מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
ללכת נכון/ אסתר ויתקון-זילבר

ללכת/ אביחי קמחי  הוצ' צור אות ירושלים, אדר תשע"ב

                    

אביחי כותב שירה במשיכות מכחול דקות, עדינות , בצבעי פסטל. לעיתים בצבע טוש עז,  שירתו לירית, מדויקת , שאין בה התייפייפות מילולית, או תחכום מטאפורי מלאכותי, זר ומרחיק. שירתו צלולה והאמצעים הפואטים משרתים במדויק את החוויה המובעת.

מצאתי בשירו שני מוטיבים בולטים (ואולי יש יותר). האחד צורני והשני תמאטי, הקשורים ברובד הפנימי זה בזה. אמצעים אלו משרתים את שירתו, בה מצויים עקבות ברורים למאבקו במחלת הסרטן שעליה התגבר.

האחד, חולש על מחצית השירים בספר, והוא הפנייה הישירה, בגוף שני נוכח, לרוב אל נמענת, שהיא האישה של חייו. יש גם נמענים אחרים – הבת, האם, האב, הבן, ואלוהים. הפנייה אישית, אינטימית, היא ביטוי לצורך עמוק בקשר עם הנמענים, ואמון  בקשב שלהם אליו. היא ביטוי לאופטימיות העמוקה של אביחי כאדם, המאמין בקשר האנושי ובכוח המרפא שלו.

המוטיב השני הוא ההליכה. שם הספר "ללכת".  ההליכה כפעולה המוזכרת במפורש בהטיות שונות, או ברמז, מצויה בשליש מן השירים בספר. ההליכה היא אותה פנייה של הנפש אל החיים, אל הזולת. הדבקות בחיים של 'האני השר' החרד לחייו, ואוהבם, לבושה תמיד בלבוש אנושי, זולתי.

אין למצוא שיר טבע או נוף עירוני לכשעצמו. אם נזכר הטבע או נוף עירוני הוא תמיד בזיקה אל הזולת. אתייחס לשירים בארבעה שערים מתוך חמישה המצויים בספר. בהם נמצאים השירים הליריים. השער "אמת מארץ תצמח" עוסק בשירה מתפלמסת עם המציאות הפוליטית חברתית בארץ, ולכן לא אתייחס אליו. ואולם עצם כתיבת שירה אידאולוגית-חברתית מעידה גם היא על אישיותו של אביחי קמחי, שפניו אל הזולת אפילו בתקופה בה הוא מתמודדת עם מחלה קשה ביותר, שעלולה להיות סופנית. הוא מתעניין במצוקות הזולת, ושואף לתקן את המציאות.

 

שער א' – כשחיה רעה

הספר פותח בשיר שכותרתו "ללכת". מצד ימין של הדף, למטה מופיע שיר ללא כותרת. הפונה אל אישה:

...כסי אותי יקרה שלי

לטפי גבי ושארית שערי

ספרי אגדה

שקרי לי שהכול בסדר

יום חדש מחר

 

בקשה מהאישה  להיות לאם מגוננת ומנחמת. הוא לאחר טיפול כימותרפי תוקפני , הנרמז, "בשארית שערי", זקוק לחום האהבה , ולאגדת ילדים מפיה האוהב של האישה, בתפקיד האם. אגדה  שתמיד מסתיימת בסוף טוב. "יום חדש מחר" הוא משפט המאפיין את כל שירתו של אביחי בספר זה. אין בשירתו התבכיינות, רחמים עצמאיים. אין התבוססות בסבל ובכאב. יש דבקות בחיים וביום החדש המצפה לו ואליו הוא הולך. הליכתו אינה הליכה מעבר לחיים. כולה הליכה שהיא דבקות בחיים. הליכה בה הוא פוגש אנשים שונים, הליכה פוגש את עירו האהובה ,ירושלים, הליכה אל עולם השירה והניסיונות להתקבלות בה. בשירו הראשון "ללכת",  מתייחס המשורר למשמעות-ללכת כמוות, מן החיים, אל העולם שמעבר להם.

וּלְיָדִי הָלְכוּ אֲנָשִׁים חַיִּים

הִתְקַנֵּאתִי בִּמְטַאֲטֵא הָרְחוֹב וּבְפוֹעֲלֵי הָאַשְׁפָּה

בַיָּשִׁישׁ וּבָעוֹבֵד הַתּוֹמֵךְ בּוֹ

לֹא מָנַעְתִּי יָדִי מִפּוֹשְׁטֵי יָד

גַם בָּהֶם הִתְקַנֵּאתִי

רַק רָצִיתִי לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת

וְהָיִיתִי לִמְהַלֵּךְ חַי

וּסְבִיבִי הַהוֹלְכִים

מִי תַּחַת שַׁיִשׁ וּמִי תַּחַת אֶבֶן

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בִּקֵּשׁ שְׁלִיחַ הַקַּדִּישָׁא

מְחִילָה מֵהַהוֹלֵךְ

צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת קָרָא אִישׁ מְזֻקָּן

הוֹשַׁטְתִּי יָדִי

וְאַחַר הָלַכְתִּי

 

אך המשורר מפנה עורף למוות. הוא מושיט יד  כדי לתת צדקה, כדי להינצל מן המוות, ואחר הוא הולך אל החיים ודבק בהם בכל מאודו. המפגש עם החיים בצל המוות מופיע בשיר השני:

הראשונה שלי

כְּשֶׁחָצִית אֶת מִפְתָּן בֵּיתֵנוּ

הִשַּׁלְתְּ סַנְדָלַיִךְ

מְהַלֶּכֶת יְחֵפָה

תְּמִימָה

כְּאוֹמֶרֶת זֶה בֵּיתִי.

