מנוי לפורטל בכיוון הרוח


לרפא בווידאו עם ירדן כרם/ אורי פרסטר

ירדן כרם, מרצה בכירה לווידאו תרפיה במרכז "גוף נפש" ברמת השרון, מפתחת תכניות לימוד ומודלים לעבודה טיפולית באמצעות וידאו וקולנוע. יוצרת הסרטים: 'ריבועים של קרטון', שביימה וכתבה במשותף עם תמר פייקס ו'הדר- החופש לעשות' שהפיקה יחד עם לאה גולדין - אמו של החייל החטוף הדר גולדין ז"ל בשיתוף בני המשפחה, כשבאמצעותו הם מתמודדים עם הטראומה האישית שלהם. בשבוע שעבר הוקרן הסרט בסנימטק תל אביב, ובהמשך יוקרן גם בערוץ 2. 



איך הגעת לתחום הוידיאו-תרפיה?

"יש לי תואר שני בקולנוע, ותואר שני נוסף בטיפול בהבעה וביצירה. אני מגיעה מהצד של הקולנוע וגם מהצד הטיפולי. בתחום האלטרנטיבי יש לי כמה וכמה תעודות, כך שיש לי את החופש לפעול אחרת, חופש שהיה לי מגיל מאוד צעיר. לא התרשמתי מטיפולים פסיכולוגים, יש אנשים שטיפולים עזרו ותרמו להם, אך יש רבים אחרים שלא. אני מהאנשים שלא הספיק להם רק לדבר על דברים, זה לא היה עבורי נכון ומספיק. הרגשתי שיש עוד עולם שלם וגדול שלא נוגעים בו בדיבור, וכך מחמיצים אותו".

ספרי לי קצת על וידיאו תרפיה ועל הייחוד של התחום כגישה טיפולית.

"וידאו תרפיה הוא טיפול המשלב עשייה קולנועית. המטופל יוצר סרט במהלך הטיפול. זה ענף חדש של טיפול באמנות המציע שפה אחרת לביטוי עצמי, לטיפול בקונפליקטים ועיבוד חוויות טעונות. זו בעצם גישה של יצירה, שמאפשרת לאדם להגיע לנושא המעסיק אותו, לא כמסכן, כמטופל וכקורבן, אלא מתוך עמדה של יוצר וחוקר. ביצירה אנחנו מגייסים את כל האיכויות שיש בבן אדם, וזה מה שהופך את הוידיאו תרפיה, בעיני, לדבר מסעיר.

כשאדם מחליט שהוא יוצר סרט, העמדה הנפשית שלו מיד משתנה. לא צריך להגיד לא שהוא הפסיק להיות קורבן והופך ליוצר – זה פשוט קורה. ממקום שעשו לי, קרה לי משהו, העמדה הנפשית משתנה למה אני עושה לגבי זה. יש כאן בחירה, האדם נהיה אקטיבי. יש כאן שליטה. אתה מתחיל לשלוט בסיפור שלך. בשורה התחתונה, זה מאפשר לפרק את הסיפור ולהרכיב אותו מחדש בצורה שטובה לך".

איך זה מתבטא בשלבים השונים של עשיית הסרט?

"ברגע שאתה אוחז מצלמה ביד, אתה בורא עולם. יש בחירה ושליטה כל הזמן. במצלמה יש משהו מקבל, אם אתה בוחר לספר למצלמה את הסיפור האישי שלך - היא מקבלת אותנו ללא שיפוט וללא ביקורת, היא סופגת הכל ויש בזה משהו מרפא. מצד שני, ההתגייסות של אנשים ברגע שיש מצלמה, היא מאוד גדולה. אנשים נענים למצלמה. ברגע שיש מצלמה הם מספרים הכל, גם דברים שלא סיפרו לפני כן.
גם שלב העריכה הוא שלב של יצירתיות, כשלוקחים את כל חומרי הגלם ועושים איתם מה שרוצים. זה תהליך ארוך, וצריך תהליך ארוך לעבד תהליכים נפשיים. זהו עיבוד יצירתי, ולכן זה מאוד משמעותי. למשל, בסרט של לאה גולדין, זהו סיפור מאוד קשה. בעשייה אתה נוגע בסיפור שוב ושוב, והזמן חשוב. אתה יכול לעכל את חומרי החיים הקשים שלך, וללמוד איך לחיות איתם.
גם ההקרנה היא שלב מאוד חשוב. כשאתה צופה בעצמך מבחוץ, יש ציפייה לעתיד טוב יותר. אתה רואה את עצמך ויודע שאתה יכול להיות מחר חזק יותר, מוצלח יותר, ובריא יותר. זה נותן תחושה יותר טובה לגבי העתיד".

