקם אפשר לשנות, ואת חלקם רצוי לשבור תוך כדי קריאת המפה והבנת רוח התקופה.  

ובכן, לדעתי הם השתנו, ואם לא כן, אז הגיע זמנם. אני יכולה להציג את יצירתי. וכפי שכבר אמרו חוקרים ויודעי דבר, משנסתיים תהליך היצירה והיצירה עומדת לעצמה בזכות עצמה, אפילו היוצר שלה הוא צופה ככל צופה אחר. כן, יש לי יכולת לעשות הפרדה בין לאהוב או לא לאהוב את יצירתי ובין היכולת לראות אותה כנושא, כחלק מנושא או כגוף שיש בו אמירה. אני בהחלט יכולה להחליט שבדיוק כמו שאני יודעת לאצור תערוכות לאחרים, כך אני יכולה לעשות לביתי, לעצמי, ליצירתי.

ושיהיה ברור. הצגת תערוכה אינה נושאת עמה משמעות של התפארות. אין זו התפארות, אין זו יהירות. תערוכה היא סוג של סכום ואמירה. כאשר האמן מסיים פרק או פרויקט או נושא מסוים, כדאי שיסכם אותו בהצגת תערוכה. בדיוק כשם שחוקר מציג את פרי מחקרו בכנס עיוני כלשהו, בדיוק כפי שסופר מסיים לכתוב את סיפורו ומפיק ספר, או מוסיקאי יצר אלבום, או משורר מאגד את שירתו לספר. תערוכה זו אמירה. זה לא מצג ראווה, זה לא הרמת ראש יהירה ומתנשאת, זה שלב בתהליך עבודתו של אמן, שבו הוא עושה הפסקה, מבין שיש לו אמירה מסוימת וחושף אותה לעיני הקהל. לעתים בשביל השיח והדיון, לעתים בשביל לסמן לעצמו את נקודות הציון בדרך בה הוא הולך, לעתים אפילו בשביל למכור. בכל מקרה זה עולם שיש בו מנהגים, אחד המנהגים בעולם האמנות זה להביא את התוצרים לשיח ולתודעה. לעורר משהו, ובמקרה הטוב לתרום לתרבות.

ובכן, המקום שבו אני פועלת הפך להיות המקום שבו אני אכן פועלת וממשיכה לפעול. שם אני יוצרת. והפעם תהליך היצירה שלי התערבב משהו עם תהליך ההצבה. היצירה שלי הפעם, הייתה בניית 'מיצבי קיר' בכל חללי הסטודיו, כאשר המיצבים נבנים מתוך היצירות שלי. במילים אחרות, היצירות שלי (ציורים, תחריטים, אובייקטים ועבודות) הם פריטי היצירה, הם משמשים לי כחומר ליצירה וממנו אני בונה את היצירה הבאה, כשהיצירה הבאה היא 'מיצב קיר'. כל קיר בסטודיו הפך להיות 'בד הקנבס' הגדול שלי, ועליו אני מרכיבה עבודות תוך שיש ביניהם קשר רעיוני וחזותי.

'מיצב הקיר' העכשווי אותו אני מציגה בסטודיו שלי מתכתב בהחלט עם ציורי הקיר שעשיתי במרחבים ציבוריים לפני כשני עשורים. אלא שזה היה ציור קיר, וזה עתה 'מיצב קיר'.

כך במשך כחמשה חודשים יצרתי בתוך הסטודיו שלי, כאשר היצירה הייתה תהליך של בנייה והבנייה. חיברתי בין יצירות, חיברתי בין חלקים, חיברתי בין שָׁנים (עבודות משנים קודמות על אותו מבנה קיר יחד עם עבודות חדשות), חזרתי והתקנתי עבודות ישנות. עסקתי בבנייה, ובעיצוב יצרתי תצרף (פאזל), אם תרצו, שבו צופפתי רעיונות, חפצים, אובייקטים, יצירות, שנים, טכניקות.

צופפתי עד שנגמר לי כמעט האוויר. צופפתי עד שהרגשתי רווחה על שהצלחתי לצופף עוד ועוד. וככל שצופפתי, צופפתי עוד. שברתי כללים של אסתטיקה, שברתי כללים של אוצרות, איחדתי בין חלקים וחומרים אשר לכאורה לא נועדו לשכון יחדיו. ותוך כדי כך בניתי כללים חדשים מתוך משמעת וסדר. סדר חדש לעניינו, סדר עולמי חדש בתוך עולמי (סדר זמני). צפוף מאד, כמעט מתכתב עם המושג האמנותי 'פחד הריק', ובכל זאת רווחה, כי הכול מהודק, מעוצב, מנומק, סדור וערוך. הוא אשר אמרתי 'צפוף לרווחה'.

הסטודיו שלי הפך להיות המקום ליצירה כמו גם המקום לתצוגה. עבודה של מספר חודשים, אפשר לומר מספר רב של שנים, עומדת עתה כשהחלל הפנימי, הקירות, הם העצמות עליהם העליתי בשר. במושגים של שפת האמנות סוג כזה של עבודה נקרא 'מיצב תלוי מקום' (sight specific ). כלומר, אמנות שנבנית ומתעצבת בהקשר ובהתייחס למקום. המקום על נתוניו הפיזיים והערכיים מכתיב ומזמין את העבודה. אם כן, זה מה שזה 'צפופים לרווחה' – מיצב תלוי מקום, כפי שניתן להבין.

ובנוסף לעובדה שהמיצב הוא תלוי מקום עתה הבנתי שהמקום הזה, כפי שהוא עכשיו, אכן צריך לפעול ולעבוד כמקום. עתה הבנתי שהעבודה שלי, כלומר, תהליך היצירה הושלם (למרות שאני ממשיכה ועובדת ומשלימה את הקירות, כל עוד הם יכולים לסבול זאת, ולהכיל), עתה צריך להגיע השלב הבא. המקום הזה על כל מה שבו צריך לחיות ולהחיות.

ועל דרך המשל אומר כך. לו הייתי יוצרת סדרה של ציורים, הייתי מחפשת גלריה או חלל כלשהו, במקום כלשהו כדי לחשוף את העבודות ולהביאם אל הקהל. אך כאן, היצירה היא המקום, היצירה היא במקום, שהרי זה מיצב תלוי מקום, והמקום הוא זה שהכתיב את הכללים. אם כך, מה שצריך לקרות עתה הוא, שעלי להביא את הקהל אל היצירה.

זה השלב שבו החלטתי להביא את האחרים אל המקום. ראיתי בו מקום שצריך להיות נקודת מפגש ומקור השראה. והנה אני חוזרת לראש דבריי. הבנתי שאיני צריכה, ולא נכון הדבר שאלך לכתת רגליי ולבקש חסדים וקורת גג. כאן המקום, כאן אני פועלת, זו האמנות שלי, זו הסביבה שלי (וזה מזכיר לי את תערוכת היחיד הראשונה שלי, כשהייתי תמימה ונלהבת וקראתי לה 'סביבתי ואני' – ומה היום? מסתבר שמעניין לעניין אני באותו עניין ועל פער השנים, רעיונית יצרתי צפיפות עדיין זה סביבתי ואני).

המקום הזה צריך להיפתח. צריך שהיצירה תגיע לתודעה (כלומר, כל הרעיון של הצפופים). צריך שהצפופים ייצאו לרווחה. אכן, צמד מילים סותרות ובדיוק בזה העניין. שכן יש כאן צפיפות שאמורה להביא לרווחה, יש כאן רווחה שהביאה לצפיפות וחוזר וחוזר חלילה.

השלב הבא של יצירתי היה לגרום לאנשים להגיע, להגיב ולעורר אותם לחיות עם ובתוך היצירה. במונחים של אמנות אפשר גם לקרוא לזה 'מיצג'.

