מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
התחייבות מלאה לשירה/ חגית בת אליעזר

 

שיריו של יוסף שרון, אותם קראתי בעיתונות היומית, דיברו אלי בשפתם הייחודית. שמחתי לפגוש בכרך העבה "התחייבויות" – אסופת שירי יוסף שרון בין השנים 1995 – 2016 בהוצאת "מוסד ביאליק" על מדף חנות ספרים, ואימצתי אותו אל ביתי. מדי פעם פתחתי את הספר בעמוד אקראי וזכיתי לחוויית קריאה: היה יופי בשירים המובנים ומסתורין חינני באלה המובנים פחות, עד שבשלה בי הנכונות לקרוא את כל השירים ברצף הופעתם. התגלו בפניי קשת רחבה של נושאי כתיבה ומוטיבים שחוזרים וחורזים את השירים על חוט השני: השונות והאחדות. חשתי באופן החד-משמעי: הכל כָּתִיב. לכולם זכות שווה תחת שמי השירה של יוסף שרון.

 

הִתְחַיְּבֻיּוֹת

 

בַּלֵּילוֹת כָּבָה מְנוֹעַ הַטּוּסְטוּס אַחֲרֵי עֶשֶׂר

בֶּנְזִין נָדִיף

וְעוֹלוֹת, מֵהַטּוּסְטוּס שֶׁשָּׁבַת, קַלּוּת פְּסִיעוֹתָיו

שׁמֶֶץ-מָה תָּשׁוּשׁ אֵלֵינוּ. הַפְסָקָה, בָּרִיא וְשָׁלֵם.

בְּכִיסוֹ סִיגַרְיוֹת סִילוֹן בְּלִי פִילְטֶר אוֹ דּוּבֶּק.

עֵרִים לַנִּחוּשִׁים מַה נְּקַבֵּל הַפַּעַם הָיִינוּ אֲנַחְנוּ כְּנִחוּשׁ טָהוֹר מֵאֲחוֹרֵי חַלּוֹנוֹת.

אָבִי מַגִּיעַ וְיחַלֵּק לָנוּ בּוּלִים. בָּתֵּי דֹּאר מְשַׁנִּים מָקוֹם אַךְ לֹא תִּכְתּוֹבוֹת שֶׁבֻּיְּלוּ,

הֻקְצוּ לְשֵׁם כָּךְ דֵּי מַשְׁאַבִּים בִּזְמַן מִלְחָמוֹת

דִּיּוּק הַטֶּבַע רוֹעֵד אוֹתוֹת הִצְטַיְּנוּת מִשֶּלּוֹ.

בָּאֲרָצוֹת שֶׁבְּעִבּוּרֵי הַבּוּל, בַּתַּחְתִּית, נִמְתַּחַת רֶבַע חוֹתֶמֶת,

אֶת שֵׁם הַמְּדִינָה הִפְטִיר הוּא כַּמּוּבָן

גַּם נָקַב בִּמְחִירֵי הַבּוּל )הֵבַנּוּ שֶׁעֶרְכּוֹ לֹא מְשַׁנֶּה, רַעֲנָן אַךְ מְיֻשָּן(

אֲבָל אִם תַּקְשִׁיב  -

אוֹר פָּנָס - עוֹד הוֹלֵךְ רְפָאִים,

גֹּבַהּ הַחַלּוֹן בַּקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה

דָּאוּג דָּרוּךְ מֵעַל קוֹמָתוֹ הוּא,

לְהַבְחִין בְּרֹאשׁוֹ אִי אֶפְשָׁר.

הִתְקָרֵב בְּכָל-כֻּלּוֹ, תֵּכֶף יָשִׂים עַצְמוֹ בַּמִּטָּה

בַּחֲלִיפָתוֹ הַקְּמוּטָה.

אַךְ אֵין לְמָגִנֵנוּ, הַהוֹוֶה, מַה לְּהָשִׁיב.

נִרְאֶה שֶׁמַּשֶּׁהוּ נִפְקַד מֵעֵינֵינוּ בַּחוֹתָמוֹת, לְמָשָׁל,

הַקֶּשֶׁר הַלֹּא בָּרוּר בֵּין פִּתּוֹת חַמּוֹת לְבֵין גּוּפִיַּת עֲבוֹדָה,

הַגַּנָּן שֶׁאוֹסֵף לִפְעָמִים זַעְתַּר וּמוֹכֵר אוֹתוֹ,

וְהַתַּאֲרִיךְ הַמְּרַחֵף לְלֹא תַּכְרִיךְ.

 

 

השיר "הִתְחַיְּבֻיּוֹת", אשר העניק לספר את שמו, מתאר חווית ילדות: אב חוזר בלילה וילדיו עוקבים אחרי דרכו מהחנייה עד לבית. והילדים הם ילדים: הם רוצים מתנות. יודעים, אך בכל זאת מנחשים: " אָבִי מַגִּיעַ וְיחַלֵּק לָנוּ בּוּלִים.". מה שהיה לפני יובל שנים, מתואר כאן בצורה רעננה, ואני רואה תמונת גוזלים בקן, החשים במשק כנפיו של ההורה המתקרב, ומתרגשים בנפנופי כנפוניהם ובציוצי מקוריהם הפעורים. יפה בעיני הקשר בין פתות חמות לגופיית עבודה, והוא מביע הערכה ותודה לאדם העובד. "הַתַּאֲרִיךְ" מהבולים יוצר מצלול עם "תַּכְרִיךְ" ומכה בתוף של מה שקרה מאז.

 

כפי שהשיר "הִתְחַיְּבֻיּוֹת" יוצא מהתא המשפחתי לעבר העולם, כך "רִיב נַהָגִים" צופה מהמכונית על הסביבה.

 

רִיב נַהָגִים

 

פָּנִים צָרוֹת וַאֲרֻכּוֹת מִבַּעַד לְחַלּוֹן הַמְּכוֹנִית.

כַּבֶּה, כַּבֶּה את הַמָּנוֹעַ וְצֵא מֵהַמְּכוֹנִית.

 

אֲנַחְנוּ חָזַרְנוּ עִם הֶחָתוּל שֶׁהִתְעוֹרֵר מֵהַרְדָּמָה,

נִתּוּחַ הָעִקּוּר הִצְלִיחַ, הֻרְגַּלְנוּ לָרַעְיוֹן בְּתַהֲלִיךְ אָרֹךְ,

עַכְשָׁו

הֶחָתוּל יַחְלִים

בְּלִי תַּרְעֹמֶת עַל עוֹלַם הַבְּרִיאִים

הַסּוֹגֵר אַחֲרָיו אֶת הַדֶּלֶת וְנוֹסֵעַ.

 

וְהֶחָתוּל מִתְעוֹרֵר וְהוֹלֵךְ:

רְגָעִים מוּעָטִים יֵשׁ לַגַּרְבַּיִם וְלַנַּעֲלַיִם הַזְּרוּקִים בְּשַׂקִּית

בַּמִּדְרָכָה, שְׂמֵחִים לְהִפָּטֵר מֵאֲדוֹנֵיהֶם, לִהְיוֹת צְבָעִים בִּלְבַד

בְּאִישׁוֹנָיו הַמְּפַקְפְּקִים בְּכָל עָתִיד.

 

אַךְ הַמּוֹפָע נִמְשָׁךְ, בַּהֲפוּגָה, כְּמוֹ עַל מָסָךְ גָּדוֹל:

הֶחָתוּל כְּבָר בְּהִתְמַתֵּחַ עַל מוֹשָׁבוֹ לִצְפּוֹת בַּמִּלְחָמָה.

 

מכונית בכביש מחלקת את העולם לפנים וחוץ. בתוך המכונית נמצאים החתול ובני משפחתו, שמחזירים אותו הביתה אחרי ניתוח העיקור. הנסיעה האיטית, עד כדי עמידה בפקק תנועה, מאפשרת לנהג להתבונן על סביבותיו. הוא רואה עימות שמתפתח בין נהגים בכביש וגם שקית של נעלים וגרביים במדרכה. החתול הוא בן-בית, חבר במשפחה. לדובר הכרות רבת-שנים עם החתול, והבנת הלך רוחו. זה מזכיר לי את חכמתו של שלמה המלך, עליו נאמר, שהבין את שפת החיות. אבל הנהגים בכביש אינם ניחנים בחכמה: ריבם מיותר וחבל שמגיע עד כדי "מִלְחָמָה", כמילתו האחרונה של השיר, הסוגרת אותו מעגלית. החתול הוא הגורם השפוי, השקול. אין בו "תַּרְעֹמֶת" על האנשים שהטילו מום בגופו, וגרמו לו אבדה: אין לו עתיד בדמות דור-המשך. גם השקית הזרוקה במדרכה צבועה בעצב-אבֵדה, למרות שמחתם המפתיעה של הגרביים והנעליים. מצבם זמני: שמא ייאספו ע"י אדוניהם החדשים או ייזרקו לפח אשפה, אך אבדתו של החתול מעתה ועד עולם. יפה בעיניי השימוש בפועל "מְפַקְפְּקִים" - לגבי אישוניו של החתול -  הסתכלות אמפאתית מתוך אישוניו הממצמצים של חתול ש "מִתְעוֹרֵר וְהוֹלֵךְ".

 

נוסף על היותו נהיר, מרתק, מחדש, חובק בעלי חיים וחפצים, השיר "רִיב נַהָגִים" אוצר למעשה רבים מנושאי הספר. אני רואה בשיר מפת התמצאות טופוגרפית: לאורך נתיבי הנושאים, שיוצאים ממנו, אערוך את מסע החקר של שירי הספר, ואחזור אליו כאל נמל הבית בין המסעות.

 

עברית.

לצורה הדקדוקית של המילה "בְּהִתְמַתֵּחַ" בשורה האחרונה של השיר - חן נדירותה. כמה יפה השימוש במילה "נִצְפַּד": "שִׁיר שֶׁנִּצְפַּד עַד נוֹבֶמְבֶּר / לוֹהֵט בְּכָל עָצְמָתוֹ בְּגִלְיוֹן יוּלִי." (ע' 13). כל השפה העברית, על כל רבדיה פרושה לפני יוסף שרון, ובכלל זה "עִבְרִית מְדֻבֶּרֶת" (ע' 64): "מַזָּל שֶׁלַּיְּלָדִים..." (ע' 19); "וּמִי הוֹצִיא לְמִי אֶת הַנְּשָׁמָה?" (ע' 10), וגם מילים לועזיות: "בַּטְּרָאם" (ע' 86); "בַּסֶּלוּלָרִי" (ע' 88); "אוֹטוֹמוֹבִּילִים" (ע' 146);  "פּוֹמְפּוֹן" (ע' 230).

השפה העברית מככבת בספר. "וּכְבָר לֹא הָעִבְרִית שֶׁלּנָוּ" (ע' 14); "פִילִיפִּינִים נוֹקְשִׁים עַל דֶּלֶת הָעִבְרִית" (ע' 64); " אֲבָל כָּל הֶסְבֵּר עַל רָמַת הָעִבְרִית שֶׁל תַּלְמִידִים הַיּוֹם" (ע' 88); "נוֹשְׁפִים עָשָׁן וּמְחַפְּשִׂים עִבְרִית." (ע' 92). עם כל הידע הרחב, המשורר עדיין נמצא ב"הַחִפּוּשׂ אַחַר עִבְרִית" כשמו של מחזור השירים הנפתח בעמוד 114. חיפוש זה נקלע לתיאורי מצב, שספק אם ניתן להציע בהם זיקה בהירה אל תחושת מָקום, שתישא עמה תחושת זמן ו/או קירבה.

 

אבל כיוון ש "הַשִּׁירָה הָעִבְרִית אוֹהֶבֶת אֶת הַשָּׂפָה הָאַנְגְּלִית" (ע' 126), השירים מארחים מלים ומשפטים בשפות שונות: Walka plemienna (בפולנית) (ע' 15); And not the first to be born here (ע' 37); SWEET AND LOW (ע' 71); Just before the war with the Eskimos (ע' 107);  Los otros pajaros no estan (בספרדית) (ע' 180);  il faut que vous... (בצרפתית) (ע' 169).

 

העברית מובילה אל בחינת הישראליות. בין מעצמות קדומות, מדינות וערים, כגון קובה, אלבניה, סין, אשור, בבל, ונצואלה, ברזיל, ניו יורק, מנהטן, פקינג, אנטוליה, עמאן, לונדון נושבת רוח חזקה של הישראליות. "לָמָּה יִשְׂרְאֵלִים צוֹחֲקִים?" שואלת כותרת השיר בעמוד 44; והנעלים והגרביים בשקית על המדרכה מזמרים את השורות "נעליים קונים מהר / וגרביים לא חסר" מתוך השיר ההיתולי "המגפיים של ברוך" של להקת כוורת.

 

אנחנו.

בשיר "רִיב נַהָגִים": " אֲנַחְנוּ חָזַרְנוּ עִם הֶחָתוּל ... הֻרְגַּלְנוּ לָרַעְיוֹן בְּתַהֲלִיךְ אָרוֹךְ", וברבים משירי הספר בולטת הכתיבה בלשון "אנחנו""הָיִינוּ אֲנַחְנוּ כְּנִחוּשׁ טָהוֹר מֵאֲחוֹרֵי חַלּוֹנוֹת." (ע' 9);  "אֲבָל אֲנַחְנוּ / בִּשְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים, דַּי בָּזֶה שֶׁנּוֹלַדְנוּ." (ע' 12); " אֲנַחְנוּ רַק הִקְדַּמְנוּ נֶאֱמָנוּת." (ע' 22); "טוֹב שֶׁאֲנַחְנוּ נִבְחָנִים לְפִי מַעֲשִׂים, לֹא מִלִּים" (ע' 206). המשורר ממנה את עצמו לדובר של קבוצת התייחסות, ואינו כופה את עמדתו, אלא מדובב את נמעניו וקוראיו ומתווך את דעותיהם אל העולם. חשוב לו להיות דובר מהימן ולנוע מפקפוק אל "מעשה". בהקשר הזה, ניתן לראות את הנהגים בכותרת השיר "רִיב נַהָגִים" כ- "אוחזים בהגה" במובן הרחב, כמנהיגים, אם גם אובדי עצות. אני מבחינה באכפתיות חברתית מעבר לקבוצת התייחסות קטנה. לכתיבה בהחלט יש ערך חברתי. אך, האם יוסף שרון מוותר מראש על המעשיות, בשל אכזבת אביו מהניסיון הפוליטי, עליו נמסר בשיר "הַחַיִּים הַפּוֹלִיטִיִּים" (ע' 14)? והאם החתירה למעשיות: "לְתַרְגֵּם אוֹתִי לִלְשׁוֹן הַמַּעֲשִׂים" (ע' 69) היא אירונית בלבד? עבור משורר המילים הם גם יופי וגם מעש, לפי הביטוי המקורי, המדויק והמחויך: "מִלִּים כְּפּוֹמְפּוֹן וּכְמַעֲשֶׂה" (ע' 230).

 

מתוך היכרות מעמיקה עם יצירות ספרות, יוסף שרון מזכיר את שמותיהם של סופרים ומשוררים רבים ומתכתב איתם: יהודה עמיחי, הרמן הסה, היינריך פון קלייסט, נח שטרן, שפינוזה, קפקא, צ'כוב המוזכר ב -6 שירים, ריימונד קארבר, שהתפרסם בזכות סיפוריו הקצרים, וכתב גם שירים. בסוף ספר שיריו של קארבר, שיצא בעברית בתרגומו ובעריכתו של עוזי וייל בשנת 1997, מובא הרהור של קארבר על שורה מאת תרזה הקדושה, שתחילתה: "מילים מובילות למעשים...", דבר שמתקשר לנושאי כתיבתו של יוסף שרון.

 

ובחזרה לשירי "אנחנו" - הקבוצה גומלת למשורר הדובר: תומכת בו, מעניקה לו יתר משמעות, נותנת לו "גב", זוקפת לו את הגב. בלעדיה, לבדו, הוא שפוף יותר, רפה, ספקן. לעומת הדיבור ההחלטי בשירי "אנחנו": "מַה גַּם שֶׁאֲנַחְנוּ מוּכָנִים לְתַקֵּן" (ע' 135); "אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת עוֹבֵד תַּחֲנַת הַדֶּלֶק" (ע' 143); "גַּם אוֹתוֹ אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים" (ע' 154); "אֲנַחְנוּ תָּמִיד הַנִּצּוֹלִים" (ע' 205), בשירי ה"אני" הוא אף מפקפק בהיותו משורר "וּמִי אַתָּה שֶׁכּוֹתֵב פֹּה?" (ע' 116); "הַשָּׂפָה, הַשָּׁוָה לִפְעָמִים לְכָל נֶפֶשׁ, / אִחֲרָה אוֹתִי." (ע' 56).

ובשיר ה"אני" החשוף, הכואב:

לוֹגִיקָה לְמִתְקַדְּמִים

 

רָצִיתִי לִקְשֹׁר אֵלַי אֶת חֵיקִי הַחוּצָה

כְּלַפֵּי הָרְחוֹב הַמְּשַׂחֵק לְחִשּׁוּבָיו

אַךְ הַמִּלִּים שָׁבוּ אֶל עַצְמָן

כְּמוֹ מִתֵּבָה קוֹלִית הָאוֹסֶרֶת הַשְׁאָרַת הוֹדָעָה.

אַתָּה מְשׁוֹרֵר? אֵיפֹה הַהוֹכָחָה שֶׁהַמִּקְרִיּוּת הָיְתָה מְכֻוֶּנֶת?

בָּרוּר, לֹא מַצְחִיקִים הַסִּפּוּרִים הַלָּלוּ שֶׁמֻּשְׁמָעִים בְּקוֹל.

אֲבָל מִי רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ וּלְהִוָּדַע אֶל תֹּקֶף פְּנֵי הַמְּדַבֵּר?

אִם כָּכָה, הַשְׁאֵר אֶת הַחֵיק כְּהַשְׁמָטָה מְכֻוֶּנֶת.

 

אני מבינה את המושג "חֵיק" כדבר שבלעדיו לא יוכל המשורר להיות, ואילו העולם מבקש אותו כקרביים, או במילת הסלנג הבוטה יותר "קישקעס". המשורר חושף את כל קרביו, ובדרכו שלו כמו עושה "חרקירי" מול קהל קוראיו בתמונה מהפכת קרביים!

 

*

עָשִׂינוּ כַּמָּה טִיּוּלִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב,

שָׁכַחְנוּ אֶת הָאָרֶץ בְּחֹסֶר פַּחַד.

"זָרִים"  בָּרְחוֹבוֹת,

הַהֲלִיכָה הִיא מְזוֹנֵנוּ הָרִאשׁוֹן.

עוֹשִׂים מַשֶּהוּ, עוֹבְרִים יַחַד זְמַן.

אִשָּׁה קוֹנָה לְאִישׁ זָקֵן סוּג מְסֻיָּם שֶׁל סֻכָּרִיּוֹת.

יְלָדִים מְנֻמָּסִים כּוֹבְשִׁים עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק בַּדֶּלְפֵּק.

פָּרִיס מִשּׁוּלֵי אַסְפַלְט צַר.

אֲנִי רָעֵב לְתַפּוּחַ, לְשִׂיחָה,

וְצוֹעֵק אֶל צִלִּי בַּחֲשָׁשׁ מְסֻיָּם 'בּוֹא נָזוּז כְּבָר'.

 

כשהמשורר מטייל לבדו, אפילו בפריס -  עיר האורות והחגיגות, הוא מבקש שותף ומנסה להתפשר על צלו. כמו ילד המבחין לראשונה בנוכחות צלו, או ממציא לעצמו חבר דמיוני, כך פונה לצלו, אך זה לא מספיק. "אנחנו" של תחילת השיר מתגלה כמזויף, ואינו מספק את הרעב "לשִׂיחָה". המשורר עדיין לבד ונרגן כלפי צלו.

 

כביש.

רבים מהשירים נוסעים בכבישים העירוניים בין מכוניות ואופניים: "בַּחֲלֹף הַמְּכוֹנִית / רָאִיתִי רוֹכְבֵי אוֹפַנַּיִם בַּכְּבִישׁ" (ע' 19); " וְצָרָה גְּדוֹלָה גַּם שְׁאוֹן הַכְּבִישׁ" (ע' 71). העיר על כבישיה ומדרכותיה היא גיבורת שירתו של יוסף שרון, אפילו כתב העת אותו ייסד וערך נקרא "רחוב". נהגים רבים, שאחדים מהם גם מטאפוריים, כמו בכותרת השיר "רִיב נַהָגִים", מַסיעים את גיבורי השירים: "שַׁפִּירִית עָפָה וְנִכְנֶסֶת בְּחַלּוֹן הַנַּהָג / וְנַהָגִים אֵינָם מַגִּידֵי עֲתִידוֹת.... / הִיא לֹא תִּסְלַח לַנַּהָג שֶׁסָּגַר חַלּוֹן" (ע' 230); "מוּזָר שֶׁאִישׁ לֹא רוֹמֵז לַנַּהָג שֶׁיִּפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת וְשֶׁנֵּצֵא הַחוּצָה.... / הַנַּהָג מֵנִיד בָּרֹאשׁ, שׁוֹלֵחַ מַבָּט לַצְּדָדִים, מַרְאֶה לָנוּ שֶׁהוּא הַנַּהָג. לְאֵין עֲרֹךְ יוֹתֵר נַהָג מֵאִתָּנוּ." (ע' 118). בתנועה יש אנרגיה, חיוניות, כדברי מיכה שטרית בשירו "אם כבר לבד": "מִילְיוֹנֵי אֲנָשִׁים לְבַד, וְאִם כְּבָר לְבַד אָז שֶׁיִהְיֶה בִּתְנוּעָה,  שֶׁנִּתְחַמֵּם, שֶׁלּא נִקְפָּא, שֶׁלּא נִשְׁתַּגֵּעַ."

 

סרטים.

הנוסע בכביש רואה סרט, בעצם יוצר סרט ע"י הפניית מצלמת מבטו. בשיר "אֶטְיוּד לְסָלִינְגֶ'ר" יש התייחסות לאהבת הקולנוע: "... הוֹלְדֶן קוֹלְפִילְד? לֹא אָהַב סִרְטֵי קוֹלְנוֹעַ / וּבְעַמּוּד אַחֵר הִכְחִישׁ זֹאת בִּבְלִי מֵשִׂים." (ע' 116). אז כן או לא? אבל יוסף שרון בהחלט אוהב סרטים: "הַסֶּרֶט הוּא הוֹשָׁטַת מַשְׁקֶה לְאוֹרֵחַ." (ע' 146); "הַשְּׁאָר הוּא כְּסֶרֶט שֶׁנִּכְנַסְתָּ אֵלָיו בָּאֶמְצַע" (ע' 215); "הַקֶּצֶב הוּא דְּמוּת וְהַדְּמוּת הִיא מִשְׂחָק" (ע' 87), ומספר על חוויית הצפייה ב- "drive in, 1961" מתוך זיכרונות של ילד. יוסף שרון אף עבד עם במאי הסרטים דוד פרלוב על פרקי היומן החדשים, שצולמו בברזיל, ארץ הולדתו.

אפילו יהודה עמיחי מת בזמן הקרנת סרט ומתבקשת ההשוואה: "הַשִּׁירָה בָּאָה כְּמוֹ בְּמַאֲמָץ פִיזִי מִינִימָלִי- / וְאִלּוּ עַל סֶרֶט עוֹבְדִים הַרְבֵּה, מוֹצִיאִים הַרְבֵּה." (ע' 88). אני רואה את השורות "גְּנוּ - מַהֵר לֵךְ, / צֵא מִן הַצִּלּוּם" (ע' 12) כמתכתבות עם "שושנת קהיר הסגולה" – סרטו של וודי אלן משנת 1985.

 

נעלים.

למילה "נעלים" 20 מופעים בספר במידות דקדוקיות שונות, מתוכם 8 כלשונה.

זה המקום להודות למשורר יוסף שרון ולהוצאת "מוסד ביאליק" על כך,

 שהעמידו לרשותי את העותק האלקטרוני של הספר, בו נעזרתי לחיפושים ולציטוטים: "וּלְהַנְעִיל לְיֶלֶד נַעַל." (ע' 8); "גַּפַּת הַנַּעַל חֻבְּרָה לְכַף הָרֶגֶל." (ע' 10); "שְׁגָגָה תַּחַת הַשָּמַיִם וְלָנוּ הַנַּעֲלַיִם שֶׁלָּנוּ" (ע' 86); "אוּלַי כָּאֲהָבוֹת הַהוֹלְכוֹת עַל חָצָץ מֻשְׁחָז שֶׁהַנַּעַל שׁוֹקַעַת בּוֹ" (ע' 120), וכמה יפה ומפתיעה ההשוואה: "בְּגַן עֵדֶן הַהוֹוֶה הוּא כַּחֲנוּת נַעֲלַיִם" (ע' 86). נעליים - הן מאותם הדברים האישיים הייחודיים שיכולים לאפיין יוצר, שאי אפשר שלא לשים לב אליהם. אני מקבלת את המשיכה הזאת – כמעט פֶטִישׁ - לנעלים בחפץ לב ואף בחיוך מבלי להבין את המניע לאשורו. מניע? אני רואה עכשיו, שנעלים מתקשרות דרך הרגליים לתנועה, להתרחשות.

 

מתרחש.

אומנם "כֹּה לְחוּד מִתְרַחֵשׁ הַזְּמַן" (ע' 142), ובכל זאת, המשורר רוצה לדעת "מַה מִּתְרַחֵשׁ?" (ע' 42). אבל כיוון ש "לְעוֹלָם לֹא אָבִין מַה הִתְרַחֵשׁ" (ע' 210), ושוב: "הַמִּתְרַחֵשׁ לֹא יוּבַן מִיָּד, אַף פַּעַם." (ע' 232), צריך לתעד אותו, לכתוב בשירים חיים, מתרחשים. כאלה הם שירי יוסף שרון. גם אביו מרגיש בצורך הזה ו "בּוֹדֵק אִם הַשִּׁיר אָמְנָם מִתְרַחֵשׁ":

                  

אֲנִי מַרְאֶה לְךָ בְּבֵית קָפֶה שִׁיר שֶׁכָּתַבְתִּי, אַתָּה קוֹרֵא

 

בְּלִי סֵפֶר בַּיָּד אוֹ פַּרְפָּרֵי-לַיְלָה מֵעַל מְנוֹרַת הַקְּרִיאָה,

עַכְשָׁו חֻמְרַת אִישׁ - קָפֶה, לֹא יַיִן לְפָנָיו.

 

אֲנִי מַרְאֶה לְךָ שִׁיר, אַתָּה

קוֹרֵא בּוֹ וּמַפְנֶה עֵינַיִם אֶל הַמִּדְרָכוֹת,

מְחַפֵּשׂ דְּמֻיּוֹת לְתַוֵּךְ אוֹתָן עִם הַנִּקְרָא, לְהָטִיל

עַל הַחוּץ מִשְׁמַעַת, בּוֹדֵק אִם הַשִּׁיר אָמְנָם מִתְרַחֵשׁ.

 

עֵינֵי מְכוֹנַאי הַנּוֹסֵעַ הָלוֹךְ, -

סֵפֶל מְחֻמָּם בְּכַף הַיָּד, הַשִּׁיר לְוָיָתוֹ.

הַדַּף מוֹנֵעַ חֲזָרוֹת.

 

וּמִדֵּי פַּעַם אֶל יְצִיעִים מְדֻמִּים

עִם כָּל הַחֵן הָאַקְרָאִי, הַנִּפְחָד,

כְּמוֹ הָיִיתָ אַתָּה מִי שֶׁיּוּבַן אוֹ לֹא –

 

וְאוּלַי הָיִיתָ עֵר לְגִיל הָעֵץ שֶׁל הַשֻּׁלְחָנוֹת

וְשֶׁאֲנַחְנוּ לֹא בָּעִיר הַגְּדוֹלָה בָּעוֹלָם,

תִּינוֹק בּוֹכֶה בְּשֻׁלְחָן סָמוּךְ.

(בַּסּוֹף נִרְדָּם עַל בִּרְכֵּי אִמּוֹ).

 

וַהֲלֹא מִלְּכַתְּחִלָּה אִי אֶפְשָׁר

הָיָה לְהַגִּיעַ לְשָׁם אֶלָּא בִּמְבֻדָּד,

אִם גַּם בְּשָׂפָה שֶׁדִּמִּינוּ לִשְׁמֹעַ יַחַד.

 

עוד פגישה עם האב:

 

1975 סֵפֶל קָפֶה עִם אָבִי קָרוֹב לַמֶּרְכָּז לְתַרְבּוּת וּלְחִנּוּךְ

 

                                  הַצְּעָדִים בּוֹרְחִים לְאִטָּם

                                             חֵרֶף הָרָצוֹן לְהַקְשִׁיב

בְּמַבָּט גַּבְרִי הַמִּשְׁתַּוֶּה לְצָעִיר,

מֵסִיר לְרֶגַע אֶת מִשְׁקָפָיו, מְדַבֵּר עַל מֶזֶג אֲוִיר

תּוֹהֶה עָלַי בְּאַהֲבָה וּמוּדָע אֶת הָעֹנֶג

שֶׁבְּכָל רֶגַע קֹדֶם שֶׁנָּקוּם בְּמֵעֵין תִּקְוָה -

 

מַפַּת הַשֻּׁלְחָן צְחוֹרָה

הַחִפָּזוֹן הַיָּהִיר שֶׁלִּי לֶאֱחֹז סֵפֶר, לִפְתֹּחַ,

צִחְצוּחַ הַחֲרָבוֹת שֶׁל צָעִיר, -

בֵּין צִמּוּקִים וְקָפֶה וְ-  SWEET AND LOW

וַהֲלֹא גְּבִיעֵי נִצָּחוֹן לֹא הָיוּ בַּשִּׂיחוֹת בֵּינֵינוּ.

הַכֹּל חַיָּב הָיָה לִהְיוֹת עָלָיו. הוּא הָאָב.

 

דִּבַּרְנוּ עַל קִירְקֵגוֹר, שֶׁקָּרָאתִי אָז לָרִאשׁוֹנָה,

קִירְקֵגוֹר וְאָבִיו בְּקַוִּים כְּלָלִיִּים,

אָזְנֵינוּ נֶחְרָשׁוֹת בְּרַעַשׁ הַמַּשָּׂאִיּוֹת וְהָאוֹטוֹבּוּסִים.

הוּא הִסְתַּכֵּל  שָׁלֵו לְהַפְלִיא

מַקְשִׁיב לִדְבָרַי כְּאִלּוּ קָדִימָה, מֵעוֹלָם לֹא הִתְחַתֵּן וְהוֹלִיד.

הוֹלֵךְ בְּדִיּוּק בְּמֶרְכַּז הַמִּדְרָכָה.

אֲנַחְנוּ לֹא יְחִידֵי מַעֲלָה

לְיַד רְחוֹב רֶמֶז וּבִנְיַן הַוַּעַד הַפּוֹעֵל

וְצָרָה גְּדוֹלָה גַּם שְׁאוֹן הַכְּבִישׁ, צָרָה גְּדוֹלָה גַּם

אֲנִי הַמְּנַסֶּה לְהִתְפַּעֲנֵחַ וּמְנַסֶּה אֶת אָבִי יְחִידִי.

 

"קַח, קַח סִיגַרְיָה", הִצִּיעַ מִישֶׁהוּ וְהֵישִׁיר פָּנָיו לָרְחוֹב.

בְּהַרְחָקָה פִּתְאוֹמִית.

וּבוֹ בַּמָּקוֹם נֶאֱחַזְנוּ אֲנַחְנוּ בְּמַשֶּׁהוּ

הַמְּפַכֶּה בֵּינֵינוּ, עַכְשָׁו. קָפֶה, נוֹף. עוֹד קָפֶה.

 

 

הרבה סיגריות מעלות עשן בשירי הספר. "מְעַשְּׁנִים סִיגַרְיָה כְּדֵי שֶׁלָּרֵאוֹת יִרְוַח בִּגְבוּרַת רֶגַע" (ע' 16), כי הרי  "לֹא סִיגַרְיוֹת יַהַרְגוּ אוֹתָךְ, אֶלָּא אֲנָשִׁים." (ע' 104). בבית האחרון של השיר הסיגריות, כמו מקטרת השלום, מקרבות רגשית בין האב לבנו. בשיר מתוארת התפתחות במערכת היחסים בין הבן ואביו, עד כדי מהפך. בעבר "הַכֹּל חַיָּב הָיָה לִהְיוֹת עָלָיו. הוּא הָאָב.". דרך ההשתוות "בְּמַבָּט גַּבְרִי הַמִּשְׁתַּוֶּה לְצָעִיר", הבן "מְנַסֶּה אֶת אָבִי יְחִידִי", המהדהד את סיפור העקדה בהיפוך תפקידים פתאומי ורך.

 

השיר "אֵמִיל וְהַשְּׁעוֹנִים", העוקב אחר חיי אמו, וכן שירים נוספים בספר, ניחנים במבט היסטורי על המאה העשרים. כך גם "חַיֵּי אָבִי" בעמוד 75. לאביו, יליד 1912, היו נישואים ראשונים באירופה, שנחרבו ע"י המלחמה. הבן מנסה להתחקות אחר הפרק הזה בחיי אביו, אך אינו מצליח, ומציע הסתכלות אופטימית על מהלך חיו של האב: "מִמֵּילָא לְעוֹלָם לֹא אָבִין, גַּם לֹא בְּאֶמְצָעוּת צֵ'כוֹב, אֶת חַיֵּי אָבִי שֶׁנֶּחְיוּ פַּעֲמַיִם - פַּעַם אַחַת לִפְנֵי מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה וּפַעַם נוֹסֶפֶת לְאַחֲרֶיהָ." (ע' 76)

 

נעימה התחושה, שלמרות המודעות לזמן העובר, המשנה והמהפך, הבן מדבר על הוריו כאילו הם אתו, בשעתם היפה או ברגעי ילדות מאושרת בקובה: "מְאֻשָּׁרִים יַחֲסִית בְּקוּבָּה אוֹקְט' 1961" (ע' 145). קובה הקתולית, עם אִירֶנָה – האומנת המקומית – נמשכת במחשבות הילד בנסיעה באנייה השבה לישראל: "יֵשׁוּ, שִׂים לֵב עַל אִמִּי וְעַל אִירֶנָה וְעַל אֲחוֹתִי"! (ע' 140).

 

הקשר של שותפות והבנה עמוקה מתבטא בשיר בפרוזה בעמוד 69, אשר מתחיל כווידוי של הבן  "יָצָא לִי שֵׁם רַע", ומסתיים כזרם התודעה של האם. המעבר בין הדוברים בא בלא הכנה מוקדמת ומפתיע את הקורא. באחד המשפטים מופיע הביטוי  "וַאֲנִי רַשַּׁאי לִרְאוֹת", כשבהמשכו: "אִלְמָלֵא נִמְסַרְתִּי לְשִׁפְחָה" מתחיל לעורר תהיה. במשפטים הבאים "אוּלַי יוֹסִי יֵדַע לָמָּה", ובוודאי בקריאת "הִצְלַחְתִּי לִהְיוֹת אִמּוֹ", ניתן להבין, כי אלה דברי האם. המבנה הזה מזכיר את הרומן "יוליסס" מאת ג'יימס ג'ויס, המסתיים במונולוג המפורסם של אשתו מולי בלום.

 

ביום ההולדת 90 של האם, בו היא "רַק עֲיֵפָה מִן הָעוֹלָם", הבן, כילד קטן במסיבת יום הולדתו, המתבקש ע"י הוריו, המשוויצים בפני האורחים, לעלות על השולחן ולהציג איזה קטע אמנותי.

 

יוֹם הַהֻלֶּדֶת

 

הִיא בַּת תִּשְׁעִים הַיּוֹם.

וְהַמֶּלְצַר לִבּוֹ תָּכְנִיָּה עֲמוּסָה

בְּעִלְעוּל מָהִיר

 

לְהוֹלִיד אוֹתִי הָיָה מֵעֵין מִפְלָט מֻפְשָׁט

מִן הָעוֹלָם,

דָּבָר שֶׁהַטֶּבַע הֶחְלִיט

"הַטֶּבַע", הוֹ, לֹא מְלִיצָה קַלָּה לְבִצּוּעַ,

וְעַכְשָׁו רַק עֲיֵפָה מִן הָעוֹלָם.

 

הִיא מְבַקֶּשֶׁת אוֹתִי שֶׁאָבִיא לָהּ דֻּגְמָה

לַחֲרוּזִים וַאֲנִי קָם עַל רַגְלַי

אוֹרְלוֹגִין בְּלִי שִׁוּוּי מִשְׁקָל

מְדַקְלֵם לָהּ:

"דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן

הִיא עָשְׂתָה לִי שָׁלוֹם.

וְהָעִיר?

לִדְפֹּק אֶת הָרַגְלַיִם בַּקִּיר!"

 

וְהַנִּבְרֶשֶׁת בִּמְקוֹמָהּ,

הַשֻּׁלְחָן בַּחוֹתָם עַצְמוֹ, עַל רַגְלָיו,

וצְלַּחַַת

מְעֻטֶּרֶת קְנֵי חִזְרָן וִיעָרוֹת יוֹרְדִים

דֻּבֵּי פַּנְדָּה מוּגַנִּים, מִתְחַזְּקִים בְּמָרָק,

אַךְ סִכּוֹת הָרֹאשׁ בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ

עוֹצְרוֹת בְּמוֹרַד הָעֹרֶף,

מִתְבַּיְּשׁוֹת וּבְהִתְפַּנְּקוּת

עֲדַיִן כְּמוֹ פְּרָחִים שֶׁנִּבְחֲרוּ בִּקְפִידָה.

 

יש לשים לב לדקלום המחורז המרושל המוגנב לתוך השיר, המביע ביקורת כלפי חרוזים סתמיים, מאולצים, שלא משרתים את מהלך השיר. אותו יחס כלפי החריזה עולה מהשורה הנתונה בסוגריים בעמוד 116: "(כָּל זְמַן שֶׁקֶּרַח יַחְרֹז בְּפֶרַח)".

 

יוסף שרון ביקורתי וקפדן כלפי מלאכת השיר שלו עצמו. הוא מעביר את שיריו עריכה משייפת, מקרצפת, ויוצרת שורות רעננות, בעלות הקשרים לוגיים מפתיעים. אוצר השירים "התחייבויות" אינו טיול משפחות, אלא טראק אתגרי, אשר מפעיל את הקורא, מאמץ את חשיבתו ומוביל אותו אל מחוזות יופי נדירים, כפי שניתן להבחין בשירים המצוטטים כאן וכן בשורות הבאות: "פָּנַּס כְּבִישִׁים דַּל עֵצוֹת" (ע' 7); "פְלָמִינְגּוֹ שָׁלֵו / רַגְלוֹ מִשְׁתַּקֶּפֶת כִּמְחוֹגֵי הַנֶּצַח בְּלוּחַ הַמַּיִם" (ע' 12); "יְשֵׁנוֹת גַּם הַגִּיטָרוֹת הַחַשְׁמַלִּיּוֹת כְּאוֹזְרוֹת כּוֹחַ." (ע' 195).

 

כאשר אני קוראת את השיר "זָרֻיּוֹת", מדמיינת אדם, הנתון בסבך הרהוריו, כשלפתע נפתח ערוץ תקשורת, המשדר את מחשבותיו החוצה. לא נדע מה קדם לשורה הראשונה של השיר, מה היה הנושא, ש "הַמְּהֻגָּנוּת אַף הִיא", כמוהו, "תָּרָה אַחַר תֻּרְפָּה בַּיֹּפִי". יש שהמעברים משורה לשורה מפתיעים ואף חידתיים. האם מהלך המחשבה מקיים חוקי לוגיקה למתקדמים מאוד, או שמא קורה איבוד מידע עקב הנתקים בתקשורת?

 

זָרֻיּוֹת

 

הַמְּהֻגָּנוּת אַף הִיא תָּרָה אַחַר תֻּרְפָּה בַּיֹּפִי,

כְּאִלּוּ שָׁעַט הַשִּׁיר כִּכְסִיל לְתֵאָבוֹן.

הָאַלְכּוֹהוֹל הִשְׁתַּהָה מִדַּי וְהַקֶּרַח נָמַס בּוֹ.

הָאַלְכּוֹהוֹל לֹא יוֹצֵא מִכָּאן אֶלָּא נִמְצָא, רוֹצֶה עוֹד בְּאֹשֶׁר מְסֻבָּיו.

וּלְפִיכָךְ? לְפִיכָךְ הָאַהֲבָה מוֹשֶׁכֶת בְּשַׁרְווּל הַחֻלְצָה שֶׁלִּי

כְּאוֹחֶזֶת בִּמְנִיפָה בְּעֶרֶב שְׁרָבִי.

אַךְ יָדַי מַחְזִיקוֹת בְּכוֹס מֵעֵבֶר לַמַּעֲקֶה.

יַם אוֹרוֹת כְּעוֹלָלִים נְטוּשִׁים

מַמְתִּינִים לְצַו אִמּוּץ,

הָאוֹרוֹת מְנַסִּים לְבָרֵר אִם הוֹרֵיהֶם פֹּה

כְּמוֹ מֵאֶפֶס מֶרְחָק וּבְלִי לְהִכָּלֵם

וְהִיא צָחֲקָה בְּשֶׁטֶף אַךְ בְּלִי שֶׁחִיְּכָה

כְּחֶדֶר שֶׁאֵין בּוֹ לוּחַ תַּאֲרִיכִים אֶלָּא כְּלֵי פְּרִיטָה

שׁוֹתְקִים בְּיַרְכָּתָיו.

 

דַּי לְעֹנֶג הַקּוֹל הֶעָמֹק בְּמוֹעֲדוֹנֵי הָעִיר...

עַכְשָׁו בַּעֲלַת בְּרִיתֵנוּ הִיא הַתְּחִיָּה.

 

 

כמה יפה התיאור " אוֹרוֹת כְּעוֹלָלִים נְטוּשִׁים", והוא מזכיר לי את השורה "עֵץ לֹא נָשִׁיר קוֹרֵא לְעַלְעַלָּיו הַבּוֹרְחִים" (ע' 249): עוללים כעלעלים ושניהם מסמלים צער אבדה – אחד הנושאים של "רִיב נַהָגִים". גם לשיר "זָרֻיּוֹת" מניפת מוטיבים עשירה, אותה הוא מגיש לי.

 

יופי.

יש הרבה "יֹפִי" בספר: "בְּלִי יֹפִי לְהַדְהִים, רַק יְפִי הַבְּחִירָה בְּמוּעָט." (ע' 12); "שְׁעוֹן עֶצֶר פִּתְאוֹמִי לְיֹפִי" (ע 115). אך אין זהו יופי פשטני, מתקתק. כמו ב "זָרֻיּוֹת", היופי נגוע בתורפה: "הַיֹּפִי לֹא יַחְמֹל בַּשֶּׁמֶשׁ." (ע' 133);  "יְפִי הַגַּלִּים הֵם לָנוּ כַּאֲבַדּוֹן בִּמְרִיבָה לֹא לָנוּ" (ע' 140);  "הַיֹּפִי לְלֹא תְּלוּת גּוֹמְלִין בִּמְצַדְּדִים כָּלְשֶׁהֵם, / בְּאֹמֶץ יָחֵף" (ע' 150); "יֹפִי הָעוֹלֶה בַּחֲטָף לֹא יְנַחֵם אֶת הַצּוֹדְקִים מֵאֲלֵיהֶם." (ע' 189).

 

אהבה.

יש ביטחון-מה באהבתם של הורים לילדיהם: "הַאִם הָיָה / מַשֶּהוּ בִּקְדִימוּת גְּבוֹהָה / יוֹתֵר מֵאַהֲבָתָם?" (ע' 145), אבל לא כך הן אהבות אחרות. איזו מן אהבה זאת ש "מוֹשֶׁכֶת בְּשַׁרְווּל הַחֻלְצָה"? יש באהבה אמת כלשהי: "אֲהָבוֹת לֹא מִתְבַּדּוֹת" (ע' 58), אך גם בדיוק ההפך: "אֶת שֶׁנִּבְדָּה הֵיטֵב בָּאַהֲבָה" (ע' 132). וכמו ביופי, יש באהבה צד אפל, דוקר: "אוּלַי כָּאֲהָבוֹת הַהוֹלְכוֹת עַל חָצָץ מֻשְׁחָז שֶׁהַנַּעַל שׁוֹקַעַת בּוֹ" (ע' 120); "אֲהָבוֹת: לְהִוָּלֵד מָחוּק אֶל שָׁלָב מֻקְדָּם" (ע' 238). הצחוק של ההיא, ש " צָחֲקָה בְּשֶׁטֶף אַךְ בְּלִי שֶׁחִיְּכָה" נראה לי עכשיו יותר כמו בכי.

 

מה הן "הִתְאַהֲבֻיּוֹת מִדְרָכָה" (ע' 249)? האם אלה התהבהבויות של מדרכה בעיניו של נוסע מהיר? אכן השירים מהבהבים: "עָלִים נוֹסָפִים כַּחֲפָצִים מְהַבְהֲבִים בַּדֶּשֶׁא" (ע' 24); "מְהַבְהֲבִים אֵלָיו כִּתְאוּרָה מִקּוּמְקוּם" (ע' 80); "בָּתֵּי רָמַת אָבִיב מְהַבְהֲבִים לַיְלָה" (ע' 195). ואולי התאהבות היא התהבהבות של שיקול דעת, התעמעמות של ראיה צלולה?

 

תאריך.

למילה "תאריך" מופעים רבים בספר: בסיומו הדרמטי של השיר "הִתְחַיְּבֻיּוֹת", כאן ב-"זָרֻיּוֹת", וכן, "נִרְאֶה כִּי לַשָּׁעָה הַקְּרוֹבָה הָאֱמֶת נִהְיְתָה, / וּכְזוֹהֶרֶת בְּתַאֲרִיךְ" (ע' 66); "בְּתַאֲרִיךְ הַמְּכֻסֶּה מִן הָעוֹלָם" (ע' 147); "פּוֹסֵעַ נִלְהָב עִם יַלְקוּט צָעִיר לְלֹא תַּאֲרִיךְ" (ע' 186). הדבר מעיד על המודעות הפוליטית-היסטורית של המשורר,

על השאיפה לתיעוד: "אֵין תַּאֲרִיךְ / לְבַד מִיּוֹם הַצִּלּוּם" (ע' 53), על אף שגם "הִיסְטוֹרְיָה, אֵין בָּהּ בִּטְחוֹנוֹת" (ע' 66).

 

כותרות השירים.

לבחירת כותרות השירים נודעת חשיבות רבה ויוסף שרון עושה זאת בצורה יצירתית. כותרות אחדות לקוחות מאוצר המילים של השיר ומדגישות את הנושא המרכזי: "יוֹם הַהֻלֶּדֶת" (ע' 127), "חַיֵּי אָבִי" (ע' 75), "רִיב נַהָגִים" (ע' 68), "אֶטְיוּד לְסָלִינְגֶ'ר" (ע' 107). אך ישנן כותרות-עטרות חידתיות, היוצרות יחסי גומלין מורכבים עם גוף השיר, המאתגרות את הקורא. האנרגיה, אותה השקיע יוסף שרון במאמץ יצירת הכותרות הייחודיות האלה, אגורה במרווח הטיפוגרפי, ומכוח חוק שימור האנרגיה מתגמלת את הקורא, השמח לפענח את הקשרים בין הכותרת לגוף השיר. ואלה הדוגמאות לכותרות מסקרנות: "הִתְחַיְּבֻיּוֹת" (ע' 9); "זָרֻיּוֹת" (ע' 78); "לוֹגִיקָה לְמִתְקַדְּמִים" (ע' 18); "1975 סֵפֶל קָפֶה עִם אָבִי קָרוֹב לַמֶּרְכָּז לְתַרְבּוּת וּלְחִנּוּךְ" (ע' 71).

 

צורת רבות.

בולט השימוש בצורת הריבוי של שמות עצם מופשטים ממין נקיבה:

הִתְחַיְּבֻיּוֹת (ע' 9), יְְדִידֻיּוֹת (ע' 25), חֲבֵרֻיּוֹת (ע' 29), פֻרְעָנֻיּוֹת (ע' 31), זָרֻיּוֹת (ע' 78), נֶאֱמָנֻיּוֹת (ע' 186), הִתְכַּתְּשֻׁיּוֹת (ע' 230), הִתְאַהֲבֻיּוֹת (ע' 249). מבחינת התוכן, הריבוי אינו הכרחי, כמעט אינו מוסיף, הרי שם עצם מופשט- כללי דיו, כולל את כל המופעים של התופעה המסומנת על ידו. אך בזכות נדירותה, צורת הרבות מעוררת עניין, תופסת את העין ואת האוזן. העודפות של הריבוי ראוותנית, גוזמאית, מין קידה תיאטרלית עם סלסול הכובע, נופך קצפת אוורירית עם נגיעות הומור, קישוט מחויך. צורת הרבות היא פונפון פומפוזי של מעודדות במשחקי כדור אמריקאיים.

קראתי את כל שירי הספר ואמשיך לקרוא אותם, אך מבחינת ההתייחסות כאן ברשימה, השיר "זָרֻיּוֹת" הוא הכבש השישה עשר שלי. נו, תזוז, תן לכתוב על עוד שירים. אבל "זָרֻיּוֹת" לא זז, רק מרשה לי לסכם ולסיים.

אני רואה דמיון בין יצירותיהם של יוסף שרון ויואל הופמן. שתיהן נמצאות על התפר בין שירה סיפורית לסיפור שירי, שואבות מתרבות אירופית. שני היוצרים כותבים על הכל, וחושפים צדדים חדשים ומפתיעים של דברים ידועים. כל אחד מהם פיתח סגנון ייחודי משלו, המשמש סימן היכר של יצירתו. יצירות שניהם ניחנות בהומור מובנה, המרכך את תווי הפנים לחיוך.

רוך נסוך על שירי "התחייבויות", והוא נאגר בעוללים, בעלעלים, בחתולים ובשׁוּרות: "לִדְרֹךְ רַךְ, לִדְרֹךְ רַכּוֹת בַּשָּׁטִיחַ" (ע' 251); "מִי שׁוֹמֵר עַל הָרַךְ שֶׁמִּסְתּוֹבֵב מֻפְתָּע וְקָרוֹב?" (ע' 198); "הִיא, כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ רַךְ שֶׁמְּכַיְּרִים בּוֹ פָּנִים" (ע' 155). בהערה 6 בסוף הספר מקופל רוך כפול: "כל עוד הם חשים בטוב יחסית, אנשים מחכים לבוא הלילה, כדי לקפל עצמם לשינה. והם סומכים שהעולם המשגיח בהתנהלותו / התנהלותם באמת פה. תודה לסבלנותה הרבה של הוצאת מוסד ביאליק על שאפשרה לי את השלמת הספר במשך כמה שנים וברכת תודה מיוחדת לאורית אלירז."

 

רוך והמספר 6 מתיקים את מחשבתי אל ההרהור של קארבר על שורה מאת תרזה הקדושה, ממנו כבר ציטטתי בהקשר של מילים ומעשים. בהמשך, תרזה אומרת שמילים מעוררות רוך וקארבר מדגים זאת באמצעות הסיפור של צ'כוב "מחלקה מס. 6".

 

רוך – הוא כבוד בסיסי לבריאוֹת, הפן הבהיר של האהבה. כך כותב יוסף שרון את שיריו, וכך צריך לכתוב על יצירות ספרות – באהבה או לא לכתוב בכלל, כדברי הפרסומת לחומוס של "צבר".

 

לשירתו של יוסף שרון אורך נשימה, רוחב יריעה, עומק מחשבה ומשך הזמן ההיסטורי, והיא מזמינה את הקוראים למסע בארבעת הממדים של המרחב-זמן הבֵּין-גָּלַקְטִי, על מרבד הקסמים, במחוות הושטת היד של הנסיך אלאדין: "בִּטְחוּ בִּי!"

 

חגית בת-אליעזר, 14.02.2018

 

טואול - בניית אתרים