כשורשי ינבוט את מעמיקה בי והולכת / אמוץ דפני
במקורותינו רבים שמות הקוצים למיניהם שרק בודדים מזוהים כיום בוודאות. מתוך הפסוקים הבאים עולים לפנינו שפע של צמחים קוצניים: חוח, חרול, קמוש, ברקן, נעצוץ, צנינים, שמיר, שית, דרדר, סלון וסירה: " וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן--לָכֵן בְּתֵת יְהוָה אֶת-זֶבַח וְאֶת-צַלְמֻנָּע, בְּיָדִי: וְדַשְׁתִּי, אֶת-בְּשַׂרְכֶם, אֶת-קוֹצֵי הַמִּדְבָּר, וְאֶת-הַבַּרְקֳנִים". (שופטים, ח', ז')." וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" . (בראשית, ג', י"ז-י"ח).
רוב הצמחים הללו מצוידים בקוצים, האם מקרה הוא שרוב הקוצים נמצאים בקצה וכי עונת היא הקיץ. גם עם אין דעתם של הלשונאים נוחה מצירוף מקרים זה לפחות הצליל קוץ-קיץ-קצה כמו מזמין שיר.
הקוצים, היובש ומות הצמחים הרי זה סמל חדלון מובהק " וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (בראשית ג' :י"ח)
שירי קוצים זרועים למכביר ומבטאים הלך רוח של סופיות ואכזבה וייאוש כמו שסיכם סנדו דוד
"...
זמן הילדות
בקונכית נפשנו
לאט מתפיח שירי קוצים."
(סנדו דוד / זכרונות; יהלם שחור, הלילה.
לאה גולדברג עמדה על אומץ ליבם של הקוצים לפרוח בעונה אכזרית:
"איך בסלע העז לפרח
עלי ארץ מכת-צמא,
איך פרץ ופרח החוח
ויקב את חוק-השממה.
נזירי ואכזר וזחוח,
בלא סליחה וללא רחם,
בשממה יעמד החוח
כנביא שגלה חרפתכם."
(לאה גולדברג / החוח; מוקדם ומאוחר,
כיום ניתן השם חוח המקראי לצמח מסוים, בשיר החוח ממשיך את נבואות הזעם המקראיות. החוח עולה למרות הצמא והשממה ואפילו פורח, דווקא הצלחתו להתקיים מכשירה אותו לעמוד בשער ולגלות את חרפת האחרים.
גם אם לא דייקו המשוררים בשמותיהם הפרטיים, הניתנים לזיהוי, של הקוצים יש ונותרו עקבות התיאור המדויקים וכך נוכל לעלות על עקבותיהם.
"פרץ קימוש בחמרה
וישתפך כחלב
על פני האדמה;
ובלילות ילקק ירח
צלחות חלב נעות
על גבעולים דקים,
ועננים ימשכו שבל-לבנם,
יטבלו בקצף קימוש
פורח שוטף,
ושרקרקים ירקים בהמונים
יגרגרו וילהלהו
וימלאו כרסם
חרקים רוחשים
בצלחות קימוש לבנות;
סגרו ימבוטים על קימוש
בל יכבש גם החול;
ריח ימבוט רך, נוזל
וריח קימוש חריף מזדקר -
זה על זה בדבקות מתרפקים
ומלאו רחבי חמרה
שטוחה ברגביה."
(אסתר ראב / * ; שירים,
לשווא נחפש את הקימוש במגדיר הצמחים או ברשימת צמחי הארץ. לפי המילון: "קמשון - קמוש צמח קוצני" והמקור: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עַלה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" . (משלי כ"ד, ל'-ל"א); " וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה." (ישעיהו, ל"ד: י"ג). ו:"... קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם, חוֹחַ, בְּאָהֳלֵיהֶם ." (הושע, ט', ז').
מסע זה אל קוצי אבותינו העלה שלל רב: קימוש, חרול, סירה וחוח וככל הנראה זוהתה רק הסירה הקוצנית וכל זיהוי שאר מיני הקוצים עדיין נתון במחלוקת רבתי.
בבוטניקה המקראית, יש המזהים את הקימוש עם הגדילן המצוי או הברקן הסורי בנימוק הדחוק קמעא "שניהם צמחים הכובשים מקומות נטושים ושדות מוזנחים וגדלים בהם בצפיפות." (פליקס 1957: 290), בעוד אחרים נוטים לזהותו דווקא כסרפד של ימינו (עמר, 2012:231.
דווקא הקימוש שבשיר ניתן לזיהוי ממקור בלתי צפוי, התיאור "וישתפך כחלב על פני האדמה" מרמז על אגדה נוצרית קדומה וצמח המתאים לתיאור השירי והמציאות כאחד. אחד מצמחי הקוצים נפוצים בשולי דרכים ובשדות נקרא גדילן מצוי, עליו רחבים, שרועים על פני האדמה ומוכתמים בבהרות לבנות - מכסיפות גדולות כאילו נשפך עליהם חלב. לפי אגדה נוצרית נוצרו הכתמים הלבנים שעל פני העלים מחלבה של מרים אם ישו ומאז מקודש לה הצמח ונקרא בשם Silybum mariamum , סיליבום הוא השם המדעי של הסוג גדילן בלטינית ושם המין פירושו "של מרים". גם אם לא נקבל את האגדה, הרי הקוץ היחידי שעליו מוכתמים בלבן הוא הגדילן המצוי.
ה"ימבוט" הוא הינבוט שיח קוצני השוכן באדמות עמוקות צדי דרכים, שולי נחלים ומלחות.
שני הצמחים מייצגים שני עולמות בוטניים: הגדילן מצמיח עלים רחבים כבר בתחילת החורף, שורשיו שטחיים ותפרחתו סגולה גדולה ובוהקת ומושכת חרקים רבים באביב. עם הקיץ הגדילן כשלד יבש המרשרש ברוח. רוב השיחים ירוקי העד בארץ מחזיקים מעמד בקיץ הודות לצמצום הנוף הירוק כתוצאה מנשירת עלים חלקית או להופעתם של עלי קיץ קטנים במקום עלי החורף שנשרו. השיחים הפעילים בקיץ נראים דהויים וממש מחכים "בחירוק עלים" לכל רטיבות.
ובחזרה לשיר, לובן הגדילן, צלחות החלב והקצף משתמעים מלובן העלים ואמנם השרקרקים עשויים לחמוד את הדבורים הבאות לפרחים.
הינבוט עולה וצומח ככל שהגדילן הולך וקמש והירוק לבן מכסיף מוחלף בירוק לימוני רך.
שני הצמחים חסרי ריח, הן העלים והן הפרחים וכאן חרות המשורר אינה חרותה בספר הריחות. שני הצמחים משלימים זה את זה בעונה ובמראה ומתרפקים יחדיו זה בתורו של זה, לכסות בירקותם את רגבי החמרה האדמדמים.
"כשרשי ינבוט
את מעמיקה בי והולכת,
עד מי תהומותי,
לא תעקרי.
אך כחם היום
כל דבורי תזמזמנה סביב פרחי-דבשך,
עשב רע שלי."
(משה דור / ינבוט; מבחר משירי משה דור .
הינבוט הוא ככל הנראה, מעמיק השורש מכל צמחי הארץ ושורשיו נחפרו עד לעומק של 20 מ' ועדיין לא נראה סופם. לעקור ינבוט זו משימה קשה, מערכת השורשים מסועפת ביותר ולמעשה הצמח כולו הוא מעין יער תת-קרקעי שרק קצה "קרחונו" הירוק מופיע מדי עונה ולכן הוא נחשב כעשב רע שקשה להפטר ממנו. בסוף האביב מושכים הפרחים דבורים בעונה שרב פרחי הגמר כבר סיימו ואז הינבוט נחשב כצמח דבש חשוב למרות הפרחים הקטנים ומיעוטי הצוף. המשורר דייק כחוט השערה בכל הפרטים וכל כוונותיו הגלויות שמעל האדמה והסמויות שמתחתיה, נפרשות לפנינו כספר הינבוט הפתוח לרווחה... הינבוט כולו רענן וחוגג בירוק בשיא עונת היובש כמו אינו מחכה לעונת הגשמים. תופעה חריגה זו בנוף היא מקור הפתגם "כמו הינבוט אינו מכיר טובה לגשם" . הכוונה היא למי שאינו סומך על האחרים שיעשו לו טובות, כמו הינבוט הירוק בשיא הקיץ ואינו מחכה לגשם כמו שאר הצמחים הנמקים מחוסר מים.
החלומות שבלב נצרנום
סלה,
נתממשו באור היום:
נקשים,
חדי-חדים צרובים,
זעף-קיץ-
וסתו.
ורק בשולים, כאור בין-ערבים,
נגה כחל יהֵל."
(זרבבל גלעד / חרחבינה; זמירות ירוקות,
החרחבינה המכחילה מפתחת לאחר הגשמים הראשונים עלים רכים וירוקים השרועים באדמה וטעמם כטעם הכרפס בן משפחתה. עם התקדמות העונה העלים הנוספים קוצניים, נוקשים ומרירים. לעת קיץ משנה הצמח את פרצופו כליל ולפנינו צמח קוצני המצטיין בצבעו הכחול.
אותו חלום של עלים טעימים, רכים ומבטיחים נתחלף עם העונות לקוצים נוקשים וחדים. האור הכחול הנוגה מהצמחים הוא הנחמה לשנוי צרוב ונוקשה ממה שחלמנו.
שׁוֹשָׁן צָחוֹר
מְבַשֵּׂם עַרְבֵי כַּרְמֶל
בְּשׁוּלֵי יַעַר עָבוֹת
וְמַלְקוֹשׁ עָכוֹר
סוֹבֵב גַּלְגַּל יָמִים
מוֹחֵק עֲקֵבוֹת.
עַכּוּבִית הַגַּלְגַּל
מוֹלִיכָה סוֹדוֹת
בֵּין קַיִץ לִסְתָיו,
חָצָב מוֹלֵך עַכְשָׁיו
בְּבָתֵּי הֶעָלְמִין
מְקוֹנֵן עַל מוֹת,
עַתִּיק יוֹמִין
אוֹגֵר חֲלוֹמוֹת.
(אמוץ דפני / בין קיץ לסתיו;היום הארוך בשנה)
עמוד התפרחת של עכובית הגלגל נישא ברוח כגלגל ככתוב: "וגער בו ונס מרחק ורדף כמץ הרים לפני-רוח וכגלגל לפני סופה." (ישעיהו, י"ז:י"ג). ברור שהנביא התכוון לדבר מה רופף הנפוץ בקלות לפני הרוח. כיום סבורים רוב המפרשים, שהמדובר באותו צמח הקרוי בפינו "עכובית הגלגל". עקב אופיה ה"לא יציב" נחשבת העכובית, בפולקלור הערבי, כמוליכת סודות וכמגלה פשעים שבוצעו בנוכחותה עת הייתה עדיין במקומה.