יצרתי מפגשים של קבוצות קטנות. קבוצות רב תחומיות אשר מורכבות מאנשי ספרות, שירה, אמנות, מוסיקה והגות. כל מפגש מתקיים בסטודיו בשעות ערב או בוקר. הקבוצה מקבלת הנחיות מראש. בכל פעם אני בוחרת נושא אחד, כאשר הנושאים תמיד נגזרים מתוך התכנים הרעיוניים והחזותיים של התערוכה. כל משתתף מוזמן ומתבקש להציג במפגש את יצירתו.

המפגש מתחיל בסיור בכל חללי התצוגה. והצפיפות עולה על גדותיה. לאחר מכן מתרווחים על כסאות בחדר המרכזי. בחלק הראשון של המפגש אני נותנת הסבר והרצאה על התערוכה ועל הקשר שלה לנושא הנבחר. נשאר מקום לדיון ולשאלות ביחס לתערוכה. יש מקום לביקורת, להשגות הערות והארות.

לאחר מכן מתחיל שלב השיתוף, היוצרים משתפים ביצירתם. קוראים שירה ופרוזה, מנגנים, מציגים ציורים, פסלים, כל אחד על פי בחירתו ועל פי האופן שהכין מראש. מעניין לראות איך הרעיון של הצפיפות מתרחב וקורם עוד עור וגידים. עתה הצפיפות , במובנה החיובי, היא בהרכב האנושי, בעושר התחומים ובאופן שבו ליד  היצירות שלי באות ומצטופפות ומצטרפות עוד יצירות.

בדרך זו, יצרתי מצב שבו אמנים שונים יכלו להביא לידי ביטוי את יצירתם, ותרמו את חלקם ביצירת השיח. והשיח הוא לא רק אדם מדבר אל אדם, השיח האמתי, בעיני, הוא השיח האינטרטקסטואלי. זה השיח שהחל להירקם בין היצירות השונות. בין פסל לציור, בין טקסט חזותי לטקס מילולי, בין היצירות בינן לבינם. צפיפות מבורכת ומועשרת.

כאמור, כל נושא שמסרתי לקבוצה נגזר מתוך התערוכה ונוצר בהשראתה. הנושא של המפגש הראשון היה 'על קו התפר'. הנושא השני היה 'על ציר הניגודים'. הנושא במפגש השלישי יהיה 'מלאכת נשים', לאחר מכן 'חומר ורוח', 'קו ירוק קו אדום', ועוד. התערוכה מטבעה מעלה שאלות שונות בתחום האמנות, התרבות, המגדר, החברה, ועל פי זה נבחרים  הנושאים. היופי הוא בזה, שאיש מבין המשתתפים לא ראה את התערוכה, ועל כן הוא מביא עמו את החומרים שלו. בדרך זו השיח מתרחב ומגיע למחוזות נוספים.

כך  שילבתי את הדרך בה אני עוסקת באמנות, כיוצרת רב תחומית שנעה על קו התפר שבין השירה הכתיבה, האמנות החזותית, היצירה, האוצרות והמחקר, כמי שפועלת בדלת אמותיה ולא מחכה לקבל אישור ממסדי כדי לעשות את אשר אני מבינה שיש לעשות. חמדתי לי לצון לאמור, שבמקום לחכות להיות תחת חסותו של מוסד כלשהו, עדיף שעולם העשייה שלי על כל שלוחותיו יהיה מוסד בפני עצמו בטריטוריה שלו.

בפרקי אבות מוזכר שאחד מתוך עשרת הניסים שהתרחשו בבית המקדש בשלושת הרגלים היה שבזמן התפילה, 'עמדו צפופים והשתחוו לרווחה'. ואני אומר על דרך המשל, שעומדות היצירות בחלל התצוגה בצפיפות רבה ואילו אנו היושבים לשיח יוצרים ברווחה, שכן הרווחה היא ברוח בעוד הצפיפות היא בחומר.

ניתן להתרשם מהחומרים השונים שעלו בתערוכה ובמפגשים השונים בדף הפייסבוק 'צפופים לרווחה' – שניתן לצפות בצילומים, סרטונים וטקסטים.

 

 

 

טואול - בניית אתרים