חיים הם תמיד שרשרת של מאורעות: משק כנפי הפרפר ויכולתו לעורר סופת  טורנדו, מחשבה שמובילה למעשה אחד ולא לשני, בחירה שנגזרת מהתפצלות.

הרצון לבחור את הדרך הטובה מכולן ולחיות את החיים הממצים ביותר היא משאלת לב דווקא משום היותה דבר חמקמק ובלתי מובן מאליו.

כנגד שרירותיות החיים מנסים אנשים לפעול בכל דרך:
מרפאים ומטפלים עמלים לתקן את המשובש, לשמר את הקיים ולמזער את הנזק.

חוקרים מנסים להקדים פתרון לתופעות עתידיות או להיטיב עם מצבים עכשוויים באמצעות יישומים מתקדמים ושבבי מחשב.

מורים ומחנכים משתדלים להעניק את ההשכלה והכלים הטובים ביותר להתנהלות בריאה ונכונה במציאות משתנה וחשופה מתמיד.

על רקע כל זאת מבקשת ממציאה אחת לפעול לא רק "בעד" או "נגד" אפשרויות כאלה או אחרות, אלא ללכת צעד אחד נוסף ולחזות אותן מבעוד מועד, בדיוק רב ככל הניתן.

פיתוחה של ד"ר קירה רדינסקי מבקש לאתר את השלכות משק כנפי הפרפר – התופעות השונות, המפתיעות, כאלה שאין ביניהן כל קשר לכאורה - כדי להתגונן מפניהן מבעוד מועד. הסקת מסקנות זו יכולה להוליד היערכות מקדימה, אשר תוכל למנוע או לפחות לשלוט בהיקף התוצאה הסופית.

על פניו זהו פיתוח מבטיח, הצופן בחובו את היכולת להכפיף את הגה הניווט בידיו של כל אדם, או ליתר דיוק – כל אדם בעל גישה לתוכנת הניבוי.

השאלה המוסרית אשר יכולה להתעורר משימוש במידע כזה – דינה שתיוותר לעולם נטולת מענה, תלויה בין שתי אמיתות שאין לערער אחריהן:

בעלי מניעים חיוביים יחפשו תמיד לנצל את יעילות ההמצאה כדי לשפר ולהיטיב.

בעלי מניעים שליליים יתעקשו תמיד למצות את יעילות ההמצאה כדי להיטיב אך ורק עם עצמם.

בתווך מתעוררת שאלה נוספת, חשובה לא פחות:

האומנם תיתכן מכונת-על חישובית שכזו, אשר "תִלמד" לקחת בחשבון את כל מכלול השיקולים הקיימים כדי לחזות נכונה את עתידו של העולם או האדם?

האם תוכל מכונה להבין שיקולים שאינם בחזקת עובדות יבשות גרידא?

"דרכי גורל", סיפורו של או. הנרי, מגולל את קורותיו של דוד מיניו, רועה צאן השואף להיעשות משורר.

השיר הפותח את תיאור קורותיו מנבא בדיוק את השתלשלות האירועים, באופן השמור רק למספרי סיפורים או למדענים בעלי פיתוח חדשני:

"דרכים רבות אצא לתור לי,

לבקש לי לב נאמן, שואף לאור,

אשר יתמוך בי, אל הדרור

את גורלי במו ידי אצא לי לעצב,

לפקוד עליו; את עתידי ליצור לי."[1]

מנבא בדיוק?

אולי לא כל כך.

דוד מיניו אכן מחפש – ומוצא – את עתידו בשלוש אפשרויות שונות, אשר כל אחת מהן מובילה אותו לסיום שונה בתכלית. או כך נדמה.

האם יכולה הייתה המצאתה של ד"ר קירה רדינסקי לחזות את שלוש האפשרויות המתפצלות מדרכו של דוד מיניו וחשוב מכך – האם יכולה הייתה לנבא את גורלו בכל אחת משלושתן?

הסיפור הראשון, המתחיל שעה שבוחר דוד מיניו לצעוד בדרכו של המסעף השמאלי, מובילו למפגש עם המרקיז לבית בופארטואי ואחייניתו הצעירה, אותה נשבע המרקיז להשיא לגבר הראשון אשר יקרה על דרכם, כעונש על התנהגותה הסוררת.

הסיפור השני, שהינו תולדת בחירתו של דוד מיניו להוסיף וללכת בדרך הישרה, מובילו הישר אל נבכי קנוניה סבוכה, המבקשת לרצוח את המלך ולהפיל את שלטונו.

הסיפור השלישי, שהינו נגזרת החלטתו של דוד מיניו לבחור במסעף הימני ולשוב על עקבותיו, מחזיר את הרועה המשורר אל כור מחצבתו, אל נישואין עם אהובתו משכבר הימים ואל מילוי חובתו כממשיך דרכו של אביו.

כל שלוש האפשרויות יכולות היו לפתוח דרך חדשה ושונה בחייו של דוד מיניו:

משבחר להשתתף בשבועתו האכזרית של המרקיז המרושע, יכול היה לבלות את שארית ימיו כבעלה של יפיפייה עשירה ומיוחסת, ליהנות מחיי נוחות ובטלה ולעסוק בשירתו באין מפריע.

לאחר שהשתתף, שלא מדעתו, במזימה לרצוח את מלך צרפת, יכול היה להצטרף לשורותיו של המלך או לחזור לחיים רגילים, ובכל מקרה – וודאי שלא היה חייב להתנדב למלא את מקומו בכרכרה המלכותית.

ובל נשכח שמשעה שהחליט להינשא לבחירת ליבו ולשוב להרגליו הקודמים, יכול היה ליהנות משלווה מבורכת של שגרה מוכרת ונינוחה.

אך דוד מיניו הצליח, בשיטתיות מעוררת השתאות, להחריב כל אחת ואחת מהאפשרויות המגוונות שנזדמנו לו:

את נישואיו לאצילה הענוגה הוא כילה כחמש דקות לאחר מכן, משקרא את המרקיז לדו קרב ללא כל ניסיון קודם. בחירתו האומללה להתחפש למלך עלתה לו אף היא במחיר חייו, שעה שמתנקש פרץ את שיירת המשמר וירה כדור בליבו, ואילו את השלווה הנינוחה של רועה צאן – משורר לעת פנאי, הוא הצליח להרוס כשהתאבד לאחר ביקורת רעה במיוחד.

רעיון השפעת משק כנפי הפרפר מבטא, כידוע, את ההבנה כי השתלשלות מאורעות מסוימת תלויה בהתחלה מסוימת. עם השתנות ההתחלה, ישתנה גם רצף ההתרחשויות הנגזר ממנה, כמו אותן אבני משחק, המסודרות בצפיפות זו ליד זו ונופלות ומפילות זו את זו על פי נגיעה באבן הראשונה. על עקרון זה מבוססת המצאתה של ד"ר קירה רדינסקי, המוצאת באירוע מסוים השלכה אפשרית לאירוע אחר, מרוחק גיאוגרפית – תרבותית – חברתית ככל שיהיה.

או. הנרי ביקש לאתגר תפיסה זו, כשמיקם את דוד מיניו בשלוש התחלות שונות, אשר צפויות היו להניב שלוש אפשרויות שונות זו מזו. שלוש הדרכים אכן הובילו את אותו הגיבור למקומות ולמצבים שונים זה מזה, אך בסופה של כל דרך היה גורלו זהה בכולן: דוד מיניו נורה תמיד למוות, תמיד מכדורו של אותו האקדח.

בשלושת הסיפורים החוזרים – דומים – שונים מגלה או. הנרי דפוס התנהגות קבוע, אשר מלווה את האדם בכל בחירותיו והחלטותיו, תהיינה הנסיבות רבגוניות ככל שתהיינה. הנוף יכול להשתנות, הבחירות עשויות ללבוש חזות אחרת, אך הדפוס המונע מתוך מבנה אישיות או רחשי לב יוותר לעולם, יציב על כנו.

במקרה של דוד מיניו מדובר היה בשאיפה אמנותית עזה: להפוך למשורר, מתוך אמונה תמימה כי הריהו כבר משורר לכל דבר ועניין, אלא שטרם פרץ את גבולות עולמו והכרתו של הקהל הרחב.

דוד מיניו מעוצב בדמותו של המשורר ורועה הצאן דוד המלך:

שני רועי צאן הרועים את צאן אביהם.

שני משוררים.

שני לוחמים אמיצים המוסרים את נפשם בשם מלחמות חשובות.

המרקיז לבית בופארטואי של דוד מיניו הוא גָּלְיָת הענק של דוד המלך: נפיל מאיים, שחצן ומתרברב, המעורב ב"עסקת נישואין" אשר תניב לכל אדם אשר יקרה בדרך – עושר רב ואת בתו של המלך לאישה[2].

בהתמודדות מולו מפגין דוד מיניו גדלות נפש, אך בשונה מתעוזתו של דוד הרועה, אשר כבר הביס את האריה והדוב והצליח – זו הפעם השלישית – להביס אויב מסוכן, גם כשהוא משולל כל אמצעי לוחמה או התגוננות, תעוזתו של דוד מיניו גובלת בטיפשות ובאי הערכה משוועת של כוח יריבו: גם הוא משולל כל אמצעי לוחמה או התגוננות, אך בשונה ממלכה העתידי של ישראל, הוא מסתער קדימה - אבוד לחלוטין אך משוכנע כי הינו מצויד היטב בכוחו המגונן של המשורר האמיץ.

מסיבה זו מסתכמת הסתערותו תמיד במפגש עם כדור מאקדחו של המרקיז לבית בופארטואי.

יתרון המצאתה של ד"ר קירה רדינסקי הוא ביכולת להקיף ולעבד מידע אינסופי כמעט ולמצוא בו הקשרים תבונתיים, שכל אדם בר דעת היה עשוי להגיע אליהם, בהינתן המשאבים המתאימים והזמן בלתי מוגבל לעשות כן.

דוד מיניו אינו יכול להיחשב כאדם בר דעת במובן זה, משום שדוד מיניו אינו אדם המגלה ערנות לסביבתו:

הוא אפוף לחלוטין בתהילתה המכשפת של השירה אותה הוא מבקש לבטא ולנכס לעצמו. זוהי נקודת המבט השלטת שהוא מאמץ והכוח המניע אותו לפעול.

דוד מיניו סוגד ליופי[3]. סגידה זו מגולמת בדמותה של האישה הנערצת, על ריחה המשכר ויופייה המסמא בשני הסיפורים הראשונים, ובטבע בסיפור השלישי. שניהם כאחד מפעילים את אותו קסם השראתי על נפשו השואפת לפיוטיות[4]. אלא שדוד מיניו אינו משורר של ממש[5]. מעידה על כך תגובת הקהל המאזין לשירתו: "החבורה שהסבה ליד השולחן בפונדק הרימה קול תשואות, כיוון שהמשורר הצעיר שילם את מחיר היינות. רק הנוטריון, מר פאפינו, נד קלות בראשו לשמע החרוזים, כיוון שהיה אדם אוהב ספר. הוא לא שתה עם כל האחרים."[6]

מחיאות הכפיים אינן הערכה אמנותית אלא הוקרת תודה מכבדת. גם הנוטריון – סופר הקהל, המוסמך לאשר תעודות וחתימות, שאף שמו מהדהד בזיקה למילה הכתובה - מוסיף חיזוק להעדר הכישרון, שעה שאינו משתתף במצהלת החוגגים משום שאינו מחויב בתשלום מס דמי שתייה ובעיקר משום שידע ערכה של שירה אמיתית מהי.

דוד מיניו אינו משגיח בדקויות אלה. הוא מחפש להגשים את חלומותיו ושאיפותיו היצירתיות בכל מחיר.

חיפוש זה הוא אשר מכניעו, שוב ושוב, כל פעם מחדש.

דמותו של המרקיז הגדול, השחור, המאיים היא מפגשו של דוד עם המציאות הגדולה, המפכחת, נוגדת האשליות. במפגש זה – בכל שלושת המפגשים ליתר דיוק – ידו של דוד הינה תמיד על התחתונה, כך נדמה. לעולם הוא נהרג מאותו כדור הנורה מאותו כלי נשק הנושא את אותו סמל משפחתי. לא תמיד ידו של המרקיז היא שלוחצת על ההדק אך תמיד, כך נראה, נעשית השליחות בשמו, תרתי משמע. דוד אשר חי כמשורר גם מת ככזה, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הצלחותיו הממשיות בתחום[7].

סופו של דבר, מותו של דוד מיניו ובעיקר אופן המוות וההחלטות אשר הובילו אליו, הם שחרצו את דינו אך גם, ובעיקר, את זהותו. מי שפעל על פי קו המתווה המחשבתי של משורר המקריב עצמו על מזבח השירה, הנכנע בפני היופי ומתמסר בכל מהותו וישותו להגשמת רעיון נאצל, חתם את חייו באותה הדרך, על אף שכישרונו והצלחתו לא התקיימו בשום מקום אלא במחשבתו בלבד.

המוות האמיץ ונטול המחשבה אינו מכשיר את חרוזיו של דוד מיניו למעשה אמנות, אך הרעיון אשר קיים אותו ואשר בעבורו היה מוכן לסכן את חייו הכתירו כקדוש מעונה, או, ליתר דיוק, בתואר החשוב לו יותר: משורר.

משורר מצד הכוונה והמעשים, לא מצד היבול היצירתי.

או. הנרי כתב סיפור נוסף – "אפשרויות"[8], ובכל זאת בחר לכנות את סיפורו של דוד מיניו "דרכי גורל"[9]. מהו אפוא ההבדל בין שתי הכותרות?

פיתוחה של ד"ר קירה רדינסקי מעניק לעולם אפשרויות פעולה. הוא מפרש תבניות נסיבתיות ושיטתיות, מפענח חתך רוחבי של תהליכים ו"מבין" את השלכותיהם היישומיות. במילים אחרות, מבין כל האפשרויות האפשריות לכל דרך פעולה, הוא מתעדף את הטובה ביותר, זו שתקרב את העולם לתוצאה החיונית והמועילה, בסבירות של 70% עד 90%, מכל בחינה שהיא: עסקית, חברתית, כלכלית ואפילו אישית.

כדור הבדולח המדעי של ד"ר רדינסקי מבקש להעניק יציבות מחקרית למשאלת לב ישנה: היכולת לחזות את העתיד. בכך הוא ממיר את הקריאה בקפה ובכף היד, החישובים הנומרולוגיים, התקשור והחיזוי בכוכבים

להצלבה מושכלת של אירועים הנבחנים מתוך מאגרי מידע עצומים והסקת מסקנות במומחיות העל של שרלוק הולמס, גוזר מתוכם את המסקנה הבלתי נמנעת לגבי מה שעתיד לקרות, אם רק נבין טוב יותר את מהלך העניינים שלפנינו.

ברם, כדור הבדולח הממוחשב של ד"ר קירה רדינסקי אינו לוקח בחשבון את המשתנה האנושי. זה שאינו ניתן לחיזוי או שאינו מפוענח מבעוד מועד משום שהינו בלתי צפוי לחלוטין.

עם כל הכבוד לחוסר האמונה במזל, או לאמונה היהירה והמוחלטת בכוחו של האדם לעשות כל דבר, בכל מצב ובכל נקודת זמן נתון – לא חשובות הנסיבות, חשובה רק מידת המאמץ וההשקעה – תפיסות אלה עדיין כושלות להבין את המבנה השלם והמפתיע של הנפש האנושית. יתר על כן, ספקנות או צידוד מוחלט אינם יכולים לבטל את העובדה כי בכל מצב האדם, החלטותיו ומעשיו יהיו תמיד רק חלק ממכלול וממערך המגמד אותו לחלקיק אחד מחישוב שלם.

דוד מיניו קיבל שלוש הזדמנויות שונות לחיות את חייו ולהציל את עצמו כל פעם מחדש.

דוד מיניו נכשל בכל אחת מההזדמנויות שהוצעו בפניו משום שתמיד היה ונותר דוד מיניו – רועה צאן החולם להיות משורר.

מבין כל האפשרויות המוצעות, זו האפשרות היחידה שמשום מה לא נלקחה בחשבון.

גם כאשר נדמה שאדם משנה את דרכיו, הרי שאם יוסיף לדבוק באותה המהות ובאותו הרעיון המנחה את צעדיו, סופו שיגיע תמיד אל אותו המקום ואל אותה המסקנה.

דרכו של דוד מיניו הובילה אותו להפסד שהוא הניצחון ולניצחון שהוא ההפסד: המוות היה הדרך בה הצליח להשיג את מושא שאיפותיו הנכסף, ההכתרה הבלתי מעורערת בדבר היותו משורר – הכרה שלעולם לא היה זוכה לה בחייו[10].

האם יכולה הייתה המצאתה של ד"ר קירה רדינסקי להבין את המורכבות בנפשו של דוד מיניו?

ולו הייתה יכולה להבין – באיזה פתרון הייתה ממליצה לו לבחור?