פרק מהנובלה "ריאקציה"/ארז מירנץ
בבוקר ביקשתי חופשת מחלה, וקבעתי בדחיפות פגישה עם הפסיכולוג שלי. הוא ביקש שאפגש עם פסיכיאטר. הפסיכיאטר ביקש שאקח כדורים נוגדי חרדה, אחרת הוא אמר שאפול לבור שמי יודע מה יהיה סופו. סירבתי, חסר שידעו במשרד שזה מה שאני לוקח. אמרתי לו שאני חייב פיתרון מהיר, אפילו בלתי רגיל.
הוא היפנט אותי והפעיל את מכשיר ההקלטה. זה התמליל של מה שאמרתי:
"כל ימי השתדלתי לא להוות עוול על הוריי, אבל כנראה שמשהו ממני השפיע עליהם, על שני אנשים כל-כך טובים, אסור לי לעשות משהו שיעיב על שמחת החיים שלהם החלטתי להיפרד באופן זמני. החלטה שבאה בעקבות מלגה שקיבל לוי, מלגה ללימודי אומנות בסורבון.
נסעתי להמשיך את לימודי בפאריס. בחרתי בלימודי בכתיבה עיתונאית ופובליציסטיקה, נסיעה למקום רחוק עם חבר קרוב בניסיון לשכוח מהכל. בפאריס המצב השתנה. לא שהכאבים פסקו, אבל משהו טוב קרה, משהו שלא יכולתי להצביע עליו.
את זמני הפנוי העברתי בבית קפה חמים על גדות הסיין, משוחח עם כל מי שנאות לכך, עיתונאים, ציירים, פועלים, פקידים ופילוסופים.
הייתי צריך קצת להירגע, אבל משהו רע ריחף באוויר, כל הזמן אנשים דיברו על חדלותו של האדם, על האסון שהיה ועוד יחזור. אז עוד יכולתי להתעלם מחוסר סבלנות מוסוות כלפי הדת היהודית והלאום האמריקאי שלי והמשכתי להרגיש כמו בבית שמעולם לא היה לי, עד שהתבדיתי שוב.
שנות השלושים לא היו קלות לאחינו שבגרמניה, אך בשלושים ותשע, אחרי שסיימתי את לימודי בשנת וכתבתי את התיזה הראשונה, לא יכולתי לתאר לעצמי מה יכול לקרות והמשכתי בשלי בפאריס.
את פרנסתי מצאתי הפעם בכתיבת טור בעיתון מקומי חתרני, שם יכולתי לשטוח את דעותיי והשגותיי למי שהיה מעוניין לשמוע והם הקשיבו לי. הצלחתי יחסית, חלק מציבור הקוראים הזדהה איתי, צרפתים ולא צרפתים. נחשבתי לדובר מבריק מקרב הקומוניסטים-אנרכיסטים, זאת הייתה בעצם הקבוצה היחידה שהרשתה לנו להתחבר אליה, תמיד אנצור אותם בליבי על כך. אהבה ויצירה היו בתקופה זו, אהבה ויצירה שאפשר לצערי לחוות רק בתקופות שחורות משחור, אפילו התחלתי לכתוב רומן בעקבות הצעה ממו"ל מקומי.
כבר צברתי מעמד מסוים, והלכתי בהפגנות כאשר מלבישים עליי את הדגל האדום כאילו הייתי תורן, נתקלתי בהתנגדות פשיסטית עזה, תשומת הלב הייתה מופנית לגרמניה ולא היה סיכוי לשקט. הייתי נוכח בהפגנות ובחיכוכים המוניים, חיכוכים אלימים שבהם היו מעורבים כלבים משטרתיים, סילוני מים, צרחות מכות ומעצרים. חיכוכים שהייתי מעורב בהם בלהט רב כל-כך עד שלא הבחנתי מה הם עושים לי. הרגעים היחידים מהם שאבתי תקווה, הם אותם הרגעים שהיו באים לחלץ אותי ממעצרי, אותה אחווה בלתי אפשרית הזרימה דם ללחיי.
אחרי תקופה של מאבק, בעיטות וצרחות הגיע השינוי, כל זה קרה בזמן השחור, זמן בו דפי ההיסטוריה חדלו מיכולתם לתאר. בעשירי ליוני 1940 כבש הצבא הנאצי את פאריס.
בית הקפה שבו ישבנו לרוב היה ריק. שמעתי את החדשות הרעות בזמן שתיית קפה שהוא פיתוי קטן לחיות, ליד בריגי'ט המלצרית ומודל העירום לכיתת האומן של לוי, ביקשתי קוראסון.
"קוראסון אתה רוצה?!, קוראסון?, לא שמעת, היטלר כבר פה!"
"אם היטלר כאן, אז כנראה שזה הקוראסון האחרון."
"אני שמחה שמצאת את מה שרצית, זה לא רק האסון שלכם, זה האסון של כולנו!"
"טוב אז חבל שלא התחתנו כל עוד אנחנו בחיים", אמרתי בצחוק שהתהפך במהרה, "לעזאזל, הם כבר פה מעבר לנהר", אמרתי מתבונן על מצעד אימתני של חיילים נאצים במרחק לא גדול מבית הקפה "בבקשה תארזי מהר את הקוראסונים האלו, אני הולך, אני חייב למצוא את לוי, כמה זה יעלה לי?"
"איך אתה חושב על כסף עכשיו, קח ולך, אי-אפשר לדעת מה יקרה"
"טוב, נראה את זה בגדר מבצע הכרות עם היטלר, קוראסונים בחינם!, אבל נראה שהם לוקחים הכל בחינם."
אבל מי זה לוי? ובחיים לא הייתי בפריס, קרואסונים? מי אוהב קרואסונים בכלל? הפסיכיאטר היה לבן כולו. אסור היה שאיש יידע על מה שהתרחש פה בחדר. החלטתי שאני זקוק למשקה אחד. שתיתי כל הלילה. נרדמתי על ספסל ציבורי. באתי דפוק וזרוק למשרד. אני בטוח שהם שמו לב בניגוד להופעתי המוקפדת. כל תנועה הייתה קשה לי. התקשיתי לנשום, השתעלתי, כעסתי, קיללתי, אבל העוזרים שלי ייחסו את זה לחומרים שקראתי על התפסנים. אומנם שמעתי על פולנים שתמורת קילו סוכר היו מובילים את הגרמנים לפתח של המחבוא של היהודים, ועל איכרים שהתגאו שהפירות והירקות שלהם יוצאים יותר טוב בזכות האפר של היהודים, אבל גיטה שוורץ, גיטה שוורץ הסגירה 400 יהודים בברלין במהלך המלחמה. 400 יהודים. לפעמים גם הם היו משלמים לה שלא תסגיר אותם, וברגע שלא היה להם כסף היא הייתה מסגירה אותם. ואנחנו שופטים כאן את דמיאניוק? זקן חולה שאשמתו לא כל כך ברורה ומתבזים בזיכוי מחמת הספק, אותה היו צריכים להעמיד לדין! נשארתי אחרון במשרד. כיביתי את האור. הלכתי הביתה וישנתי כמו מת 12 שעות. נפלתי ונפלתי בפיר הענק, והתעוררתי רק מהטלפון של נפתולסקי שאמר שהוא חייב לדבר איתי כי פיספסתי את הדיון בעניין גוטפריד קולהוף ועכשיו רוצים לשחרר אותו, מנכס הוא אמר, אני הופך לנטל, אבל הצלחתי איכשהו להסביר לו כמה חשוב לי נושא התפסנית וינקו שישלם הרבה כסף למען מציאתה של גיטה. וכעבור 24 שעות נחתתי בברלין.
* ארז מירנץ-סופר ומחזאי.
הנובלה "ריאקציה" מועבדת בימים אלו להצגה. ניתן לתמוך בתרבות ולקבל מתנות: כל הפרטים בלינק:
