מנוי לפורטל בכיוון הרוח

 


שמואל מורה אור שבקע מן המזרח  ומורה דרך/ הרצל חקק

 

פרופסור  שמואל מורה זכה בשנת 1999 בפרס ישראל בחקר המזרחנות – וזו הייתה נקודת שיא בביוגרפיה עשירה בהישגים.  מחקריו שהופיעו בשפה האנגלית תורגמו לגרמנית, עברית, ערבית, פינית ודנית ונמצאים בביבליוגרפיות חובה בהרבה אוניברסיטה בעולם.

היום כשאנו מובילים את יקירנו שמואל מורה למנוחות נאמר כמה מילים על משפחתו, על חינוכו, על תחילת דרכו.

 שמואל מורה נולד ב1933- בבגדאד. האם, סניורה, הייתה מורה לצרפתית בבית הספר אליאנס ואביו היה רואה חשבון בחברה בריטית ותחת שלטון הבעת' בעיראק עבד כסוחר מקרקעין. שמואל מורה למד בבית ספר עממי לדוגמא "אל-סעדון" שבו למדו כל בני המשפחות המיוחסות, בני שרים וראשי ממשלות ואף תלמידים ממשפחת המלוכה. אחר כך  עבר לחטיבת הביניים בבית הספר היהודי 'פרנק עיני' וסיים חוק לימודיו בתיכון היהודי האנגלי 'שמאש' בשנת 1950.

 

בבית הספר התיכון 'פרנק עיני' התנהלו הלימודים בערבית ובאנגלית. שמואל התלונן בפומבי על כך שאין מלמדים עברית כשפה חיה – ובכך חשף את תפיסתו הציונית. כעבור שבועיים זומן למרתף ביתה של משפחה יהודית בבגדאד , ושם נשבע על ספר התנ"ך ואקדח להצטרפות למחתרת הציונית. מעבר לפעילות הציונית המשיך שמואל ללמוד וליצור. שמואל הצעיר חלם כל ימיו על יצירה ומחקר: את הקריירה הספרותית החל במשלוח שירים וסיפורים ותרגומי שירה רומנטית מאנגלית לערבית לעיתוני בגדאד.

 

התסיסה הציונית בעיראק לא פסחה על משפחת מועלם - מורה, ודבר הקמתה של מדינה ליהודים עורר התרגשות בקרב הקהילה. בני משפחת מורֶה עלו ארצה במפוזר, כפי שהיה מקובל בעלייה ההמונית של יהודי עיראק. אמו של שמואל נותרה לא חסכונותיה בשל הקפאת הרכוש היהודי והחשבונות בבנקים, והאב סוחר קרקעות החליט להישאר בינתיים בבגדאד. רק לאחר עשר שנים זכה לראות את משפחתו. בארץ פרסם מורה שירים וסיפורים בערבית ובאנגלית. עבודתו המדעית הקנתה לו שם עולמי.

פרופ' שמואל מורה היה שם דבר בחקר הספרות וקנה לו מוניטין בכל האוניברסיטאות בארצות ערב. כתביו עדיין נלמדים בכל מקום – והוא קנה לו מקום בשורה ראשונה של  ן החשובים שבחוקרי הספרות הערבית החדשה בעולם.

אין חולק על כך, שהוא הניח יסוד חדש לחלוטין לחקר התפתחות השירה הערבית המודרנית - וכן חידש חידושים רבי משמעות בחקירת תולדות התיאטרון והדרמה הערביים. בזכות הישגים מחקריים אלה או היה לאחד מראשי הדוברים בתחום מחקר הספרות הערבית החדשה, והישגי מחקריו מפורסמים גם בארצות ערב.

 

בזכות הידע המופלא שלו ברזי השפה הערבית ובמכמני הספרות הערבית לדורותיה תרם פרופ' שמואל מורה תרומות ייחודית רבת-משקל לחקר הספרות הערבית בעת החדשה והאֱדיר את שמה של המזרחנות הישראלית בעולם האקדמי במערב ובמזרח.