מה המקום של המטפל בתהליך?

"ברגע שיש מטפל, הוא מעצים את התהליך הטיפולי שממילא קיים בעבודה הקולנועית. המטפל מאתגר, שואל שאלות שלא העזת לשאול, אומר את המחשבות שלו. הוא מראה לך אתה הסרט שלך וסיפור חייך מזווית אחרת. יש לנו הרבה פחדים לפני שיוצאים לעבודה ולטיפול וצריך שהמטפל יהיה איתנו בשלב הזה. למשל, כשצילמתי את הסרט של תמר, לא הכנסנו את המטפל לסרט, אבל הוא ליווה אותה לאורך כל העשייה, ובסצנות הכי קשות הוא היה שם איתה".

היום יש את הרשתות החברתיות – אתה שם סרט ברשת החברתית או באינטרנט ואנשים מגיבים. המטפל צריך להיות איתך גם בתגובה של הקהל. הקהל יכול להציף בקטילות, הערצה והערכה, או באדישות. מטפל צריך להבין שהעבודה לא נגמרת ביום של ההקרנה, יום-יומיים אחרי יכול להיות נקודת מתח. עובדים על סרט המון זמן – לאה עבדה שנתיים על הסרט. אל ההקרנה מגיעים בהצפה. אחרי הסרט יש תחושת היי. אבל איך אתה למחרת? איך אתה אחרי יומיים? יכול להיות ריק של היום של אחרי. המטפל צריך להיות שם איתך.

למי עבודה בוידיאו-תרפיה מתאימה?

"זה לא נחקר לעומק עדיין. אני חושבת שוידיאו-תרפיה מתאים כל אדם. לכל אדם יש סיפור וכל אדם רוצה להעיד על הסיפור שלו. יותר קל להגיד – זה מתאים למשפחת השכול, נוער בסיכון. בארץ יש המון סרטים על שכול, על שואה, פגיעות מיניות, אנשים שהתעמתו מול פוגעים  מחלות, מחלות נפש, מחלות פיזיות. אבל אני חושבת שזה מתאים לכולם. יש במרכז שלנו למעלה מ- 50 קבוצות טיפוליות שונות. אין אדם בלי סיפור.

יש סרטים של ילדים פגועים עם נכות, שעברו תאונות דרכים או ילדים שנולדו עם אוטיזם, שעשו סרט ורצו לשאול את ההורים "איך הגבת כשקלטת לראשונה שאני לא בסדר?" הם עשו דברים מרתקים כששמו מצלמה מול ההורה והילד שלו שאל אותו את השאלה הזו. זה מאוד חזק, ממש מצמרר. בלי המצלמה אנחנו עונים יותר רגיל ויותר יומיומי. כשיש מצלמה הורה יענה את כל האמת.

יש מאמר על ילדה חולת סרטן שהשאירה סרט למשפחה שלה. זה וידיאו תרפיה גם כשאין רייטינג, ולא מיועד לפסטיבלים של קולנוע. הוידיאו תרפיה מיועד לתרפיה. מה שחשוב זה הרווחה, והשינוי שעושה היוצר/מטופל. במקרה הזה, הילדה עשתה את הסרט למשפחה ורצתה שיראו אותו רק אחרי מותה. זה עזר לה להיפרד מהמשפחה.

יצא לי לעבוד עם ילדים בכיתה ה', עם כיתה שלמה שעשתה סרט על חרם. היה ברור שחלק מהילדים החרימו וחלק מהילדים היו מוחרמים. כאן הם יחד עשו סרט על החרם. זה היה דבר מדהים".

v       

הסרט 'הדר- החופש לעשות', נעשה על ידי ד"ר לאה גולדין, אמו של הדר גולדין, ומתאר את ההכנות לתערוכה של ציוריו של הדר, שהתקיימה ביום השנה למותו בעין הוד. את הסרט, שאורכו 30 דקות, יצרה לאה גולדין, בהפקה וליווי של ירדן כרם, כשלצידה במאי חונך אופיר טריינין, והעורך יוסף בנית.

איך את ולאה גולדין הכרתן?