לְגוּפֵךְ שִׂמְלָה דַּקָּה

גֵּאָה בְּרַגְלַיִךְ הַתְּמִירוֹת

תָּוֵי פָּנַיִךְ מְצֻיָּרִים

שְׂעָרֵךְ מַאֲפִיר

אֲפוּפָה מִסְתּוֹרִין

וְלֹא בְּאֵלֶּה נָתַתִּי מַבָּטִי

יָדַעְתִּי שֶׁבֶּחָזֵךְ צַלֶּקֶת

עֵדוּת לַחַיָּה הַמַּמְאֶרֶת

אַתְּ

שֶׁקָּדַמְתְּ לִי בְּשַׁעַר הַגֵּהִנּוֹם

הָרִאשׁוֹנָה לַבְּשׂוֹרָה הַמָּרָה

 

כאן פנייה אישית אינטימית אל אישה שחוותה לפניו את טעם הסרטן בגופה. אישה זו היא "שלו". הוא מאמץ את יופייה, את גאוותה, את רגליה היפות, אך יותר מכל את הצלקת שבחזה. ואז הוא מכנה אותה "מהלכת יחפה תמימה". המגע הבלתי אמצעי עם רצפת הבית, עם החיים, היא תמימה – שלמה, בשייכותה לבית ובטחונה באהבתו של הגבר המתבונן בה.

 בשיר השלישי, "הזיה", אנו פוגשים שוב את דמות האישה בפנייה ישירה אינטימית. במצבו הפגוע כחולה סרטן היא הנמען בהזייתו , בחלומותיו. "איש ואישה על פרשת דרכים", מציאות משברית בזוגיות. המחלה היא איום קשה על השלמות הזוגית. "כל הלילה הזיתי קודח, חיפשתי אחרייך". גילויי האהבה, הרוך והחמדה ביניהם, אינם מבטיחים המשך הנשיאה המשותפת בנטל המחלה. המשורר אינו פוסק מלבקש חמלתה. היא כמפנה לו עורף, את גבה.

כָּל הַלַּיְלָה הָזִיתִי

קוֹדֵחַ חִפַּשְׂתִּי אַחֲרַיִךְ וּבַחֲלוֹמִי

אִשָּׁה וְאִישׁ עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים

חוֹבֵק הָאִישׁ גַּבָּהּ עוֹטֵף גּוּפָהּ

מַצְמִיד לֶחְיוֹ לְלֶחְיָהּ

נוֹשֵׁק וְנוֹשֵׁךְ בִּכְתֵפָהּ

מַצְמִידָה יָדָיו לְלִבָּהּ

סָפֵק דּוֹמַעַת סָפֵק מְחַיֶּכֶת

בּוֹחֵר בְּדֶרֶךְ אַחַת

הִיא בְּאַחֶרֶת

 

וְלֹא פָּסַקְתִּי

מִלְּבַקֵּשׁ חֶמְלָתֵךְ

עַד שֶׁהִתְעַבָּרְתִּי

בְּתוֹךְ בְּשָׂרִי הֶחָרוּךְ

 

בכמה אומץ צריך כדי לספר בגלוי בנזקקותו הנואשת לאישה, את חרדת הנטישה הפוקדת אותו בחלומו. וסוף השיר כמו בכל השירים של אביחי קמחי הוא 'טוב', אופטימי. סוף עם סיכוי להתחדשות. הבא במטפורה מדהימה:

 

וְלֹא פָּסַקְתִּי

מִלְּבַקֵּשׁ חֶמְלָתֵךְ

עַד שֶׁהִתְעַבָּרְתִּי

בְּתוֹךְ בְּשָׂרִי הֶחָרוּךְ

מציאות על-טבעית , מפתיעה, האני מתעבר. למי ולמה? אולי מתעבר באהבתו לאשתו. הוא הרה אותה כעובר בגופו החרוך ממחלתו כדי להולידה למענו, להבטיח את קיומה לצידו. כעוף החול הקם לתחייה מתוך האפר. זו מטפורה מרגשת. וסיום מפעים. פתרון הזוי לחרדת נטישה עמוקה ונוראה. 

כשהחמלה מצד האישה אינה ניתנת, הוא מתעבר לברייה חדשה. אולי כדי להוליד את עצמו מחדש, ואולי מלשון עברה וזעם. כעס עצום על אי היענותה לתחינותיו. בבשרו החרוך הוא לפחות יכול עוד להתעבר, לכעוס. אני מעדיפה את הפרוש הראשון.

השיר "אחרי הטראומה" מתאר לנמענת את מלחמתו לחיים "בעצימות נמוכה" – כלל לא בעצימות נמוכה!

"הַתּוֹצָאוֹת בִּשְּׂרוּ שֶׁגָּבַרְתִּי

הַמִּלְחָמָה נִמְשֶׁכֶת בַּעֲצִימוּת נְמוּכָה

לְעוֹלָם אֵינָהּ פּוֹסֶקֶת

הַמִּמְצָאִים נְכוֹנִים רַק לְמוֹעֲדָם

חֲרָדָה.

גּוּפִי מֻרְעָל פּוֹלֵט קְרִינָה

כָּל שְׁרִיר וְגִיד מִתְכַּוֵּץ מִצְטַמֵּק בִּבְשָׂרִי

וְעַצְמוֹתַי רַכּוֹת

דִּכְדּוּךְ מִבֹּקֶר

מִתְעַצֵּם עִם עֶרֶב

מְאַבֵּד אֶת הָרוּחַ

מִתְרוֹקֵן

 וְאַתְּ כְּבָר אֵינֵךְ מְגוֹנֶנֶת

 

הסיום מדגיש: " ואת כבר אינך מגוננת". תלונה מרה.

ובהמשך נמצא השיר "האם שמעת?" המשורר אינו מוותר לאשה, שאותה הכיר ואהב מנעוריו בסמטה בירושלים.. האומנם שמעת?! הוא זועק בשיר.

האם שמעת?

נִקְשַׁרְתִּי בָּךְ לָרִאשׁוֹנָה

בְּדֶרֶךְ צָרָה וּמוּגֶנֶת

מְכֻתֶּרֶת בָּתֵּי אֶבֶן נְמוּכֵי קּוֹמָה

אֳרָנִים כְּפוּפֵי צַמֶּרֶת

מַטִּילִים צִלָּם

בְּחַצְרוֹתֶיהָ אִילָנוֹת חַיִּים

וְעֵץ הַדַּעַת

וּבָאוּ יָמִים חֲשׁוּכִים

וְחַיָּה רָעָה חִשְּׁבָה לְכַלּוֹת גּוּפִי

הַאִם שָׁמַעַתְּ?

 

שָׁמַעְתִּי אֶת נְשִׁימָתְךָ

בְּתוֹךְ הַסְּעָרָה

וְהֶחֱיִיתִי אוֹתְךָ

הפנייה אל האישה חוזרת ונשנית. "ובאו ימים חשוכים , וחיה רעה חשבה לכלות גופי, השמעת?!"

 

וסיום השיר המתהפך, המפתיע-

" שמעתי את נשימתך

בתוך הסערה"

והחייתי אותך"

אין תשובה מן הנמענת . לכן הוא עונה במקומה. הוא, בניגוד  לאשה. כן שומע אותה. את נשימתה בתוך הסערה הרגשית, מתוך מצוקתה-מצוקתם, והוא מחייה אותה!!. וזה אינו סוף אירוני. זהו כוח האהבה  לחיים ולאישה. זהו אביחי קמחי. הוא מבין שהיא זקוקה לו עוד יותר משהוא זקוק לה. רק אהבה קשובה ונפלאה יכולה להוליד מהפך זה.

 בשיר "ט"ו באב בשבר בגדול" ממשיך המשורר ופנה אל אהובתו ומנחם אותה בפרחים ובמילות הבטחה לעתיד. בתוך המצוקה והחרדה אין הוא שוכח לחזר אחריה. גם בשיר זה, המשורר החולה הוא המנחם את אשתו:

 כְּשֶׁיַּחַזְרוּ הַיָּמִים

כִּבְטֶרֶם פָּלַשׁ הַצַּעַר אֶל בֵּיתֵנוּ

יָשׁוּב הַסֵּיפָן וִירַפֵּא אֶת לִבֵּךְ

בִּימֵי חוּלִין שֶׁל הִתְרוֹמְמוּת

כִּבְיוֹם פְּגִישָׁה עִם אָהוּב שֶׁחָזַר

נָאֶה הַלּוּזִיאָנְטוּס הַלָּבָן

וְבְיוֹם הָאַהֲבָה הַזֶּה, בְּיָדִי הָרוֹעֶדֶת

עֶשְׂרִים וְרָדִים

 

השיר "גשם" הוא שיר תפילה בפנייה ישירה לאלוהים, שישטוף בגשם את צערו ויחלחל חרדתו לאדמה. המשורר משתמש בתופעות הטבע ובעונותיו כדי לבטא את חרדתו ואת תקוותו. השיר הקצר הזה, בן שני הבתים, מכיל עשרה ביטויי מוות וחידלון. ועשרה ביטויי חיים ותקווה.  הקמילה מסיימת את בית א', והצמיחה את בית ב'. התפילה בבית א' נענתה בבית ב'. "כשיבשה התפילה" התמלאו בורות האימה במים מטהרים ומחיים. התוצאה – צמיחה. ניצחון  החיים.

גשם

 וּמִדְבָּר סְבִיבִי

אָנָּא,

הָשֵׁב הַגֶּשֶׁם שֶׁיִּשְׁטוֹף צַעֲרִי

יְחַלְחֵל חֶרְדָּתִי לַאֲדָמָה

בַּצֹּרֶת מִתְמַשֶּׁכֶת

אֵינָהּ נַעֲנֵית לִתְפִלָּה

כְּלָיָה וּשְׁמָמָה

קְמִילָה

בְּאַחֲרִית הָעוֹנָה

כְּשֶׁיָּבְשָׁה הַתִּקְוָה

רְעָמִים

וּבוֹרוֹת מַיִם מְטַהֲרִים

מִתְמַלְּאִים חַיִּים

 צְמִיחָה

 

על שירתו של אביחי ניתן לומר שתחת פטיש צרותיו הגדולות פורצת שירתו (בהשראת המשפט השירי המפורסם בשיר של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר"- "תחת פטיש צרותי הגדולות כי יתפוצץ צור לבבי."..). רק אחר גילוי המחלה בשנת  2009  החל אביחי לכתוב שירה, והוא רואה כיום את ייעודו בחיים בכתיבת שירה.

לקראת סוף השער הראשון, נמצא שיר  אהבה נפלא: "שומרת נשמתי". שוב פנייה אישית אל דמות אישה אוהבת. כולו הודיה לאשה הדואגת לו, שומרת נשמתו ומגינה על גופו. "כפי שהבטחת קיימת" מבוקר עד בוקר. יממה שלמה. הוא אמנם מתרפא מהשמש והים, ועדיין נפעם ביופיו של הירח המתמלא מריק, אבל כל אלו הם תופעות טבע המסמלים את אהבת האישה אליו.  דבקות השמש היורדת לים, נעלמת ושבה שוב להאיר את העולם, כי כדבקות האישה בו. והתרוקנות הירח השב מתמלא זו האישה המרוקנת אליו את אהבתה שוב ושוב. הוא מסיים בהכרזה –"שומרת נשמתי" היא בתפקיד אלוהי, לאל מייחסים את תכונת שומר הנשמות. כאן הוא ניתן לאישה.

לסיום שער זה, אביא את שירו "בכל יום". זהו שיר אמוני נדיר. קבלת הדין מתוך שאול תחתיות של הסבל. כמעט, אני מעזה לומר כמוהו  כקידוש ה' של רבי עקיבא בשעה שהרומאים סרקו את בשרו במסרקות של ברזל.

 

בכל יום 

סְבִיב הַזְּרוֹעַ בָּהּ הָחְדַּר עֵרוּי

לְטִפְטוּף הָרַעַל הַמְּרַפֵּא

כָּרַכְתִּי אֶת רְצוּעַת הָעוֹר

הִדַּקְתִּי אֶת תַּשְׁמִישׁ הַקִּבֹּרֶת

בֵּרַכְתִּי עַל הַהֲנָחָה

וְקִדַּשְׁתִּי אֶת הַתַּרְעֵלָה.

 

וּסְבִיב הָרֹאשׁ הַמֻּכֶּה בִּקְרִינָה

הִנַּחְתִּי רְצוּעַת עוֹר וְתַשְׁמִישׁ

לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינַי

כִּסִּיתִי עַפְעַפָּי בְּכַף יָדִי

וְקָרָאתִי מֵעִמְקֵי הַגֵּיהִנּוֹם

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹוהֵינוּ ה' אֶחָד

 

שער ב' - גם משורר צריך פיה

במוטו לשער  כתוב-

"הלכתי אחרייך מרצוני

במילותייך נשביתי

תמצית סם חיי"

לכאורה, הנמענת אישה, אך המשך השער מצביע על השירה כנמענת המילים הללו. השירה כסם חיים. השירה שבוי במילותיה. היא תמצית חיוו. זאת תגלית חיוו הגורלית, לאחר מחלתו. זו גישה טוטלית אל השירה.

 

בשיר " עיתוי מביך" מספר המשורר לנמעניו הקוראים על רצונו להיות משורר בתקופה בה השירה אינה מוערכת עוד בחברה ובהוויה התרבותית החומרנית בארץ.

בסיום השיר הוא כותב-

בִּקַּשְׁתִּי לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר

בָּעֵת בָּהּ הַשִּׁירָה הִיא

כִּרְצוּעַת עוֹר בְּסַנְדְּלָרִיָּה

 

הדימוי של השירה לרצועת עור בסנדלרייה, דווקא אינה מנמיכה את ערך השירה כפי שניתן היה להבין במבט ראשוני ממהלך השיר. הדימוי הזה בא לטעון שהשירה חיונית לחיי אנשים ולחברה האנושית ממש כמו רצועת העור החיונית בסנדלריה המתקינה נעליים להליכה. והליכה פירושה לחיות. מטפורה זו מקשרת אותנו שוב אל מוטיב ההליכה של אביחי, ביטוי לכוח ההתמדה בחיים, יותר מכל אמירה מפורשת בחיוניות השירה בחיים.

בשירים "בין צעירה לבשלה" ו"ביטוי" מספר לנו המשורר את לבטיו לגבי בחירת סגנון כתיבתו. האם הקלאסית הבשלה, מילה, שכבר מרמזת על איכות מועדפת, לבין המודרנית הצעירה. הוא "נע ונד" (מוטיב ההליכה) בין שתי האסכולות הללו "תלוש משורשים". חוסר היכולת להכריע, מערערת את ביטחון קיומו. נורא. הוא מתאר עצמו "כמחזר על הפתחים" (מוטיב ההליכה) כדי לזכות בהערכה והכרה בערך שירתו. הוא פונה בנימה אישית לאשת סודו- מבקש שתחזקו במהלך הזה של חיוו. בשיר "ביטוי":

 

"דְּעִי,

מְחַזֵּר אַחֲרֵיהֶם בְּטֵרוּף

כְּפִי שֶׁחִזַּרְתִּי אַחֲרַיִךְ

דִּמְיוֹנִי לֹא יִכְבֶּה

וְלֹא תִּרְפֶּינָה יָדַי.

אַקִּישׁ עַל אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת

וַאֲחַבְּרָן הָאַחַת לַשְּׁנִיָּה,

אוּלַי אֶזְכֶּה לִמְעַט עֶדְנָה"

 השאלה אם יתקבל כמשורר מוערך, היא שאלה של חיים ומוות. הוא כאן עוטה על עצמו תפקיד בדרמה טרגית. ממש המלט פואטי - להיות משורר או לחדול מחיים...

 מְחַזֵּר אֲנִי עַל פִּתְחֵיהֶם

הַדְּלָתוֹת חֲסוּמוֹת.

מִשְׁתַּחֵל בֵּין סוֹרְגֵי חַלּוֹנוֹת

מַרְחִיב סְדָקִים בַּחוֹמוֹת

לְקַבֵּל קֹמֶץ הַכָּרָה

וְלוּ בְּיַרְכְּתֵי הַבָּמָה

וּבִלְבַד שֶׁאֶהְיֶה,

שֶׁאִם לֹא

מָה עֵרֶךְ לִי וּמַה טַּעַם חַיַּי? (!!!!)

 

השיר "גם משורר צריך פיה" חותם את השער הזה. המשורר מודה למשוררת שלימדה אותו כיצד לשבור באזמל שורות ולבחור לנים אחרות. זו משוררת שהתעמקה בשירתו והציבה לו תוכנית תעופה. לה הוא חייב את שירתו הראויה. בלעדיה הוא היה נשאר "כעשב שוטה בדשא" זוהי אצילותו של אביחי. כנות נפלאה שאינה חוששת לספר על נקודות שפל וחולשה. זו בעיני שוב הליכה אל הזולת. הכרת הטוב ואמירתה המפורשת אל מי שראוי לה.

 

שער שלישי – בדלת אמותי

בשער זה, מתאר אביחי את יקיריו. הוא פונה אליהם. הם נמעני השירים. אהבתו עוטפת אותם. יקיריו הם –הוריו, בנו וביתו ועירו ירושלים. במחבר צלילים עדינים הוא משרטט את דיוקנם ואת רגשותיו אליהם באמירות נרמזות, משתמעות. האמירות המינוריות משכנעות. שלא כמקובל בדורנו, אביחי אינו מתחשבן עם הוריו, או עם ילדיו. הוא מחובר אליהם בנימי משי בדלת אמותיו. אם במישור החברתי הוא ביקורתי, מטיח האשמות, במישור המשפחתי הוא מאהב בלתי נדלה.

בשיר "קדיש קצר" פונה אביחי לאם שכבר אינה בחיים, אך נוכחותה חיה ונושמת. ביכולתה להאציל את ברכתה ליקירה, תוך כדי אומרם עליה "קדיש". המוות אינו יכול לה. האם מתוארת כעוטה מטפחת כשהיא מדליקה נרות שבת ומברכת עליהם, ברכתה היא הברכה שהבן מבקש שתחול על משפחתו.

בשיר "אמי"  מצוינת העובדה שהאם הדליקה נרות והפרישה מעות לצדקה, קראה תהילים ודיברה עם אלוהים. אין זה מפליא שאביחי ציין שהשיר האהוב עליו ביותר משירת ביאליק (האהוב עליו כיוצר וכאדם) הוא השיר "אמי זיכרונה לברכה" בו מתוארת דרמה מרגשת סביב הדלקת נרות שבת. בספר מקדיש אביחי שני שירים ל ח.נ. ביאליק. בסופו של השיר "אמי" הוא כותב: "ואחר בלותה ביקשה לה בן זקונים 'עיוני' – עיניים שלי."

 

קדיש קצר

 לֹא נִפְרַדְנוּ מִמֵּךְ

 בִּשְׁעוֹתַיִךְ הָאַחֲרוֹנוֹת

רָאִינוּ אוֹתָךְ מְדַבֶּרֶת לַמֵּתִים

מְבַקֶּשֶׁת בִּשְׂפַת אִמֵּךְ – פַּסֶנְסְיָה

בִּתְמוּנַת כְּלוּלוֹתַיִךְ הַדְּהוּיָה

שִׂמְלָתֵךְ צְהַבְהַבָּה

גְּלַדְיוֹלוֹת בְּיָדֵךְ

וְאַהֲבַת חַיַּיִךְ לְצִדֵּךְ

כָּךְ נִזְכֹּר.

 

כַּסִּי רָאשֵׁךְ בְּמִטְפַּחַת, אִמָּא,

הַנִּיחִי כַּפּוֹת יָדַיִךְ עַל עֵינַיִךְ

וּבִצְלִילוּת מַחֲשַׁבְתֵךְ

בָּרְכִי אוֹתָנוּ

וּבָנַיִך יֹאמְרוּ

יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּאני, קראה לי"

 

מי שהיה עיניים של אמו, מסתכל על העולם האנושי בעיניים טובות.  כך בשיר "רמז של בוקר". הליכה אל צלילי הבוקר ומראותיו בשכונתו. זהו מחוז מוכר, יקר ואהוב ללב משורר.

רמז של בוקר

גַּם מָחָר אֵלֵךְ לִצְלִילֵי מַרְאוֹת הַשַּׁחַר

וְאֶגְמַע אֶת צִינַת הָעִיר שֶׁלִּי

כִּי הֻתַּר וּמֻתָּר לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר

וּכְתָמִיד מַחֲזֵה הַבֹּקֶר מְדַיֵּק חוּשַׁי

הָאָצִים וְהַתַּלְמִידִים הַמַּשְׁכִּימִים

וְנוֹשְׂאֵי הַטַלִּית בַּהֲלִיכָתָם הַנֶּחְפֶּזֶת

הֵם לִי צִיּוּר בְּמִסְגֶּרֶת.

נָעִים נִגּוּן הַשַּׁחֲרִית וּפָרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת

עָרֵב קוֹל הַשַּׁחַר בְּשִׁירַת הַצִּפֳּרִים

ועִנְבָּל הַמִּנְזָר הַקּוֹרֵא לַתְּפִלָּה

רוֹמֵז לִי סוֹדוֹת נְעוּרַי

כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ מֵחַלּוֹן חַדְרִי שְׁאוֹן הֲמֻלַּת הַיּוֹם

קְרִיאוֹת פּוֹעֲלִים מְרוֹקְנִים אֶת פַּחֵי הָרְחוֹב

רַעַם הַתְנָעַת הָאוֹפַנּוֹעַ שֶׁל שְׁכֵנִי

וְכַלְבִּי הַנּוֹבֵחַ –

אֵדַע, כָּאן בֵּיתִי.

"גם מחר אלך לצלילי מראות השחר" זו שיר של אושר. "כי התר ומותר  להיות מאושר".

זהו כמובן משפט המזכיר לנו שורה משיר של ל. גולדברג, "כי מותר לאהוב" למרות עתות המלחמה ונוראותיה. מותר לי, אומר המשורר, להיות מאושר למרות מלחמתו במחלה האיומה. ודווקא על רקע נוראותיה מוארים חייו באור של שחרית, שכונתו האהובה בירושלים, ביתר שאת. כמה לא צפוי ולא 'מקובל' לכתוב של על אושר. האושר אצל אביחי אינו בארצות אקזוטיות, רחוקות, אלא כאן בסמוך מאד לביתו. במראות השגרתיים. הוא משרטט אותם בקווים מעטים ומשכנעים. חוש השמע הוא הדומיננטי בתמונת האושר- בולטת מאד בשיר תנועתיות. השיר מלא בפעולות אקטיביות: אלך, אגמע, מדייק, האצים, משכימים, נושאי הטלית, הליכתם הנחפזת, שירת ציפורים, קורא, רומז, שומע, מרוקנים, נובח.

בתוך הפרוזאי השוקק חיי יום יום , ישנה נקודה רומנטית, מסתורית, חידתית, שאינה מפוענחת ומעוררת סקרנות: "ענבל המנזר הקורא לתפילה רומז לי סודות נעורי".

 שיר התבוננות אינטימית חמה ומכילה הוא "משתקף". בשיר מתוארים שכניו שחיו חיים ארוכים והוא משתקף בחייהם ורוצה לחיות חיים ארוכים ומלאים כמותם. כל אחת מן הדמויות המוזכרת בקצרה רומזת, לסיפור חיים מרתק . הדמויות נלעגות מעט, אך מתוארות בחיבה. אלו דמויות המממשות בחייהן איזו מוזרות התנהגותית החוזרת על עצמה שוב ושוב. הן יוצרות בכך הווה מתמשך הנותן תחושה של בטחון בהמשכיותם של החיים, שלעולם, כביכול, לא יחדלו. המשורר הולך ומתבונן בהם שוב ושוב. עובר על פניהם מגלה שהוא משתקף בהם.

 

...הוֹלֵךְ וּמִתְבּוֹנֵן בִּשְׁכֵנַי שֶׁכְּבָר חָיוּ חַיִּים

מַהִי תַּכְלִית יוֹמָם מִבֹּקֶר:

פִּנְחָס שֶׁשְׂפָמוֹ קָטָן מַשְׁכִּים לַסַּנְדְּלָרִיָּה

וּמַמְתִּין לִגְבֶרֶת הַלְפְּרִין,

שָׁכֵן שֶׁאֲהוּבָתוֹ נָסְעָה לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה

עֲדַיִן מְצַפֶּה בְּכָל בֹּקֶר לְמִכְתָּב

יְחִיאֵל חָמוּר הַסֵּבֶר מַמְתִּין בִּשְׁקִיקָה לָעִתּוֹנִים

מְחַפֵּשׂ אֶת שְׁמוֹ בִּמְדוֹר הַמִּכְתָּבִים

וְיוֹסִי שֶׁקָּם עִם הַזְּרִיחָה לְטַאֲטֵא עָלִים כְּמֵשִׁים

יוֹשֵׁב בַּמִּרְפֶּסֶת, לוֹגֵם תֵּה וּמַמְתִּין

וַאֲנִי הוֹלֵךְ וְחוֹלֵף עַל פְּנֵי קָשִׁישׁ

הַמִּתְנוֹעֵעַ כִּצְעָדִים אַחֲרוֹנִים, אוֹחֵז בַּחַיִּים

וַאֲנִי מִשְׁתַּקֵּף בִּשְׁכֵנַי

המשורר חולף על פני הקשיש שימיו אחרונים, אינו עוצר לידו , כדי לא למלא את המשוואה כולה. רק את החלק של "נאחז בחיים".

 

שער אחרון – לעינייך בלבד

 

מוקדש כולו  "אלייך" – לאישה שאיתו. שירי אהבה לאישה ולירושלים. האישה היא ירושלים וירושלים היא האישה. כמו בנבואות השונות בתנ"ך. לשתיהן הוא מכור באהבתו. גם בשער זה נמצא את מוטיב ההליכה בגלגוליו השונים- הפנייה הבלתי אמצעית, הישרה אל האהובה, שהוא לא חדל לפתות אותה באהבתו. ובשיר "אגדת השוק":

"....וּכְשֶׁהוֹלֵךְ בַּשּׁוּק

מְחַפֵּשׂ כָּל סִימָן

כָּל רֶמֶז שֶׁהוֹתַרְתְּ

הֲרֵי נִיחוֹחֵךְ מְגַמֵּד

כָּל רֵיחַ שֶׁל שׁוּק

 

וּפַעַם, כְּשֶׁאֶחֱזֹר מֵהַשּׁוּק

אֲסַפֵּר לָךְ אַגָּדָה עַל מוֹכֵר הַמִּיצִים

וְהַגָּדָת צִמְאוֹנִי אֵלַיִךְ"

 

איזה חיבור קמאי אל האישה יש כאן. כמעט "חייתי" , לזהות את ריח האישה האהובה בין רבבות ריחות הנידפים בשוק. זה מזכיר לי את הפנגווינית החוזרת מן הים לאחר שלושה חודשי היעדרות, ישר אל בן זוגה ששמר על הגוזל, בתוך קהילה בת עשרות אלפי פינגווינים צפופים זה לזה.

 

בשיר "חיוב", מתואר זיכרון אהבת הילדות של המשורר לילדה, מי שעתידה להיות אשתו. באמצע תפילת קדיש, תפילת היתום בבית הכנסת, כשהוא עולה לתיבה כחזן לומר תפילה זו, כי לא נמצא מי מהמתפללים שישמש כחזן.

 

וּבִקַּשְׁתִּי לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁל חוֹל

וּשְׁלִיחַ הַצִּבּוּר הֵסֵב רֹאשׁוֹ וְשָׁאַל

אִם לְמִי מִן הַבָּאִים בְּשַׁעֲרֵי הַשְּׁטִיבְּלַאךְ*

יֵשׁ חִיּוּב** –

וְלֹא נִמְצָא כָּזֶה.

הִפְנָה מַבָּטוֹ לַהֵיכָל

הִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גְּדוֹלָה

ופָּתַח בְּשִׁיר הַמַּעֲלוֹת

וּמִלּוֹתָיו הִתְנַגְּנוּ בִּי וְנָדְדָה מַחְשַׁבְתִּי

לְבָתֵּי הַכְּנֶסֶת שֶׁל יַלְדוּתִי

לְשָׁם הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ לְזַמֵּן אוֹתָךְ

וְיוֹם בָּא וְהוֹפַעַתְּ

וּלְאַחַר זְמַן הָלַכְתְּ

וְחִיּוּב בְּרִית יַלְדוּתֵנוּ עַד תֹּקֶף

*שטיבלאך: בית כנסת בעל כמה חדרים למספר מנייני תפילה.

**חיוב: מושג הלכתי. חובת היתום לומר קדיש בתפילה, ויש הנוהגים להעמידו גם כשליח ציבור.

דווקא אז נזכר המשורר באהובתו מילדות, שלה היה מצפה בבית הכנסת. ובברית האהבה ביניהם, ששרירה וקיימת. ברית שלא הופרה. התקווה שהברית בין אשתו לבינו לא תופר לעולם גם בצל המחלה. תפילת היתום הנוגה, מתחברת לצער על אפשרות הפרת הברית בין האוהבים, הרוחש בנבכי הנפש. בשיר "המאהב" עורג המשורר לאהבת האישה למרות הסתיו הבריאותי בחייו. כשם שהאישה תפרוס ידיה לאסוף את הסתיו לחדרי ליבה כאת המאהב שחזר. תמונת הטבע הסתווי היא תמונת סתיו אמיתית, מוכרת לנו היטב, בימים הנוראים, שלפני יום הדין, יום כיפורים, והיא גם מטאפורה מדויקת ומרגשת של הימים הנוראים שבחיי המשורר ואשתו, בצל המחלה.

המאהב

 בְּרַחַשׁ, כִּמְעַט בְּהֶסְתֵּר

מְרַמֵּז הַסְּתָיו בֹּאוֹ

אֱלוּל מַכֶּה עַל חֵטְא

הַחַגִּים מְעִיקִים

הַשָּׁמַיִם מִתְאַפְּרִים בְּאָפֹר וּמִתְהַדְרִים בִּצְלָלִית כֵּהָה

וְכְבָר רָאִיתִי בַּמַּדְרֵגוֹת הַיּוֹרְדוֹת לְבֵיתִי עָלִים צְהֻבִּים

וּבַדִּמְדּוּמִים הָרוּחַ מִתְקָרֶרֶת

מְבַקֶּשֶׁת שֶׁאֶלְבַּשׁ שִׁכְבָה נוֹסֶפֶת

 

כְּשֶׁיִּשְׁרוֹק כָּאן הַסְּתָו

בִּמְלוֹא יְפִי צְנִיעוּתוֹ

תִּפְרְסִי יָדַיִךְ

וְתַאַסְפִי אוֹתוֹ לְחַדְרֵי לִבֵּךְ

כִּמְאַהֵב שֶׁשָּׁב אֵלַיִךְ

 

השיר "שליחות" מפעים עד דמע. הוא כותב כביכול מתודעתה של האישה אל הגבר של חייה שנעלם מחייה. אולי מת. זהו מעין חשבון נפש שעושה האישה עם האיש החשוב בחייה, אבי ילדיה, שחשבה לחלוק עמו מסע של חיים שלמים, אך הגורל גזר אחרת. למרות שנעלם מחייה בטרם עת היא מסכמת לעצמה:

 

הוּא הָיָה הָאִישׁ

שֶׁבִּקַּשְׁתִּי כְּעֵד לְחַיַּי

לַחֲלֹק עִמּוֹ מַסָּע

לִהְיוֹת אָב לִילָדַי.

הַגּוֹרָל גָּזַר אַחֶרֶת

וְיִתָּכֵן שֶׁעֵינַי חָשְׁכוּ מֵרְאוֹת

וְלֹא הוּא הָאִישׁ שֶׁנּוֹעַד לִי

וּשְׁלִיחוּתוֹ אֵלַי הָיְתָה אַחֶרֶת:

אַהֲבַת נֶפֶשׁ שֶׁל פַּעַם בַּחַיִּים

שֶׁהָיְתָה לִי כְּחַיִּים שְׁלֵמִים

וְהוּא הָיָה הָאִישׁ שֶׁיָּדַע אוֹתִי

כְּדֶרֶך שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי מֵעוֹלָם

 

"ידעתי" במובן  הנפשי, הארוטי העמוק והאינטימי ביותר. כדרך שלא ידעה מעולם לפניו ואחריו. זה מה שאביחי היה רוצה שאשתו אהובתו תאמר לעצמה אם חלילה לא יזכה לחיות איתה מהלך חיים ארוכים.

ספרו של אביחי פותח בהליכה, ומסיים בהליכה. בשיר "הלך".

 הֵלֶךְ

 כְּהֵלֶךְ אָבוֹא אֶל סַף דַּלְתֵּךְ

תֶּאֶסְפִינִי לִמְעוֹנֵךְ

מַשְׁקֶה וּדְבַר מְתִיקָה

תָּבִיאִי לָאָח הַבָּא אֶל מִבְצָרֵךְ

וְנִשְׁתֹּק.

 

נִקְרָא בְּסֵפֶר

אַבִּיט בְּכַפּוֹת יָדַיִךְ

אַדִּיחַ אֶת הַכּוֹסוֹת

אֲחַבְּקֵךְ

וְנִשְׁתֹּק.

 

וּבְטֶרֶם אֵלֵךְ תֹּאמְרִי,

יָדַעְתִּי שֶׁתָּשׁוּב

 

מיהו ההלך? ומיהי הנמענת במעון? השיר מתאר מה יעשו הגבר והאישה כשיחזור אליה מדרכו הרחוקה. מהמוות? או מהליכתו  הבלתי נלאית אחר החיים והשירה. השיר מזכיר לנו את שירו של אלתרמן "עוד אבוא אל ספך". המשורר ההלך הנודד בדרכי העולם, דמות החי- מת. גם שם האישה ממתינה להלך. האישה תאסוף אותו למעונה.

המילה 'לאסוף' חוזרת ונשנית בשירת אביחי, מלשון אסיף ואסופי. תחושת יתמות וכמיהה לחום אימהי. כחיק האם את ילדה, כגורן אליו אוסף החקלאי את פירות האסיף. מקום מגונן, מחד, אך מבטא סופיות של מחזור חיים מאידך. ומהדהד את הביטוי התנ"כי "נאסף אל עמיו", שנאמר על מי שהלך לעולמו. "מעון" הוא מלשון  מענה, תשובה לפנייה, הענות לבקשה. וגם שם של מקום בו חוסים אנשים הזקוקים הגנה. ההלך בא אל סף הדלת, שהוא סוף  הדרכים. הציפיה שהדלת תיפתח והוא יזכה להיאסף אל ביתה. הבית היא סמל ארכיטיפי לאשה המכילה. האישה תשקהו ותפנקו בדברי מתיקה. הם יקראו בספר, וישתקו, והוא יביט בכפות ידיה, אולי לקרא את גורלה החתום בקווי כפות היד. מה יעלה בגולה בעתיד בלעדיו. ובטרם ילך מביתה היא תאמר- "ידעתי שתשוב". היא הממתינה הנצחית. והוא ההלך הנצחי. הוא לא מוותר. הוא לא ימות לעולם. הוא תמיד יחזור אליה והיא תקבלו.

 ולסיום המאמר אביא את אחד השירים הראשונים בספר, בו מספר לנו אביחי קמחי עד כמה הוא תאב חיים, ואנו  תאבים להחלמתו הגמורה ולאריכות ימיו כמשורר מצוין, שניהנה ממנו שנים רבות.

Deadline

וְקָצְבוּ יָמַי לְחֹדֶשׁ.

בַּיָּמִים שֶׁתִּעַדְתִּי אֶת שְׁאֵרִית הַחַיִּים

כְּנֶגֶד מַגֵּפַת הַמֵּאָה

וְחַיַּי לְצִדָּהּ -

לֹא הֻחְתַּמְתִּי בְּהוֹצָאָה לָאוֹר

וְלֹא הִתְחַיַּבְתִּי ל-deadline

רַק מֵתִים יְכוֹלִים לְהִתְחַיֵּב

מֵאָז אֲנִי מַקְפִּיד בִּדְבֵקוּת

לִדְחוֹת מוֹעֲדֵי סִיּוּם

וְלֹא מְמַסְמֵר עִתִּים

גַּם לֹא לְאַהֲבוֹתַי וְגַעְגּוּעַי

תְּאֵב חַיִּים

חוֹתֵם אֶת מַסְּעוֹתַי בְּ-

הֶמְשֵׁךְ יָבוֹא...

 

טואול - בניית אתרים