מנוי לפורטל בכיוון הרוח


על חמדת השירה עם יאיר בן חיים/ מארי רוזנבלום

האהבה הגדולה והבטוחה  בצד הבוז, אפסיות האדם, וזילות השפה העברית והכל בחסות השירה

יאיר בן חיים – חֶמְדָּתִי

הוצאת 'חדרים' 2018

 לאחרונה יצא לאור ספר השירה השלישי של יאיר בן־חיים, משורר, עורך ראשי של 'המסדרון' כתב-עת לשירה ופרוזה, תרבות ואמנות, עורך אתר התרבות והספרות "חדרים". כתביו ושיריו התפרסמו בעיתונות ובכתבי עת לשירה וספרות שונים.

הספר מוקדש לרעייתו, חמדה, ושמו " חֶמְדָּתִי" ובאנגלית-  "My  Sweety"  משום מה באנגלית  זה יותר מדבר אלי. "לחמדה רעייתי באהבה".

הספר שונה בעריכתו מספר שירה רגיל וברור שהושקעה בו עבודה רצינית בעריכה. השירים קצרים וליד כל שיר בתוכו או בהמשכן יש עבודה גרפית בצבע בז', אפור, חום, כחול, ורוד, משולשים, מלבנים, סרטים, קוים דקים, קוים עבים. הספר מכיל 100 שירים בשישה פרקים.          

הספר פותח בפניה לחמדתו. (עמוד 9)

 


אכן משמור לאשה האהובה, אשר בהחלט מזכיר לי את שיר השירים. כמה נפלאה היא, כמה אוהבת, דואגת.

שיר נפלא מצאתי בעמוד 22 "לכבודנו" וְהַשֶּׁמֶשׁ תְּסַנְוֵר אֶת הַכְּאֵב / לִכְבוֹדֵנוּ, / הֲרֵי הִסְכַּמְנוּ מִזְּמַן שֶׁאַתְּ וַאֲנִי / נַבְרִישׁ אֶת הַיָּמִים / לִקְרַאת הַסּוֹף. [ - - -]

 כמה שיחות ודיבורים והבטחות ואהבות רצים בין השורות....כל שיר בפרק זה נוגע לחמדתו, אוהב, כועס, דואג, רוטן, מבטיח, מתווכח, ובשיאו, בעמוד 27  מתוך שירי שורה:

 כְּשֶׁאַתְּ רָעָה אַתְּ יוֹתֵר טוֹבָה מִמֶּנִּי. [ - - -] והוא לא מרפה עובר משיא אהבה לשיא אהבה חדש: בעמוד 29 

אַתְּ חֲשׁוּבָה לִי יוֹתֵר מִכֹּל / אוֹהֵב אֶת קִמְטֵי הַמִּלִּים הַכְּתוּבוֹת בִּכְמִיהָה לִתְשׁוּקָה חֲבוּיָה. [ - - -]

 בפרק הבא "שרשים"

הוא פותח בקורות חיי הוריו. אביו מלודז' ואמו מבירות אהבו ברחוב ברדיצ'בסקי

עִם הַזְּמַן אַבָּא הָיָה שָׁר לָהּ, / בַּיי מִיר בִּיסְטוּ שֵׁיין, / אִמָּא מֵעוֹלָם לֹא שָׁרָה שִׁירִים בְּעַרְבִית /

שָׁרָה לְעַצְמָהּ "הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת / וְשָׁכְחָה אֶת כָּל מָה שֶׁלֹּא רָצְתָה לִזְכֹּר. [ - - -] (עמוד 37)

 

הוא מספר על אביו הָיוּ רַק שְׁתִיקוֹת שֶׁל מָוֶת.... [ - - -] זכרונותיו  קשורות למות אביו, לאמו הסרגנית. בעמוד 47 מגיע הוידוי הכואב. לֹא קִבַּלְתִּי אַהֲבָה / וּבְכָל זֹאת לָמַדְתִּי לֶאֱהֹב / לֹא קִבַּלְתִּי חִבּוּקִים /וּבְכָל זֹאת חָבַקְתִּי רְגָעִים וַאֲנָשִׁים בְּחַיַּי [ - - -]

 בפרק  "פאסון" יש למשורר חיבוטי נפש. שירו "לבשתי שחור" (עמוד 61) ישנו הסבר הגיוני מדוע בוחר בן־חיים ללבוש שחור. הרבה הומור ואמת  " לָבַשְׁתִּי שָׁחֹר וְזֶה עוֹשֶׂה אוֹתִי שָׂמֵחַ

לָבַשְׁתִּי שָׁחֹר    וּבִי רָזֶה חָדָשׁ צוֹמֵחַ [ - - -] 

דלגתי והגעתי לפרק "דרך ארץ" בעמוד  63. פה יש דיבור על מרמה, חמדנות, התייתרות,  והרבה אלוהים. האלוהים הזה מופיע בפרקים הבאים.

ואז מגיע הפרק "ארגז השירה" בתחילת הפרק נמצא את השיר "ביג" (עמוד 79).

 הוא סוחר עם ביג, הגדול מכולם. סוחר פשוט, סרסור קטן, כזה עבריין שוליים אבל גורם לנו לחייך "הכל למען ביאת המשיח". אין תחכום. אתה מקבל את הסחורה אני מנפיק לך. הנקלה והבזוי גם הוא ממתין לביאת המשיח ומוכן להיות אפילו רובוט בלעדי. לקראת סוף השיר יש משהו מן "ההתביישות".

 



 

 

 

 

כל כך הרבה משמעויות יש בשיר הזה, מצאתי בו הומור וכאב ששוכנים יחדיו, הכח שמחייב אותנו לעשות דברים בכדי לשרוד, הצרכים המינימלים של האדם,

הבוז, אפסיות האדם, זילות השפה העברית, רמז לשירה הצעירה, כוח ההרס שבתוכנו.... ובאמת קטנה היריעה....

זהו פרק עם הומור דק   אֲנִי יָכוֹל לְהִשָּׁבַע  שֶׁרָאִיתִי מַמָּשׁ עַכְשָׁו / חוֹלֵף לְיָדִי  שִׁיר בְּעֵרוֹם מַלֵא /

שֶׁחָשַׂף בְּפָנַי  נִימֵי נְשָׁמָה דּוֹעֶכֶת / שֶׁחָשְׁקָה בְּטִיּוּל לֵילִי  לְהַנְעִים  אֶת דִּכְדּוּכָהּ [ - - -]

 

בן־חיים החבקן משיריו הקודמים רוצה לחבק ולעודד את השיר והשיר חמקן.....כמה יפה לו לבן־חיים לראות את השפה והשיר מאבדים את צבעם.

 

בשירו "בין השורות" הוא תוהה מהו שיר אמיתי והוא אף קורא לו "ענן האושר" ולאחר התפלספות קצרה הוא שמח שאלוהים המציא את המוות......(למה?)  בפרק זה הוא פונה למשורר, שואל, מקשה, רואה שחורות, מתווכח בהומור שחור, "משורר זחוח... משורר לשעה....ראש מדושן...... מזכיר לי את חנוך לוין.

 

ומחיבוטי הנפש של בן־חיים הגענו לפרק האחרון "אין ויש ואלוהים".

 

בשירו הראשון בפרק זה "יש לך אותו בלבן" הוא רוצה אלוהים בצבע לבן שלא ישנה צבעו לאפור, עטוף בבד משי

שֶׁלֹּא יִתְקָרֵר לִי וְיַהֲפֹךְ מִלָּבָן לְאָפֹר

יֵשׁ כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה אָבָק בָּאֲוִיר. [ - - -] (עמוד 99)

 

בן־חיים מתווכח. מתווכח בינו לבין  החיים או המוות, עם בוראו, הוא פוחד, מטיל ספק, רואה איך המוות מתקדם אליו ואפילו מנסה להתפייס איתו.

ואכן בשיר "זה הכל" (עמוד 104) הוא מבטיח להתמסר לאלוהים ולא לשטן

 

 

 

 

  

 

 

לַשָּׂטָן אֵינִי מוֹכֵר אֶת נִשְׁמָתִי / לֵאֱלוֹהִים אֶתְמַסֵּר עַל יְפִי הַבְּרִיאָה שֶׁנָּתַן בְּחֶלְקֵנוּ /

וְיִהְיֶה לִי עֹנֶג לְעוֹלָם. / כִּי אִחַדְתִּי עַצְמִי לְעָצְמָה, / לַגָּלוּי וְנִסְתָּר / וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא אֶהְיֶה תָּר

וְזֶה הַכֹּל. [ - - -]

 הוא חוזה את קבורתו ומודה על הבריאה ויופיה ונפרד מהעולם בתפילה. ואני בטוחה שמכאן  יהיה  המשורר צנוע ומפחד,  אני טועה, כי בשיר הבא "יוהרה" (עמוד 105 )

 

כְּשֶׁיֻהֲרָה אוֹחֶזֶת בְּיָשְׁבַנוֹ שֶׁל אֱלֹהִים, / כְּשֶׁיֻהֲרָה פוֹחֶזֶת...... / כְּשְׁהַיֻּהֲרָה מֻשְׁחֶזֶת  מִשְׁתַּחְרֶרֶת נְפִיחַת עָל / וּבְאַחַת  תֵהָפֵךְ מִבָּרַת-כּוֹחַ  לְהָרַת-אָסוֹן [ - - -]

 

ואז בעמוד 109 בשיר "הגיעה העת" בן -חיים מחפש פיוס, כאילו פוחד על שהשחיז סכיניו מול הגדול מכולם, רוצה לחוקרו להיטיב מצלולו,  להכיר בו מתקדם לקראת הפיוס ומיד נסוג

"אָמַרְתִּי לְהִתְפַּיֵּס / לֹא לְהַשְׁלִים, רַק לְהַפְנִים, / לְהָכִיל / לְקַבֵּל, לְיַשֵּׂם, לְהַעֲצִים /

בְּבוֹא הָעֵת הַשֵּׁם שֶׁלִּי יֹאהַב אוֹתִי / וְאוּלַי אֶתְרַצֶּה לְקַבְּלוֹ. / וְשֵׁם הַשֵּׁם שֶׁלִּי יִתְבָּרֵךְ [ - - -]

האיש מחפש באמת את ההכרה בעולם על ידי האנשים והאלוהים.

 בן־חיים רוקד עם האלוהים, לא בטוח, כן בטוח, ירא ממנו, בז לו, מאדיר אותו, משוחח אתו, נכנע לו, לאיתותיו. יש ריקוד של קדימה, ואחורה, לצדדים .

בשירו האחרון "כל יכול" (עמוד 113 )

 בָּא אֵלֶיךָ אֲדוֹנָי / מִשְׁתַּחֲוֶה לְךָ אַדִּיר עוֹלָם / קָרוֹב אֵלֶיךָ יוֹתֵר מִתָּמִיד /עוֹבֵר וְשָׁב הַכְּאֵב

הַלּוֹפֵת בְּנִשְׁמָתִי / אַתָּה כָּל יָכוֹל / תֹּאהֲבֵנִי / אֱלוֹהַי [ - - -]

 


 



טואול - בניית אתרים