קיבוץ בלי פרחים

 

בתמונה הראשונה  אכתוב את המתח, אתאר את הפחדים ותהיה תחרות. אני לא רוצה להתחיל בתיאורים ספרותיים של נוף רחב ראות, שדות ירוקים ופרחי כלניות אדמדמות, שרועות להן בשלווה סביב הקיבוץ, מתנדנדות בקצב הרוח. וכמובן שלא אתאר את הפרחים הלבנים הצצים בין עליהם של עצי ההדר. הקיבוץ מוקף בעצי הדר, ולא אכתוב על ריח הפרחים המשכר. גם אין בכוונתי לעצור עם המצלמה על ריח פרחי ההדר. זה בלתי אפשרי להעביר באמצעות מצלמת קולנוע את ריח הפרחים. בשום פנים ואופן, אני לא רוצה לתאר את השמים הכחולים והיובש באדמה. לא, את השמש העולה אני לא רוצה לתאר ולא את האדמה השחורה, את השדה העשן שבו האש בוקעת ועולה כמו במחנות הריכוז של גרמניה ופולין. אני לא רוצה לחזור לטרזינשטט או לאושוויץ. לא, בשום אופן לא.

אני אעשה מזה סרט קולנוע. תוך כדי מוסיקת פתיחה נעימה ורכה, תופענה הודעות הפתיחה של הסרט, עם שמות  של גדולי שחקני האוסקר בעלי השמות המפוצצים שישחקו בו.

 

א

רואים את אריה בן 16 שנים, דוהר על סוס, במהירות חסרת-תקדים, הוא דוהר לקראתי, ממש לכיוון שלי, כאילו עלי, לאן עלי לברוח ? לאן להסתתר ? הסוס עלול לדרוס אותי. מפחיד. אריה דוהר במרחבים. שדות ירוקים. די ! אריה דוהר עלי וכמעט רומס אותי. אני המצלמה בסיפור. בלי לתאר שדות ירוקים ובלי פרחי כלניות אדומות. בלי אירוסים שחורים וסגולים. בלי שדות כותנה לבנה, אולי רק רמז קטנטן לשדות במישור החוף, ליד נתניה, משהו כזה, אולי אפילו ליד נחל פולג, לא הרחק ממכון וינגייט. שער הניצחון, בעברית צחה.

רוכב על סוס ערבי אציל. דוהר במהירות. ואז, תוך כדי שירתה של המיסה סולמניס של בטהובן, אצלם בקלוז-אפ את האש העולה מהשדה, מהאדמה השחורה באזור הביצה, ליד הקיבוץ. פעם הייתה כאן ביצה נוראה ויתושי מלריה עקצו והרגו את חברי הקהילות באזור. לא נתאר את הביצה ולא נחזור לתקופת הביצות.

אריה דוהר עלי וכמעט רומס אותי. ברגע האחרון אני מזיז את המצלמה. הוא שומע בתוכו את השיחה הזו. השיחה הפנימית שלו. כל השיחות האינטימיות תהיינה מעין שיחות פנים של "אריה עם אריה". שהרי כל הסרט הוא על אריה הפנימי. איך להוציא את הפנימי מאריה החיצוני. איך אריה הפנימי מרפא את אריה החיצוני, או להיפך. איך אריה החיצוני מחליא את אריה הפנימי או להיפך.

 

ב

כעת, בואו נעביר את המצלמה לחדר שבו גרה אימו של אריה. אריה כרגע בפגישה עם אימא שלו בחדרה המאוד צנוע בקיבוץ. היא שוכבת במיטה. היא לא חולה. היא לא משתעלת, היא כבר חיה זמן-רב ללא מחלת ריאות. זו הייתה המחלה שהביאה אותה לאשפוז בליון, צרפת, לפני ששלום נולד. שלום, אחיו של אריה, נולד בצרפת. לא, שלום לא נולד בצרפת, אמו ואביו של אריה התאהבו בצרפת והביאו את שלום. לא, אמו ואביו לא התאהבו בצרפת, הם התאהבו בקווקז. נו כבר ?! די!?

אימא הייתה אחות  בקווקז, אבא עבד במרעה. אחרי זה בצרפת הם התאהבו. לא הם לא התאהבו בצרפת. הביאו לעולם את שלום בצרפת. לא, שלום אחיו של אריה הרי נולד בישראל, בקיבוץ הזה. טוב. לא טוב.

אימא שוכבת במיטה ואריה עומד בקרבתה, די עצבני והיא מטילה עליו  את האשמה למחלתו, לא מתוך כוונה רעה. לא!! :

-   "אתה היית הבריא היחיד שנותר בקבוצה"... ואריה משתומם מאוד, הוא לא מבין. אם הוא היה הבריא היחיד, אז למה הוא חלה במחלה הנוראה הזו. שואל אותה:

-          "אני הבריא היחיד? אז איך זה שאני חולה, כל כך חולה?" פנים הבית, מדברים, שותים, לא צוחקים. יש מתח גדול ביניהם. הוא כועס. לא ברור למה. למה אריה כועס על אימא שלו? הוא כועס על שלא עצרו אותו מלהיכנס לחדרם של הילדים החולים. לא עצרו בעדו להיכנס לחדרים של חולי הפוליו. המצלמה מתמקדת בפניו הכעוסים של אריה...

-          "למה לא עצרו אותי ? למה לא שמרו עלי? ילד בן שנה וקצת, אי-אפשר לעצור ילד, תינוק מלחטוף מחלה איומה שכזו?" ואמו חוזרת ואומרת לו:

-"אתה נכנסת בעצמך לחדרי הנגועים במגפת הפוליו, כי   אילו לא נכנסת לשם לא הייתה נדבקת בך המחלה. אתה הרי נשארת אחרון, אתה היית הבריא היחידי מכל הקבוצה". המצלמה מטיילת בין פניו הכעוסים של אריה ופניה הרכים של אמו... אריה לא זוכר את הרגע הזה. אחרת הייתי מראה את הרגע הזה, עכשיו, כאן, מצלם במצלמה. אבל איך לצלם את מה שאריה לא זוכר ? לא זוכר איך הוא נכנס לחדר הנגועים ונדבק בווירוס הפוליו. אך מעל לכול, אריה לא זוכר שמישהו ניסה למנוע אותו מלהיכנס לחדרי הילדים החולים.

אריה נדבק  במחלה, אריה זוכר את המחלה הנוראה, אריה זוכר את השיתוק.

-          "היית משותק מכף רגל עד ראש, זה היה נורא. קיבלת את המחלה בצורה הכי נוראית מכולם. בעוד הם הבריאו לאט-לאט מהמחלה, ואתה לא. דווקא אתה, הבן של האחות של הקיבוץ. דווקא אתה נשאת את הווירוס בתוכך, איתך עד היום. הווירוס עדיין בתוכך. אתה חייב לדעת זאת". המצלמה תחפש את הוירוס על אריה, על בגדיו, ידיו...

ג

לכן הוא דוהר עכשיו במהירות, על סוס ערבי אציל ומשקיע את כל אומץ ליבו וכוחותיו כדי לדרבן את הסוס שלו וכדי לנצח את יגאל בתחרות סוסים. לצידו של אריה, דוהר יגאל, על סוס ערבי אציל אחר. הם בתחרות מהירות. המצלמה תרדוף אחריהם בקצב המהירות של הדהירה. כמובן, לא נשמיע את קול המנוע של המכונית, בעריכה נמחק את הסאונד, כדי להשאיר את הטבע, כדי לבנות את האילוזיה. אתם לא תחושו שמדובר במכונית, אתם תשכחו את הצד הטכני של הצילומים. אתם תשכחו את המצלמה. אתם תהיו שקועים בתוך הסיפור. ותזדהו עם הדמויות המופלאות שבחרתי עבורכם. ננסה לתת לזה את התחושה של הטבע, כאן נשמיע את קולות מן הטבע. נצלם בחוץ. נערוך אחר-כך בחדרי עריכה.  אתם תשכחו שיש חדרי עריכה.

אריה ויגאל בתחרות, רואים את המאמץ הרב המושקע בפניהם, רואים את השרירים האדירים של הסוסים המתנשמים, ורואים את המהירות האדירה של הסוסים. וגם, כבדרך אגב, נראה כמה צופים שממתינים, ביניהם עומדת היפה בנערות, חמוטל. הכי יפה שבעולם. עיניים כחולות, גוף חטוב כמעט מושלם. איזו יפהפייה. צברית. חתיכה ולא הרחק ממנה גם עומדת דיאנה, בין המעודדות, המתלהבות. המצלמה דוהרת כאילו היא הסוס בעצמו. שתי הבנות לא רוקדות, הן לא שרות, הן אפילו מנסות להסתיר את התרגשותן. כדי שלא נוכל להבחין ולדעת במי הן תומכות. חמוטל בת גילו של אריה, בת 16 שנים ואילו יגאל בן 14 ודיאנה, לא תאמינו, בת 19 נראית מבוגרת מאוד לעומת יגאל.  חמש שנים הבדילו בין יגאל ודיאנה. דיאנה היא אמריקאית חתיכה, שבאה לשנת שירות בקיבוץ. המצלמה דוברת כאילו היא סוס בתחרות. ועוד עמדו שם שני בנים או שתי בנות לפי טעם הבימוי, זה כבר תלוי בערכים אחרים הקשורים בהפקה ובהוצאות הכספיים. כדי ליפות את השטח בנוכחות אנושית.  כדי למלא את השטח בניצבים מהי העלות התקציבית? אפשר היה לצלם בלי נוכחותו, בלי קהל מעודדות, בלי צעקות ובלי תגובתו של איש רק תחרות של יגאל מול אריה, "מי משניהם הגבר האמיתי?"

המצלמה מצלמת את כל הטבע. הנוכחות שם של חמוטל וגם דיאנה, אלמנט שיוסיף להתרגשות של יגאל ואריה. ימריץ אותם להתאמץ בתחרות. ימריץ כל אחד מהם לנצח, להצליח, לגבור על היריב. זה יוסיף יותר מתח, יותר עוצמה למאבק המתמיד הזה. מהם בדיוק היחסים בין יגאל וחמוטל? כלום! ובין אריה ודיאנה? לא כלום, ממש אין. אם כי ייתכן מאוד שאריה היה מעדיף שדיאנה תבוא דווקא למיטתו שלו ולא לזו של יגאל.

יגאל הוא בן 14, כבר צילמנו אותו בדהירתו, צעיר מאריה רק בשנתיים ימים, כבר אמרנו. יפה תואר, גוף שרירי, מבט חד ועמוק, נבון, זריז, בנם של ורד ומר חזק:

 - "אני תמיד מנצח את כולם בדהירה", הוא מחייך חיוך            גדול של מנצחים. אריה כועס על עצמו, קשה לו להפסיד, היה  רוצה לנצח   את הקטנצ'יק השחצן הזה עם הפה הגדול, הזה:

- "אתה לא מנצח אותי!  אותי לא מנצחים כל-כך בקלות, ילד" מסנן מבין שיניו. המצלמה מטיילת בין שני הפרצופים המאומצים בזמן התחרות. המתח, הזיעה...

 

ד

 

כעת נחזור עם המצלמה לחדרון הצנוע בקיבוץ:

-"אם לא היית נכנס לחדר החולים הזה, ואם היו נותנים לך זריקת חיסון בזמן, היית מתגבר על הווירוס של הפוליו, והיום היית יכול להיות כמו כל הילדים האחרים. כל הבעיות הפסיכולוגיות, המורכבויות הנפשיות שלך, היו נעלמות. היית ילד בריא והרמוני כמו כולם". אריה מביט בה בתימהון, כמו גם במצלמה איתו.

-"כמו כולם? אני? כמו כולם? אימא, אני לא רוצה להיות כמו כולם, אני לא כמו כולם, ולעולם לא אהיה כמו כולם. ואימא, לידיעתך" הוא קם ללכת, המצלמה מטיילת על אימו המופתעת מדבריו: "אני בריא, אימא, אני הרבה יותר בריא מילדים אחרים. אימא ותעזבי אותי עם הסיפור הזה, טוב?" הוא קם בדרכו החוצה, לחצר, לטבע. למרות שאנו שומעים את קולה הערב של אימו: "אריה לאן אתה הולך ? אולי תישן הלילה בבית? במקום ללכת לחדרי הילדים השוממים, המשמימים האלה?" ואריה לא עונה הוא יוצא.

 

ה

מכאן אולי נאפשר למצלמה, ורק לכמה שניות, לטייל עם אריה הקטן בן שנה וקצת, הצועד לצערי הרב, מחדר הילדים שבו הוא גר אל חדר הילדים שבו שוכבים ילדים חולים מאוד, נגועים במחלת הפוליו. כן, כי צריך להראות שהוא בן שנה בלבד, ברגע הנוראי הזה שבו חטף את הווירוס האיום הזה שנקרא פוליו או פוליומליט בלעז. איך ילד בן שנה צריך לדעת לא להיכנס לשטח האסור? בסך הכל התחשק לו לדבר איתם. בא לו לשחק איתם, וכעבור כמה דקות, זועק מכאבים ברגליים, בשרירים, בעצבים. מתפוצץ מכאבים. ואז כלום. משותק מכף רגל עד ראש. לא זז. כמעט מת, מצאו אותו. המצלמה מוצאת אותו.

 

 

 

 

 

ו

-          "הבעיה היא שאני לא זוכר שנכנסתי לחדר החולים. אולי יש לך רגשי אשמה ? שלא השגחת עלי ?" אריה מעז ללגלג על אימו.

-          "אריה יקירי, מחמל נפשי, איך יכולתי גם להשגיח עליך וגם לחלק תרופות, גם לחלק אוכל בכל הקיבוץ, גם ללכת עם הרופא לבדיקות בבתיהם של כל החולים?  וגם לדאוג לכך שאתה לא תעבור לחדר הנגועים? זה בלתי אפשרי!" המטפלת שלך הייתה חייבת למנוע ממך את הטעות הגורלית!" המצלמה מחפשת את המטפלת, בקיבוץ...

ואין לו מה לומר, למה לו להאשים את אימא שלו על כך? האם ניתן לשנות את העבר? כן, זה אפשרי.  נו, באמת? אפשרי? אולי בקולנוע לא בחיים האמיתיים. כאילו קולנוע זה לא חיים אמיתיים.

ז

עכשיו המצלמה אצל אריה, בראש שלו, פלשים של זיכרונות. הוא נזכר כיצד שני הוריו עומדים מודאגים מאוד ליד מיטתו של התינוק אריה וכל גופו משותק.

ח

"תראה ילד, אתה אולי לא זוכר, אבל כל הגוף שלך היה משותק ? מה יכולנו לעשות? לא היה כסף בקיבוץ. בשנות ה-50 של המאה הקודמת, רק רופאים שהיו מקורבים לצלחת התרופות חיסנו את ילדיהם. אתה לצערי לא קיבלת את החיסון", היא מנסה לשכנע אותו. "כל הגוף שלך נלחם בווירוס וסילק אותו. אתה גיבור, ילד שלי. בוא אלי תן חיבוק, גיבור ווירוסים שכמוך". המצלמה מראה את אימו, מחייכת בהנאה ואוהבת מאוד. אך אריה חומק לו באלגנטיות מהחיבוק של אימו, בדרך החוצה. תמיד בדרך החוצה :

-          "עזבי אותי. יגאל ניצח אותי בתחרות סוסים'" היא שומעת כאב עז בקולו הרך. והיא עדיין בעניין הפוליו:

-          "נו, יגאל, גם הוא היה חולה ויצא מזה לגמרי".

ט

בשדות, סביב לשני המתחרים התקהלו כמה אוהדים שמחאו כף ליגאל, הוא מבסוט. אריה מתבונן היטב כדי לראות את תגובתה של חמוטל. האם חמוטל איתו או עם יגאל? חמוטל לא מגיבה למבטיו של אריה.

- "בוא עוד תחרות אחת?" אריה הכאוב והפגוע מתוצאת  

    התחרות, מציע.

- "אתה באמת רוצה ?" קול הזלזול נשמע ברמה.

- "עוד אחת וזהו". שניהם מתחילים לנוע לכיוון הקיבוץ, הסוסים עייפים, צועדים לאיטם. אריה מבין שתהיה עוד תחרות אחת, מהקיבוץ אל השדות. יגאל לא מבין ולכן מצעיד את סוסו בקצב הליכתו של הסוס.

- "אתה לא רואה שהסוסים עייפים, קצת התחשבות". יגאל מתפרץ בצחוק רע, חושף את שיניו הלבנות.

- "כשנוח לך הם עייפים. פחדן". אריה לא מוכן לוותר לו, נאבק. תמיד נאבק.

- "צער בעלי חיים, לא חושב?" ממשיך לצחוק וללגלג. חשבתם לרגע שאולי איכפת ליגאל על הסוסים? חשבתם שאולי הוא רוצה להגן עליהם מפני תחרויות מרובות מדי שעלולות לפגוע בבריאותם? לא חשבתם.

- "אני אקרע אותך בשח-מט".  אריה משכנע את עצמו, מבטיח לעצמו וגם ליגאל, כי בשח-מט הוא חזק. ואם לפי דעתו יגאל סתם מתחמק מעוד תחרות ועוד תחרות, כדי שהוא יוכל סוף-סוף לנצח אותו. כי אולי לא שמתם לב ואינכם יודעים, אריה מעולם לא ניצח את יגאל בתחרות דהירות סוסים. וזה כואב. ויגאל מעולם לא ניצח את אריה בשח-מט.

יגאל ואריה, לאחר שהשיבו את הסוסים למקומם באורווה, מאחר ורחצו את הסוסים באהבה, וגם הורידו את האוכפים, החזירו אותם לתאיהם באורווה ונעלו היטב את הדלתות. והמצלמה הראתה לנו אפילו את הריחות והגללים. ואפילו האכילו והשקו את סוסותיהם. ריחות, כפי שאמרנו לא נביא לכאן, אבל המצלמה יכולה לצלם את המקור לריחות. לא?

 

י

שניהם מגיעים לבית הילדים בקיבוץ. בראשו של אריה תמיד אותה שאלה מטרידה: "היכן חמוטל?" המצלמה תראה לנו את אריה ואת חמוטל לחילופין.

כל הבנים מאוגדים סביב משחק השח-מט, אריה מתמודד נגד יגאל. לאן הלכו חמוטל ודיאנה המתוקות? יגאל נראה מצוברח מאוד ורוצה עוד סיבוב, אריה מסכים. יגאל מובס, אריה איננו מניד עפעף, לא שחצן, לא מלגלג, לא מתרברב ולא מתלהם. לזכותו יאמר. רק מנצח פעם ועוד פעם. שאר הנערים מריעים לו והוא רגוע. עוד ניצחון ועוד ניצחון. עד שיגאל נמאס לו:

-          "אז מחר אני אראה לך מה זה לדהור על סוסים! אני אלמד אותך איך דוהרים!" ויוצא מחדר הסלון, לכוון חדרו, ומשם צועק: "אני אלמד אותך לקח", צחוק הילדים נשמע מחדר האוכל, שהוא למעשה גם הסלון המרכזי בבית הילדים.

- "כמה סיבובים שתרצה, בשח-מט תמיד תפסיד", גם אריה

   מרים קולו כדי שיגאל ישמע אותו היטב בחדרו.

-  "למה?"

- "כי לי אין רגליים להכות בסוסים ולכן המוח שלי התפתח על חשבונם" איך אריה אומר זאת? בפתיחות? מתוך כאב? סתם זורק רעיון.

(בינתיים רואים במצלמה את מימה היפהפיה, נכנסת לבית הילדים, כל הבנים משתתקים ומביטים בה בתאווה. מימה אפילו לא מבחינה בשקט המתוח שיצרה כניסתה האוורירית, אל בית הילדים של הקטנים ממנה. היא באה לרחוץ את גופה האדיר ביופיו, במקלחות של הקטנים. היא כבר בת 22 שנים)

- "פשוט נגמרו לנו המים בחדרי הרווקים. אז באתי אליכם", היא אומרת וממהרת אל המקלחת... יגאל חוזר ומצטרף אל חבורת הגברברים. המצלמה גם.

-"זה בסדר, אנחנו כבר התרחצנו", לא להאמין, אבל גם אריה בין המתלהבים. המתלהמים. המצלמה גם.

-"שתוק !", יגאל נותן לו בעיטה קלה מתחת לשולחן, יגאל מרגיש כאילו הוא דוהר שוב על הסוס. המצלמה גם.

מימה נכנסת למקלחת, מתחילה להתפשט. המצלמה גם. יגאל אריה ויצחק נעמדים, גופם המתבגר מזדעק, מתקרבים לאט-לאט אל חור המנעול, ממתינים מעט, שומעים אותה שרה, המים מתחילים לזרום.

"-יצחק, לך לבדוק שאף מבוגר לא מגיע בדלת".  יגאל פוקד עליו בקול מצווה כמו קצין בצה"ל.

-"לך אתה !" את יצחק לא מסובבים על האצבע, כפי שיגאל נוהג באריה בתחרויות הסוסים האין-סופיות, יצחק עקשן.

-"אוקי, אני הולך לשמור, אבל תקראו לי", אריה בחור טוב, נאיבי קצת, גם וותרן וגם אוהב אנשים. מתבדח, מבין עניין במהירות, הולך מייד אל הדלת כדי שאיש לא יפתיע אותם בזמן מעשיהם... המצלמה הולכת איתו.

כמובן, יגאל מציץ ראשון דרך חור המנעול,  גם המצלמה. כמה ביטחון יש לנער הזה, בזכות אביו מר חזק, יגאל חזק, שם חזק, משפחה חזקה בקיבוץ, מעמד עליון. למרות שיצחק דוחק בו כל העת, יגאל ממשיך להתבונן לבדו. חושב על עצמו קודם-כל. נו אז מה, הרי גם יצחק רוצה לראות אישה עירומה. זה טבעי. זה נורמאלי. לכן, יצחק דוחק בו. יש מאבק כמעט אלים בין שניהם ליד חור המנעול. גם אנחנו והמצלמה, רוצים לראות את מימה עירומה. אבל יגאל לא מאפשר לנו, עם המצלמה, לגשת אל חור המנעול. גם אריה היה רוצה. גם יצחק. אבל יגאל עם הביטחון שלו קצת מגזים.

-"איזה שווה !" יגאל לוחש לאוזנו של יצחק. אריה מתעצבן שהם לא קוראים לו לבוא לראות אותה במערומיה, "ראית איזה אשכוליות?!" יגאל לוחש ליצחק, שמנסה גם להציץ ולא מצליח. יגאל מראה בידיו, את גודלן של האשכוליות "כאלו" ורק אז, יגאל מפנה מקום ויצחק מצליח לדחוק אותו ולתפוס את חור המנעול אל תוך עינו.

-"וואו !" עכשיו יצחק צוחק, מאחר ודחף את יגאל, עכשיו יצחק צוחק. נהנה, "יש לה ענקיים"! הוא חושב שהוא לוחש. וגם המצלמה צוחקת.

-"אולי תשתקו", אריה לוחש להם ממקום המשמר על הדלת, "שומעים אתכם עד לפה! דבילים !" אריה עוזב את המשמר, "נמאס לי, שמישהו יבוא להחליף אותי, נו כבר!", הוא מתקרב אליהם. אך ברגעים אלה ממש כבר שומעים שהמים נסגרו...

ואז בדיוק ברגע שאריה עזב את המשמר בכניסה לבית הילדים, נכנסת יונה, והמצלמה אחריה. היא מייד רואה את יצחק ויגאל ליד חור המנעול וצועקת עליהם.

יונה היא חתיכה מדהימה, רזה גבוהה יחסית, גוף חטוב ועיניים חומות כמעט שחורות, זריזה מאוד ונוטה לצעוק: "תתביישו לכם! מה אתם עושים? זוזו מפה גועליים! אתם מגעילים אותי! עופו מכאן!", מגרשת אותם, פונה אל מימה, "מי זאת שם? הילדים כאן מציצים לך! אולי תסתירי את גופך!" מימה לא עונה, כאילו לא ממש, לא בדיוק איכפת לה, במצלמה רואים אותה מתנגבת עירומה. רואים אותה מנקודת המבט של יצחק, כולו מחייך אל יונה, כמי שהתגבר על הבושה והצליח לראות בחורה במערומיה, במציאות, לא רק בסרטים.

יגאל מזנק לעבר יונה, פותח את חרצובות לשונו כועס וזועם עליה: "למה תמיד את באה ברגע הקריטי והורסת לנו את כל התוכניות שלנו? אין לך מה לעשות בחיים העלובים שלך?"

יונה איננה מוותרת לו וגם היא זועמת עליו בחזרה: "לא! חוצפן קטן, אין לי! אתה לא חושב שאתה מגזים!? למה שתציצו לה?"

-"אולי תלכי לקרוא איזה ספר, או להתמזמז עם החבר שאין לך? לפני שאת באה להטיף לנו מוסר?" הוא זועק עליה. ליגאל יש פה גדול והוא לא חושש מאף אחד, עם אבא כמו שיש לו, מר חזק, הוא לא חוסך מאיש את חדות לשונו: "את מבינה יונה, את לא תבואי הנה להפריע לנו כל פעם! אנחנו לא סובלים אותך. מי את חושבת שאת? חתיכה? תאמיני לי, אני מומחה בתחום. את לא! אצלך אין מה לראות! את הרי מקווה שנבוא להציץ לך הא? אז יש לי חדשות בשבילך, לא נבוא. הגוף שלך צר מלהכיל אשכוליות"... וכל הבנים מצטרפים אליו בצחוק.  גם המצלמה.

יונה לא נשארת חייבת, למרות שאני (מאחורי המצלמה) חש פגיעות והעלבות בקולה: "אתם חוצפנים קטנים ומכוערים!  יגאל אתה בטח חושב שאתה איזה חתיך הוליבודי!?"

יגאל עונה בנון-שלנטיות: "כן!", שוב הבנים שאיתו צוחקים. ויונה הולכת בבושת פנים... והמצלמה גם.

בינתיים, בזמן שיונה, הפגועה, עסוקה בעימות המילולי, לענות ולא להישאר חייבת ליגאל ולשונו החריפה, היא זזה מהמקום. למעשה יגאל בכוונה מעביר אותה עד לדלת חדרה, כדי שאריה  יוכל  בחופשיות להציץ. ואריה אכן מתקרב לחור המנעול, מציץ ורואה את מימה, אלא שהיא כבר לבושה חזייה ותחתונים, יפהפייה. קצת שמנמונת.

יא

כיתה בבית ספר ויצמן, המורה לאה מלמדת אנגלית, אריה מאוהב בחמוטל ומתבונן בה כל העת, חמוטל איננה יודעת זאת, מתעלמת...

Lea: What is the most important word for you Arie?

Arie: For me is love

Lea: And Hamutal ? what is it for you ?

Hamutal: Singing

Lea: So how come your mother said you both were from the same profession in life?