 

הדרך לא הייתה קלה, ועל כך סיפר לנו בריאיון אישי: "רכישת שפה חדשה, היא בעיה קשה ורכישת השפה העברית היה אחת הבעיות שהטרידו את יהודי עיראק  ואת משפחתי בתוכם, בעיקר לאחר עליית הלאומיות הערבית הקיצונית תחת ממשלותיו של המלך ראזי, עם מות אביו המלך פאדל ה- I בשנת 1933 ועליית קרנם של הקצינים הלאומנים שחלקם למד בגרמניה. העסקת הפליטים הפלסטינים במערכת החינוך בעיראק הגבירה את לימוד השפה העברית - במיוחד לאחר גירוש המורים היהודים מארץ ישראל, שלמדו בבית הספר היהודיים בבגדאד, בעיקר בעצתם של הפלסטינים בעיראק".

 

בטרם התמסר למחקר, הקדיש שמואל מורה עתותיו לכתיבת פרוזה ושירה, ועשה חיל. מורה ידע שהמעבר משפה לשפה אינו קל, ויצירותיו אכן מעידות על אותם לבטים, על הנאמנות הכפולה לשתי תרבויות, לשתי שפות:

"בתחילת כתיבתי הספרותית בעיראק, כתבתי בעיקר שירה בפרוזה המביעה זעם על העושק החברתי והפער המעמדי, כמיהה לצדק ומבוכה מול חידת החיים והמוות. כמו כן, תרגמתי שירה אנגלית ואמריקאית לערבית ופרסמתי אותם בעיתונים כמו אל-עיראק, אל-יום, אל-נבא, אל-כרך וכו'.  לקראת  עלייתי, אספתי את העיתונים שהופיעו בהם יצירותיו בתיק מיוחד וקיבלתי עליהם אישור ממשרד הפנים ,שאין מניעה מהוצאתם לחו"ל" (לא מאנע מן אל-אח'דאג')".

אותה מורשת של כתיבה ספרותית לקח עמו בדרכו לארץ, והייתה זו משימה כיצד לטלטל אותה מארץ לארץ, וכך סיפר:

"כשראה פקיד המכס בשדה התעופה בבגדאד את התיק, נתמלא זעם וחימה: מה אתה צריך תיק של שירה ערבית ב"איסראיל". שם מדברים "עבראני". הראיתי לי את חותמת משרד הפנים, דבר שעורר את זעמו יותר, הוא קרע את התיק וזרק אותו לפח. כשהחל לחפש בתוך הנעליים, אמר לי, אני רוצה לבדוק, 'אם יש לך בהם זהב'. מיד לקחתי את התיק הקרוע והחזרתי אותו למזוודת הפח, אותה מזוודה, שלקחנו איתנו כל העולים".

בישראל המשיך מורה לפרסם שירים, סיפורים ומאמרים בעיתונות הערבית.

בחלוף ימים הביט על כך כתקופה, שבה ביטא את  הלך הרוח באותם ימים, כך אמר לנו:

"אלו היו שירי אהבה עצובה ונכזבת שהביעה את מצב הרוח העגום במעברות האהלים והפחונים, ובדידותי הנוראה בתקופת שירותי בצה"ל. הדבר שהפליא אותנו אז הוא שמערכות העיתונים שילמו לנו 'שכר סופרים' עבור השירים שכתבנו, בעוד שבעיראק לא היה נהוג לשלם שכר סופרים, משום שהתפיסה הייתה ש'הכבוד של הפרסום' הוא מספיק ודי.".

 

את  מרבית חייו השקיע במחקר, בעידוד חוקרים צעירים, בפעילות למען חשיפת המורשת של יהודי המזרח. מורה הוזמן ללמד ולהרצות באוניברסיטאות שונות ברחבי העולם, ומחקריו צוטטו בכל רחבי העולם הערבי. על שלל פעילותו זכה להערכה רבה, לאהבה -  ונקודת השיא הייתה כאשר זכה  בפרס ישראל.

בנימוקי חבר השופטים לזכייתו של פרופסור מורה מפורטים, נאמר:

 

"פרופ' שמואל מורה הוא מן החשובים שבחוקרי הספרות הערבית החדשה בעולם: הוא הניח יסוד חדש לחלוטין לחקר התפתחות השירה הערבית המודרנית וכן חידש חידושים רבי משמעות בחקירת תולדות התיאטרון והדרמה הערביים".

בראיון שעשינו עמו סיפר: "כשעליתי ארצה באפריל 1951 הייתי בגיל 18, עליתי לבד כשאחיי הצעירים ממני  ריימונד ומרדכי שהיו מתחת לגיל 18 , עלו עם משפחות שסופחו אליהן כבנים שלהם.

אימא עלתה יחד עם אחותי גלאדיס  זמן מה אחרי שאני עליתי - ואבא נתקע בבגדאד, עד 1961. היעדרו של אבי המשפחה, מבלי שנצליח לקחת אתנו כסף לקניית בית, גרם לנו סבל רב במעברות. אבל בדיעבד הייתה בכך נקודת אור. הדבר אפשר לנו, אנו הבנים, לסלול לנו דרך עצמאית: לבחור כל אחד במקצוע אקדמאי שרצה בו וחפץ בו, מקצוע שמתאים לכישרונות שלנו. האח  הבכור יעקב למד פילוסופיה וכלכלה, ריימונד למד מתמטיקה-פיזיקה, מרדכי התמסר ללימודי ציור ב'בצלאל'".

כולם הגיעו להישגים מעולים, ולכולם מוניטין ברחבי העולם. האחיות גלדיס ואספירונס שלחו ידן בכתיבה, וזכו אף הן להישגים.

 

ככל שהעמיק במחקריו, הוכיח עד כמה הוא מיוחד  ומבריק, ובריאיון אמר לנו:

"אם אתה משוכנע בצדקת המחקר שלך, עליך לומר זאת ולהוכיח את צדקת השקפותיך החדשות ללא משוא פנים. חוקר טוב חייב להיות עם יושר מדעי ואסור לו ליחס דעותיהם של אחרים לעצמו".

במחקריו ידע להאיר את התרבות הערבית, את התיאטרון הערבי – ומחקריו נלמדים באוניברסיטאות ערביות. מחקרים רבים הקדיש לחקר המהפכה שחלה בשירה הערבית לאור המפגש עם השירה האירופית. דגש  מיוחד נתן לחקר הפרעות שהיכו ביהודי בגדד – הפרהוד בשנת 1941. מורה חקר במיוחד את הביטוי הספרותי לאותן פרעות. וכך כתב:

"פצע ה"פרהוד" שלא הגליד עד היום, הווה רעידת האדמה והאכזבה של היהודים מהתקווה של דו-קיום יהודי ערבי בעיראק והוביל להדלקת השלהבת של הציונות".

תמיד ידע להתבונן מלמעלה  - לראות מה קריאת הכיוון, מה החותם שיש להצביע עליו. וכך אמר:

"אם תתבונן בספרות שכותבים יהודי עיראק – תתפלא לראות את עושרה, את הפתיחות שלה, את הביקורת שהיא מטיחה כלפי העבר, את השאיפה לרוח ולחיי תרבות וספרות מפותחים וזאת בניגוד גמור ליהודי עיראק שהתיישבו מחוץ לישראל. שם הערך העליון של הרוב הוא הממון והתרבות החומרית ולא הרוחנית".

על זכייתו בפרס ישראל אמר:

"זכייתי בפרס ישראל חוללה מהפכה  אדירה בחיי והיא מקור גאווה לא רק למשפחתי, אלא גם ליוצאי עיראק, לספרדים ולעם ישראל בכלל.

הפרס נתן לי הרגשה של שוויון, של שייכות למדינה המעריכה הישגי בניה, הרגשת סיפוק שמכירים בערך מחקריך שהקרבת כל כך הרבה שנים מחייך למען כתיבתם וגזלת שעות וימים ממשפחתך ומאשתך, כדי שתוכל להתמסר למחקריך. הפרס בעצם שייך גם למשפחתי, שאף פעם לא התלוננה על הזנחתי את הצד החברתי והמשפחתי בשל התמסרותי לעבודת המחקר שלי. הפרס נתן לי שייכות שתמיד חיפשתי אותה בגולה ולא מצאתי אותה, שייכות לעם, לתרבות ולתקופה היסטורית מכרעת בתולדות עם ישראל".

פרופסור שמואל מורה עשה רבות לקידום התרבות והמחקר בקרב יוצאי המזרח ולילות כימים השקיע במרכז מורשת יהודי בבל וכן בארגון שהקים, ארגון האקדמאים יוצאי עיראק. תרומתו לתרבות שנוצרה כאן – לא תסולא בפז. הישגיו ומחקריו יישארו לעד בפנתיאון התרבות העברית. יהיה זכרו ברוך.

 

 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים