מנוי לפורטל בכיוון הרוח

קופת BRAVO!        







          





בסימנים של שחרית ותיקון של הרצל ובלפור חקק/ רחלי ברקת

  

אי אפשר לתאר את השירה העברית בלעדיהם. המשוררים הרצל ובלפור  חקק הם  תאומים זהים, הנושאים גם את השמות עבריים אלדד ומידד, הם  נולדו בבגדאד סמוך להכרזת המדינה,  המשפחה עלתה לישראל בשנת 1950  והתיישבה (לאחר תקופת קליטה במעברה)  בירושלים .בעיני רבים וגם בעיניי, בלפור והרצל הם  אנשים  בעלי שאר רוח, לב גדול שכל כולו נתינה עצומה שאין בלתה. שניהם  כישרוניים, אנשי הגות ומחשבה הבקיאים ברזי המסורת, בתורה ובהלכותיה , בעלי   יראת כבוד לכוח עליון , מסורת ישראל,  ערכים וכבוד האדם.

הם אמני יצירה, מחוברים לעבר המקראי, מורשת אבות, מורשת המשפחה - שרשרת הדורות,   מורשת השואה, משוררי המקורות  וכתיבה עברית. הרצל ובלפור פרסמו ספרי שירה, ספרי ילדים וספרי עיון,   בהיותם נערים היו חתני תנ"ך עולמיים לנוער, ואבי ראובן שהיה החזן של בית הכנסת קיבל את פניהם לאחר הזכייה בפיוט "אמת אתה חתננו" בתפילתם בבית הכנסת לאחר הזכייה. הם סיימו תואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית בהצטיינות.

הרצל ובלפור כיהנו כיושבי ראש אגודת הסופרים העבריים שתים עשרה שנים ברציפות, כמובן לסירוגין.

תרומתם גדולה לתרבות הישראלית ולשירה העברית, מלבד כתיבתכם הספרותית, לאורך כל הדרך מגיל צעיר הם מעורבים בפעילות ציבורית. לאחרונה הוציאו שני ספרי שירה חדשים, ועל כך מתקיים הראיון עימם.



מהי כתיבת שירה עבורכם?

הרצל: המשורר כותב בשירה את חייו. הוא כותב דברים שחווה, חלומות שחלם, משאלות, מבטו על העולם ועל היצירה שבו. אך כל מה שהוא כותב, אלה רשימות על הקורה בו, סביבו. הוא כותב תמיד את חייו ואת עצמו. ובכל מה שהוא כותב, הוא רוצה להעניק לעולם סביבו משמעות.

אני כותב, כי אין לי חֵפץ בעולם של הֶבל, של אבסורד. אני מחפש פשר לדברים באמצעות השירה. השירה מעניקה לי ככותב בַּית, תחושת שייכות לספרות העברית, לספרות בכלל כמבטאת חיים, כמעצבת דרך.

בלפור: כדי למצוא משמעות בשירה, עליי לכתוב, כשאני נשען על רצף הדורות. אני לא כותב בחלל ריק. השירה עבורי היא דרך להתחבר לרצף הדורות, ולמצוא משמעות לקיום שלי בתוך הרצף הזה. באמצעות השירה, אני רואה את מקומי בתוך העם ובתוך שרשרת הדורות. אני אכן כותב את חיי בשירים, אך אני מגלה באמצעות השירה את עצמי. כל כתיבה היא סוג של מבט פנימה, והשיר החדש שאכתוב חושף לי עוד חלק ב"פאזל" של עצמי.

אתם סבורים ששירה יכולה לשנות חייהם של בני אדם?

בלפור: שירה עושה משהו לקורא, היא מפעילה את רגשותיו ואת שכלו. מובן, שזה אינדיבידואלי, וכל אחד מתפעם משיר אחר. האבן מכה במים, ורואים את הרטט, את הגלים. יש שיר, שמחולל רושם רב וגורם לאנשים להשתנות, וקשה להבין לפעמים תהליכים כאלה.

כולנו עדים לכך, שקראנו שיר, ויצאנו ממנו אחרים. משהו קרה לנו. לעתים, מדובר גם בשינוי בחברה עצמה. הדוגמא הכי מובהקת היא השיר "בעיר ההריגה" של ביאליק, שנכתב לאחר "פרעות קישינב" ב-1903. מחוללי כוחות המגן של היישוב טרם הקמת המדינה אמרו בכתביהם שהשיר חולל את כוח המגן העברי, והביע קו ברור של עשייה: הגנה על הגורל היהודי במו ידינו, ללא תלות באחרים. "בעיר ההריגה" זה שיר שחולל טלטלה, שיר ששינה את המציאות.

הרצל: בשיחות עם קוראי השירה שלנו, אנו נוכחים לדעת, שהשירה שלנו מקרבת אנשים לילדותם, לשורשים המשפחתיים שלהם. היו קוראים, שפגשנו בערבי ספרות, שחשו שהשירה פותחת להם צוהר ללשון העברית, לסודותיה, לרזי הזהות שלהם. שירה היא סוג של שיחה. אינך כותב שיר רק לעצמך, כי אם אכן זה היה כך, היית שומר אותו במגירה. שיר הוא מֶסר תקשורתי, שֶׁדר שעובר ממני אל הקורא. נוצר קשר בינינו, אולי קשר רוחני...הוא הנמען שלי. ויש שירים שמעוררים את הקורא, שמקרבים אותו לעצמו, שמקרבים אותו למי שהוא אוהב, שמחזקים את הקשר שלו עם משפחתו. האבן אכן הִכּתה במים, והטיפות הצוננות עדיין איתנו. למילים יש כוח, לקרב, להאיר. מאז שהתחזק בשירים שלנו הצד המשפחתי, אנשים אומרים לנו בגלוי, שהם מרגישים רצון להכיר את שורשיהם המשפחתיים.

הרצל : ככל שכתבתי יותר התפתחתי כאדם, התרחבו האופקים שלי כאדם. השירה מאפשרת לי להכיר את המציאות טוב יותר, לבחון דברים בצורה מפוכחת ולעומק, ובהדרגה עברתי מכתיבה אישית לירית לכתיבה על המשפחה וגם כתיבה שמחוברת לעם. ככל שעברתי כברת דרך ארוכה יותר, נוכחתי לדעת, שאכן יש עץ בודד בשדה, יש אדם בודד בעולם - ואין יהודי בודד במועדיו. אני מחובר לקהילה ולעם. לעתים, יש בכתיבת שירה תחושה, של התחברות לדרך שבה הנביאים ראו את עצמם, שיש בְּשירה שמעצבת זהות, סוג של עמידה רוחנית מיוחדת. המשורר ניצב כמו אותו 'הצופה לבית ישראל'. יש בשיריו עומק אחר, אולי בשׂוֹרה רוטטת.

בלפור: עברנו מסע בזמן גם במישור של הפעילות הציבורית שלנו והעשייה שלנו וגם במישור של הכתיבה. הרקע התרבותי שלנו הוא דומה/זהה, ובכל זאת למרות היותנו תאומים זהים, עם השנים כל אחד מאיתנו ניסה לעצב לו דרך משלו בשיריו. זה ידוע, שאם תשים שני אנשים מול אותו נוף, הם יכתבו שירים שונים, וזה נכון גם לתאומים זהים. עברנו מסע דומה, ומצאנו דרך בדו שיח בינינו ליצור דברים משותפים יחד, אך גם לדעת להתפתח כל אחד כיחיד. גם השירה עצמה היא סוג של מסע עם תחנות ותפניות בדרך. גם מן המסע הזה למדתי הרבה. המסע מאפשר לכותב לחשוף דמויות שאבדו, רגעים שנגנזו, ילדות שחיכתה להיגאל מחדש, לספֵּר את הסיפור האמִתי שלה.

אתם מתייעצים אחד עם השני לפני שאתם כותבים את שיריכם?

בלפור: דו שיח של תאום עם אחיו הוא לפעמים דו שיח של אדם עם עצמו. וצריך לדעת למצוא דרך לא להיבלע בזהות התאומית. לכן אנו נוהגים בדרך כלל בכתיבה שירים יומיומית לא להתייעץ זה בזה, לפעמים, כמובן, יש חריגה מזה: ואז אפשר באמצעות אימייל לקבל חוות דעת מה"אלטר אגו". אבל זה יתרון שיש תאום, כי יש עם מי להתייעץ...

הרצל: התייעצות בנושא שירה נוחה בעיקר בהפקת ספר ובהוצאה לאור. נוח מאוד לערוך זה את זה. תמיד יש חשש למשורר שהוא יחזור על עצמו וידבק בקלישאות קבועות. אנו מפעילים בַּקרה זה על זה למנוע תופעה זו. ההתייעצות נוחה באמת כי שנינו כותבים בשפה יהודית שקרובה למקורות, ונוח לפעמים ללבֵּן בינינו ניסוחים. יש לעתים מחשבה מחדש, התלבטות, כאשר קוראים שיר לאחר תקופת זמן. טוב שיש במי להתייעץ, החברותא מאפשרת סיעור מוחות. דווקא משום שיש לנו, רקע תרבותי דומה מאד, קל יותר לייעץ, לבדוק שוב, האם מה שנכתב אכן הולם את השיר שנכתב.

 

מה מקומה של השׂפה המיוחדת שבה נכתבים שיריכם בתוך השירה הישראלית הנוצרת כיום?

הרצל: אכן השפה היא הקו המייחד את שירתנו.  שנינו כותבים בשפה עברית יהודית ולא בשפה עברית ישראלית. צריך להיות מודע לקו הזה בכתיבתנו. העברית באה אלינו לא מן הרחוב ומן היומיום, אלא מתוך העברית של הדורות. מבחינתי, זה נספג בנו מאז יצאנו לאוויר העולם. הקִרבה לעברית, לרבדיה, כל זה מעניק לנו עושר לשוני, תחושה של צמיחה מן הדורות שקדמו לי. כשאני מתכתב עם משוררים  - זה מחבר בין זמנים, נותן תחושה שיש רוח שמחברת בינינו, יש רוח שמוליכה את ספינותינו השבריריות מעל גלים סוערים... המסע הזה נוגע גם באבני חושן יקרות מתוך המקדש הלאומי. המילים שנכתבות, מעצבות סיפור שקם ונלוש מתוך האוצר...השירים בוקעים מבורות המים, מקירות מָטים לנפול, משווקים צבעונים שלא שכחו את ניחוחם. המשורר כותב ומחפש מילים, ואלה האבנים הטובות שלו, כך הוא נוגע ב נכסי העבר. במידה מסוימת נוח לי לכן להגדיר עצמי: "משורר עַם ישׂראל לדורותיו", כלומר לא משורר של ההווה בלבד, של הזהות הישׂראלית בלבד.

בלפור: עבורנו העברית היא צופן זהוּת, והיא גם צופן הזהוּת של העם. אני רואה יום יום בכתיבתי איך מטמונֵי העבר מוצאים דרכם אליי. המשורר נמצא כל הזמן בתוך מסע מרתק, יוצא לחשׂוף אוצרות בתוכו, מסביב, והסיפורים שאינם נוטשים אותו., ואני מוצא אותם בשיריי. ולפעמים אני מגלה בשיריי מקורות מן העבר שלא הייתי מודע להם בזמן הכתיבה. זו ממש גנטיקה רוחנית, זה סוג של שיח דורות שנרקם מבעד לטקסטים הכתובים. וחשוב לדייק: השפה היהודית שלנו אינה נמנעת לדלות גם מן ההווה, מן היצירה העברית החדשה. ולכן אנו מתכתבים עם יוצרים עבריים. במשל המפורסם של מפגש שתי העגלות, והשאלה מי תפַנה דרך לשנייה, אנו מעדיפים לקחת תכנים משתי העגלות: גם מן העגלה הישראלית וגן מן העגלה היהודית. השירים שלנו מחברים את המשאות של שתי העגלות הללו.

המשפחה היא מרכיב יסוד בספרי שיריכם. איך אתם מסבירים זאת?

הרצל: זה לא מובן מאליו. עד גיל 29 כתבנו שירה לירית אישית, אפשר להגיד שהיינו "כמו כולם". בספרינו הראשונים אין שום שירה משפחתית. ב-1977 יצא לאור ספרו של אברהם תוינה, "גולים וגאולים" כרך ו' שתיעד את קורותיהם של יהודי בבל. בכרך ו' הוא הביא את סיפור ה"פרהוד", הפרעות ביהודי עירק ביוני 1941, והתברר לנו שבפרעות נרצחו שני אחיה הבכורים של אמנו, וכיוון שנולדנו שבע שנים אחרי הפרעות, כי חיתנו את אמנו הצעירה, ראו בלידתנו פיצוי על מות הנרצחים. ההתוודעות לסיפור זה שינתה את שירתנו.