"הקמתי את מגמת וידיאו תרפיה בבית הספר "מעלה", בזמן שעבדתי שם היה "צוק איתן", והייתה לנו תחושה כל הזמן שאנחנו חייבים לעשות משהו. לא הגיוני שהמדינה כל כך מטולטלת ונסערת ואנחנו לא עושים דברים הקשורים בזה. הייתה יוזמה של תלמידים שלי לנסוע לדרום תוך כדי המלחמה. נסענו לעבוד עם ילדים במקלטים בדרום הארץ. מנהלת בית הספר השיגה תרומה לעבודה על אימהות שכולות של צוק איתן. התקשרנו להרבה אימהות שכולות והצענו להן לעשות קבוצה. ככה הכרתי את לאה, שלא רצתה להצטרף לקבוצה.

לימים עזבתי את ספר "מעלה", הקמתי בית ספר ברמת השרון, במרכז הישראלי לבריאות הנפש. פניתי ללאה והצעתי לה שנעבוד באופן פרטי. לא הרגיש לי נכון לומר לה – את לא רוצה אז לא צריך. הייתה לי הרגשה שצריך לעבוד איתה. זה סיפור מאוד-מאוד קשה. זה התחיל מאמירה שהיא תדע שהיא לא לבד. יש לה עם מי להיות".

איך הייתה העבודה עם לאה?

"מאוד מהר התאהבתי בה. פגשתי אישה מקסימה, אינטליגנטית, עם חוש הומור. אשת שיחה מרתקת. נוצר בינינו קשר מאוד נעים. צירפתי אל העבודה עמית שלי מהוידיאו תרפיה, אמן דוקומנטרי, במאי מאוד מצליח – אופיר טריינין. הוא היה במאי חונך של לאה, ישב עם לאה, והם חשבו ביחד על המבנה של הסרט. העבודה הייתה מאוד מרגשת כי לאה היא אישה מדהימה".

איך הגיעה ההחלטה שהסרט של יעסוק בהקמת תערוכת הציורים של הדר?

"זה עלה מהר מאוד, בפגישה הראשונה עם אופיר. לאה סיפרה לנו שהם הולכים לעשות תערוכה מהציורים של הדר, שהמשפחה יושבת ובוחרת ציורים. באותו רגע הייתה החלטה שהסרט יהיה על זה. לא היו הרבה התלבטויות".

איך השתלב המאבק של המשפחה להשבת גופתו של הדר? האם זה היה נוכח לאורך העבודה על הסרט?

"המאבק של המשפחה כל הזמן נוכח. לאה שיתפה אותנו בדברים שהיא עברה. זה נוכח באוויר, אבל זה משהו שאנחנו לא מתעסקים בו. אנחנו שומעים ממנה ויודעים שזה נמצא, אבל אז חוזרים ועובדים על הסרט, כי אין לנו מה לעשות. מבחינתי, העשייה של הסרט הייתה התרומה הצנועה שלי, לאפשרות להפעיל איזשהו לחץ שהדר יחזור. הסרט עשה הד, ואנחנו מקווים שלאה תמשיך להקרין אותו".

לאה ראתה את העבודה על הסרט כתהליך טיפולי?

"לאה לא אוהבת את המילה טיפול. היא מגדירה את זה כתהליך של שיקום. היא מקבילה את זה לאדם עם נכות או פציעה. אתה לא מטפל בפצע, אתה מלמד את האדם איך לחיות עם הפצע. היא אומרת שזה מה שהסרט עשה. הפצע הרי קיים. היא אומרת שהסרט עזר לה בתהליך השיקום".

איך הייתה ההקרנה עצמה? האם התהליך שלכם עדיין נמשך אחרים?

"לאה מאוד שמחה מהתהליך. היא מאוד התרגשה לפני ההקרנה ושמחה אחריה. לאחר מכן היא טסה לחו"ל, כשהיא תחזור אנחנו נדבר. יש לה כבר רצון לעשות סרט נוסף, ויש שיחות איפה להקרין את הסרט. בנסיעה הזו לאה נסעה עם הסרט ועם כתוביות באנגלית. אני מאוד מחכה לשמוע ממנה איך זה היה.

יש רצון עוד לעשות פגישת סיכום, של עיבוד רגשי, ולא רק קולנועי, כי הוא כבר נעשה. וגם לראות מה נעשה הלאה. כשאתה יושב בהקנה אתה מבין את משמעות התהליך. עבורי, בהקרנה זו הזדמנות נוספת לחוות את העוצמה והכוח שיש בקולנוע. זה מראה כמה הוא חזק ונוגע באנשים. הקולנוע זו אמנות של ימנו. הוא מביא את כל המשאבים האנושיים, דורש חשיבה, מחבר לרגשות. זו ה- אמנות. היא הכי דומה לחיים וכך היא מאפשרת לנו לבטא את עצמנו באופן מלא". 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים