מחר / לאה גולדברג

שיר לשבת - מביאה ומתבוננת המשוררת אסתר ויתקון-זילבר

מָחָר אֲנַחְנוּ נֵצֵא

אֶל חוֹף נַחַל יָרֹק

בְּמֵימָיו אִבְּדָה הַחַמָּה

טַבַּעַת זָהָב

אֲנַחְנוּ נָשׁוּט בְּסִירָה

בְּנַחַל יָרֹק

עָמֹק עָמֹק בְּמֵימָיו

טַבַּעַת זָהָב

הַמִּכְמֹרֶת תֵּרֵד לַמְּצוּלָה

תַּעֲלֶה הַטַּבַּעַת בָּרֶשֶׁת

תַּעַנְדֶנָּה עַל אֶצְבָּעִי

הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת

 פרשנות לשיר:

אני חשה בשיר את הכמיהה

לאהבה טהורה, ללא צל, ללא

מועקה. אהבה המושגת מתוך

  שיתוף פעולה בין הנאהבים.

 הם יוצאים אל מימי הנחל

 הירוקים כדי לדלות ממעמקיו

 את טבעת הזהב. להשיג אותה

שלמות עגולה, נדירה, אבודה,

שאין לה תחילה ואין לה סוף.

ששום רבב של צער לא ידבק

בה לעולם. הזהב אינו

מתחבר לשום מתכת אחרת

ואינו משתנה ברבות השנים.

  הוא נשאר תמיד זוהר ושובה לב.

זו  אהבה המחוברת ליסודות

הטבע הקוסמיים, החיוניים ביותר,

הנצחיים. השמש והמים. משתקפים

  בצבעי זהב השמש והצמחיה הירוקה

 הגדלה על שפת הנחל ובמי הנחל.

 השמש שאיבדה את טבעת הזהב

  הטמונה במעמקי הנחל,

 הופכת שיר אהבה הזה לשיר אגדי.

 לשיר מיתי.  כדי להתקדש לבן זוגה,

 עליהם להשיג שלמות שמקורה עליון.

 באמצעות טבעת הקידושין שיענוד

 האיש לאישה, תזכה האבדה הקדמונית

 למצוא תיקון נעלה. חיבור מקודש של

 איש ואישה.  

 אני חשה, שניתן לי, לפרש שיר אהבה

 יפיפה זה, גם כשיר אהבה לשבת.

 היא אותה טבעת זהב המקדשת

 את כנסת ישראל עם אלוהיה.

אסתר ח"ג ויתקון זילבר