השיר הזה, "פגישות עם ביאליק", נמצא בספר שיריו הראשון של אביחי קמחי. משורר ירושלמי, שהחל לאחוז בעט השירה אך מעט יותר משנה, ושירתו הולכת וכובשת לה נחלות בקרב קוראים ומבקרים המכירים בערכה ובקולה הייחודי.

הזיקה לביאליק, החיבור אליו, נראה לכאורה בקריאה ראשונה בספר השירים הללו דבר לא מובן. הנה לפנינו, משורר בן הארץ הזאת, שטעם היטב מכאביה ונחמותיה. בנה בה את ביתו, וחווה את מוראותיה של מחלת חדלון קשה ונוראית ועמד בפניה. נעשה משורר, מודרני מאוד בהווייתו.

מה לו אם כן ולביאליק, המזרח-אירופאי, תלמיד הישיבה שהתפקר ונעשה משורר, סופר, ומנהיג ספרותי. משורר שרוב ימיו נע ונד בין הקונפילקט שבין "שם"( קרי הגלות) ל"כאן" ארץ ישראל), וזה כמדומה נטמע בהוויות שירתו כל חייו.

הזיקה שבין אביחי קמחי לביאליק אינה דווקא בתוכן שיריהם אלא בעמדתם כלפי שירה ויצירה בכלל.

ומהאופן שבו כל אחד מהם ראה במין עמדה רחבת אנפין את שירתו כלפי העולם ומהי היא בעצם מבקשת לומר לו, לעולם.

חוויות היוצרות אימה, ריקות, התמודדות עקשת ונוראה שסופה ניצחון.

שירים אחרים בספר עניינם חוויות אישיות, טעונות בחלקן של המשורר, עם עצמו ועם סביבתו הקרובה: "אמי הייתה שורדת/ חכמת לב/ ונפש חרדה // בת עשר התייתמה מאביה/ נמלטה מבית היתומים/ נשמתה נצרבה נטושה".

או שיר אחר-"כשהלכנו לשוק הייתי הזר// ואת-בת בית// בסמטאות השוק הייתי כולי מכווץ// ואת כולך שם."

שירים אחרים הם פולמוס של אהבה עם השירה בתור כלי הביטוי של המשורר ומולה הציניות הספקנית של עולם, שהוא נטול אהבה לשירה: "ביקשתי להיות משורר// ומשוררת אמרה לי// שירה כבר אינה מעניינת// מצבה בכי רע."

שירים אחרים הם שירי הלל ואהבה לירושלים, עיר הולדתו ומגוריו של המשורר. זו עולה ומפציעה במלוא תפארתה ויופיה דווקא על הבסיס היום יומי שלה, בפשטות של מראות שוק, צבעוניות של רחובות, פני בריות פשוטי- יום, בית כנסת שבו המשורר מתפלל ועוד.

מכל החומרים הללו יצק ורקח אביחי קמחי שירה צרופה, ביאליקית במהותה.

בהיותה מעצם טיבה נוגעת בכל הווית חיים ועושה ממנה תבנית מלוטשת, ראויה, של שיר תוכן עמוק ומשמעותי.

כוונת המשורר בשיר היא קולעת וברורה. היא נקודתית. אבל זו אינה נקודתיות מנוכרת. חלולה. המשורר פונה לאהובה ואומר לה"ויהי רצונך לבדו אור לנתיבך".

קמחי כותב:" את מלינה על זכרון לפרטי פרטים/ ואני מלין על שכחה/ את אומרת הלוואי והייתי שוכחת// ואני משיב הלוואי והייתי זוכר".

אומנם השפה היא מודרנית, רזה, וקצרה. אבל תוכן ותבנית השיר נמזגים באחת.

זהו מאפיין ביאליקי מצוי.

ביאליק כותב:" הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי? –

בְּבֵית אָבִי הִשְׁתַּקַּע מְשׁוֹרֵר עֲרִירִי,

צָנוּעַ, מִסְתַּתֵּר, הַנֶּחְבָּא אֶל-כֵּלִים,

מִתְלוֹנֵן בִּנְקִיקִים, שְׁכַן סְדָקִים אֲפֵלִים.

וַיֵּדַע הַמְשׁוֹרֵר רַק פִּזְמוֹן קָבוּעַ,

שִׁיר תָּמִיד יְחִידִי וּבְנֻסָּח יָדוּעַ.

וּמִדֵּי נֶאֱלַם לְבָבִי, וּלְשׁוֹנִי

מִמַּכְאוֹב נֶעְכָּר אֶל-חִכִּי דָבֵקָה,

וּבְכִי עָצוּר מָעוּךְ הִתְאַפֵּק בִּגְרוֹנִי –

וּבָא הוּא בְשִׁירוֹ עַל-נַפְשִׁי הָרֵיקָה.

זֶה הָיָה הַצְּרָצַר מְשׁוֹרֵר הַדַּלּוּת.

קמחי כותב:"לולא נגעה בינתה בשירי/ היו הם/ כעשבים שוטים בדשא וכצילם של בתים"( בשיר "גם משורר צריך פיה

קמחי, בבואה עצמית שגם יש בה כעין שילוב יפה של עצב ואירוניה כותב בשירו "שליחות" הוא היה האיש/ שביקשתי כעד לחיי/ לחלוק עימו מסע/ להיות אב לילדי/ הגורל גזר אחרת".

שירה אינה מלאכה קלה למשורריה הטובים בעיקר. לעיתים היא אתגר מתיש, מתסכל, ורב מאמץ.