בלפור: ברגע שקראנו בספרו של אברהם תוינה, שראו בנו המשך לנרצחי הפרעות, הרגשנו ש"הפילו עלינו תיק": הזהות הישראלית שלנו נסדקה. עד אז היינו סמלים של התקומה, כך גידלו אותנו: שמותינו ניתנו לנו כי נולדנו בתש"ח סמוך לקום המדינה. וכל שנה הלבישו אותנו בחג עצמאות בחולצה של עצמאות. סיפור הפרעות חיבר אותנו לגורל היהודי, ופתח בתוכנו ערוץ של כתיבה על המשפחה וכמובן על הפרעות. היה צורך ברור לשורר את דור הנפילים של האבות שחיו בבגדד, לתעד את סיפור העלייה והקליטה, ולתת ביטוי לדמויות המשפחתיות שהיו מעתה לדמויות מיתולוגיות. השירה המשפחתית שלנו מציגה את האתוס המשפחתי שלנו על הערכים שהונחלו לנו.

מלבד כתיבתכם הספרותית, לאורך כל הדרך מגיל צעיר אתם מעורבים בפעילות ציבורית.  מדוע?

בלפור: מוזר לומר זאת, ייתכן שזה קשור לאלדד ומידד מן התורה...כיצד? כשנולדנו, סבא שלנו העניק לנו גם שמות עבריים: אלדד ומידד. הרצל הוא אלדד ובלפור הוא מידד. בתורה מסופר בפרשת "בהעלותך" שמשה בחר שבעים מן הזקנים להיות עמו באוהל מועד לקבל רוח נבואה, ואילו שניים מן הזקנים אלדד ומידד היו "מתנבאים במחנה". יהושע כועס ואומר למשה: "אדוני משה, כְּלָאֵם", תאסור אותם כי המרו את פיך. אך משה נדיב יותר כלפיהם, ואומר: "מי יתן כל עם ה' נביאים". במדרש מסבירים את המלה "כּלאֵם": "הטל עליהם צרכי ציבור, והם כלים מאליהם": כלומר: תטיל על אלדד ומידד תפקידים ציבוריים, וזה יכלה את כוחם... מתברר שגם אנו כמו אלדד ומידד כילינו זמן רב בפעילות ציבורית למען הכלל, ובעיקר: למען הסופרים והמשוררים.

הרצל: צריך לומר זאת בפה ברור: פעילות ציבורית היא שליחות. אנו רואים עצמנו חלק משלשלת הזהב היהודית, ולא כשני יחידים שדואגים לעצמם. פעילות ציבורית נעשית מתוך תפיסה רעיונית, מתוך ראיית הדור שלנו כדור מיוחד של גאולה. העם חווה בעבר שני חורבנות ואיבד פעמיים את עצמאותו המדינית. בדורנו עלינו לעצב לא רק כלים מדיניים לצורך שיבה למולדת ולהיסטוריה, אלא גם לעצב כלים רוחניים וליצור כאן זהות תרבותית עברית. במאמרנו "על דעת המקום והזמן" שפורסם ב"כיוונים" מס' 10 התווינו את תפיסתנו (המאמר מופיע גם במרשתת). פעילותנו באגודת הסופרים העברים נעשתה מתוך תפיסה של חיזוק הזהות העברית. הציונות שמרה בשיבה לארץ על שני מרכיבים מן התפיסה היהודית: שיבה אל הארץ הקדומה (ישראל), שיבה אל השפה הקדומה (העברית). בפעילותנו אנו מחזקים את היסודות הללו.


מי הם שלושת המשוררים החשובים ביותר בעיניכם בשירה העברית ובכלל ומדוע?

בלפור: אין מחלוקת בעינינו שראשון לכולם הוא נתן אלתרמן. למרות הניסיונות שנעשו לנפץ אותו כמגדלור בספרותנו, קהל הקוראים נמשך אל יצירתו. אנו חשים קרבה רבה את שירתו.

הרצל: אפשר להוסיף כמובן את אורי צבי גרינברג ורחל המשוררת. אורי צבי הוא השראה גדולה בשירתו הנבואית. רחל המשוררת גדולה דווקא בגלל פשטותה. לא פעם נדמה שהפשטות מעידה על נומך שירי, אך כל מי שקורא את שירי רחל יודע שזו הפואטיקה שלה והיא עמוקה מני ים. שלושה יוצרים אלה הם בין הגדולים בספרות העברית החדשה.

 

הרצל חקק, שחרית לנצח, הוצאת צור אות, 322 עמ'

בלפור חקק, רשות לתיקון עולם, הוצאת צור אות,  318 עמ'

 

 

 

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים