פרק מספר:
רק זה היה חסר לי/ סוניה יפעת יובל

 

"כשאני חוזרת, אני רוצה לראות אותך מחוץ למיטה, אחרי מקלחת וכמו חדשה," קראה שנהב וטרקה את הדלת.

מצחיק שכאשר קשה לנו, מקבלים הילדים את טון הדיבור שלנו, ההורים.

הרגשתי את העייפות בכל גופי כשקמתי מהמיטה. חוסר השינה בלילות האחרונים נתן בי אותותיו.

הילדים יצאו לבית הספר, ואני התארגנתי לעבודה כששמעתי נקישה בדלת. פתחתי את הדלת לדוור שמסר לי דואר רשום.

הלוגו שעל המעטפה הסגיר את תוכנה. פתחתי אותה בידיים רועדות, קורעת אותה בחוסר סבלנות. קראתי את תוכן המכתב, והמילים התבלבלו מהדמעות. עוד מכתב של חוב שלא נפרע. הקושי הכלכלי של החודשים האחרונים החל להרים את ראשו. הדיונים בבית המשפט נדחו ונדחו, ואנו נשארנו חודשים רבים ללא דמי מזונות. המשכורת הקטנה שלי נבלעה באוברדרפט, והחובות רק נערמו.

התיישבתי בקושי ליד השולחן, יודעת שאין לי ממי לבקש עזרה. הבנק ביטל את כרטיס האשראי, ומהוריי לא יכולתי לבקש עזרה. נשמתי נשימה ארוכה, קמתי, אוספת את חפציי. אסור היה לי לאחר. לפחות העבודה הקדחתנית בבית הספר הסיחה את דעתי מהקשיים לכמה שעות.

בסוף היום נכנסתי לרכבי ונסעתי לחוף הים. הבטתי במים הכחולים ובגלים הנשברים לחוף. המחשבות המשיכו להציק לי ולא פסקו, עד שהתנעתי והתחלתי לנסוע, עוצרת מול בית הוריי.

חום נעים עלה מהבית כשנכנסתי. הוריי כהרגלם ישבו במטבח. גם סבתי האהובה הייתה שם. היא הרימה ראשה, מחייכת חיוך גדול כשראתה אותי. חיבקתי את גופה הרך, מריחה את ריחה המוכר כל כך, וחום אהבתה גרם לדמעות לפרוץ מעיניי.

"אבדאלק בינתי, כל מה שעברתי בחיים ואת סובּלת ככה?" שאלה במבטאה העירקי הכבד והתחילה לספר את סיפור עלייתה ארצה מעירק, מתובל במילים בעברית ובעירקית. הקשבתי בחוסר רצון, שומעת את הסיפור כולו לראשונה.

"הייתי בת שתים־עשרה כשיעקב, סבא שלך, חטף אותי."

"חטף אותך?" שאלתי בתמיהה.

"כן, כן. חטף אותי. אני הייתי בת שתים־עשרה והוא כפול בגיל, אבל הוא אהב אותי מאוד," אמרה מחייכת בסיפוק, "הוא שם לי טבעת ליד שני חברים שלו ואז החזיר אותי להורים."

היא עשתה אתנחתא קלה, כאילו להעצים את הדרמה שבסיפור והמשיכה, "הוא אמר להם 'התחתנתי איתה! אני אוהב אותה! עכשיו תגידו מה אתם רוצים לעשות', והלך."

"ומה הם עשו?" שאלתי.

"הייתי קטנה. אז הם אמרו שנחכה ונראה. אחרי שנתיים התחתנו," סיפרה.

"אימא," הסתובבתי לאמי, "את מכירה את הסיפור הזה?"

"חכי לסוף," חייכה, תולשת עלי נענע מהגבעולים ומסדרת בקופסה. הסתובבתי לסבתי, מביטה בה בשקיקה, שוכחת שלפני רגע לא הייתה לי סבלנות לשמוע את הסיפור.

"שש ילדים היו לי כשהייתה העלייה הגדולה לישראל. זה היה ב־ 1951, ואני אמרתי לסבא שלך שאני רוצה לנסוע לארץ. הוא רק צחק עליי ואמר 'בסדר, בסדר'. היה לו בית קפה והוא כל הזמן היה הולך ושותה עם החברים שלו, ואני רציתי לעלות לארץ," היא הפסיקה לרגע, נראית שקועה במחשבות.

"סבתא," אמרתי ברוך, מניחה ידי על ידה המקומטת. אצבעותיה העקומות מעידות על מחלת אוסטיאופורוזיס מתקדמת. "תמשיכי."

היא המשיכה לדבר, ואני המשכתי ללטף את ידה ברוך. "אני כל הזמן חשבתי רק איך אני עולה. הוא היה צריך לחתום לי על טפסים. לא היו נותנים לי לעלות בלי זה."

"אז מה עשית?" שאלתי, מביטה באמי שחייכה חיוך קטן.

"פעם אחת הוא חזר שיכור בלילה, אז החתמתי אותו על טפסים," סיפרה.

"מה זאת אומרת סבתא. איך הוא הסכים לחתום?"

"שיכור אמרתי לך." נעצתי בה מבט דורש, והיא הביטה בי מעל משקפיה והמשיכה, "נו, היינו במיטה והוא חתם. זהו," ספקה ידיה ומיהרה לחתום את הסיפור.

"נו, סבתא, ומה קרה בסוף? איך הגעת ארצה?"

"איך? התחילו להגיע מטוסים, ואני לא ידעתי מתי עולים, אז הלכתי לשדה התעופה עם שישה ילדים. הקטן היה בן שנה. חיכיתי בבית כנסת ליד."

"ברחת ממנו," לחשתי. היא לא שמעה אותי והמשיכה,

"כששמעתי אותו בא לחפש אותי, לקחתי את הילדים, היו שם ארגזים גדולים, אז נכנסנו וחיכינו בשקט. שמעתי שאמרו לו שנסענו והוא התעצבן, דפק הראש בקיר עד שנפתח לו המצח והלך. ככה היה סבא שלך."

הבטתי בפניה שהתעוררו בעודה מספרת. גופה הכפוף כאילו הזדקף בכיסאה, והיא המשיכה במבטאה הכבד, "עלינו למעברה בחולון. כששאלו אותי איפה בעלי, פחדתי, אז אמרתי שאני גרושה." היא שתקה, מהורהרת נזכרת בתחושותיה כאישה צעירה שעולה ארצה עם שישה ילדים.

"ודאי היה קשה לך, סבתא," אמרתי ברוך.

"בטח קשה. לבד עם שישה ילדים. הדוד שלך מאיר היה קטן, בן שנה, והיה חולה כל הזמן. ופה לא הבנתי עברית, לא ידעתי מה רוצים ממני, אפילו לא ידעתי להגיד איך קוראים לי כשבאתי לפה."

"ומה קרה אחר כך? איך נפגשתם בסוף?" שאלתי בסקרנות, מוציאה אותה מהזיכרון הקשה, נזכרת בגבר המרשים שהיה סבי, וכיצד היה מגיע אלינו לביקורי שבת לבוש חליפת שלושה חלקים אלגנטית ובידו זר פרחים עבור אמי.

"הוא לא יכול היה בלעדיי," חייכה והזדקפה בכיסאה, מחבקת את עצמה בסיפוק, "עברה שנה, והוא בא למעברה. היינו צריכים להוכיח שאנחנו נשואים."

הבטתי בה בהערצה. הבנתי שסבתי שאהבתי כל כך, חזקה הרבה יותר ממה שחשבתי.

"תודה על הסיפור, סבתא, אני אוהבת אותך," הודיתי לה והתחבקנו.

בדרך הביתה חשבתי על הסיפור ששמעתי, מתגעגעת לילדיי שלא ראיתי מהבוקר, מרגישה חזק בעצמותיי שיהיה בסדר.

* סוניה יפעת יובל-סופרת, מנחת סדנאות וקבוצות בנושאי זוגיות והעצמה אישית.

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים