"אֲנִי בְּמַצָּב אֵיךְ לְהַגְדִּירוֹ וְאֶקְרָאֵהוּ אֲבִיבָה-לֹא אֶקְרָאֵהוּ אֵינָּחוֹת". משפט זה פותח את הספר "אביבה-לא" ומגדיר, כנקודת המוצא לכתיבתו, את מות אחותו של אדף. אבל היכולת להגדיר את מותה מתערערת בו-זמנית: המקף הקטן שלכאורה מחבר בין אביבה לבין ה"לא" הופך בעצם למקף גדול המפריד בין המילים ומחלק את המשפט לשניים: " אֲנִי בְּמַצָּב אֵיךְ לְהַגְדִּירוֹ וְאֶקְרָאֵהוּ אֲבִיבָה – לֹא אֶקְרָאֵהוּ אין אחות". אדף מסרב להגדיר ולכנות בשם את אובדן אחותו האהובה. המקף מותיר סדק שדרכו אפשר לערער על מותה. במידה רבה הספר סובב סביב השאלה: איך אפשר להגדיר את אובדנה? איך לבטא את הטרגדיה ולספר את הסיפור? אני מבקשת לקרוא את הספר המפעים והכואב של אדף מתוך אותו רווח שיוצר המקף הקטן בכותרת הספר, מקף שספק מחבר ספק מפריד בין אביבה לבין מותה. נדמה לי שאותו מקף קטן מעיד גם על מעשה הכתיבה של אדף, שספק משבש את העולם אל מול מותה של אביבה – "הָעוֹלָם הֻכְרַע כֻּלוֹ אֶל מוּל אֲבִיבַה-לֹא" – ספק כותב מחדש את העולם מתוך חיפוש אחר ישותה, קיומה ודמותה.

ולטר בנימין כותב במסתו "על השפה בכלל ועל שפתו של האדם" כי "אילו הוענקה שפה לטבע – הוא היה מתחיל לקונן". למשפט זה יש מובן כפול: בכל עצב מצויה הנטייה העמוקה להיעדר שפה. בה-בעת הדברים בטבע זוכים לכינויי יתר ולהגדרות לשוניות עודפות של בני האדם, אף כי לדברים אין שם משלהם. היעדר השפה הוא העצב הגדול של הטבע.

אדף כותב מתוך כאב: "וַאֲדַבְּרָה בּוֹ יְשִׁירוֹת לֹא עַל דֶּרֶך הַשִּׁירָה אֶלָּא לְפִי כְּאֵב \ וְזֹאת הִיא תּוֹרָתוֹ אֵין לוֹ תּוֹרָה". השירה נתקלת בכל פעם במבוי הסתום של השפה – בעצב התהומי שמלווה את מעשה כתיבת הספר. אדף מערער גם על ה"תורה", כלומר על סדר הבריאה דרך השפה: "מַלְאָכִים מְחַנְּקִים נְשִׁימָה וְחַיּוֹת בּוֹעֲרוֹת עֵינַיִם, בָּאִינְטֶרְנֶט מִמַּעַל וּבַסְּפָרִים הַנִקְבָּרִים, אֵין לוֹ תּוֹרָה, רַק הַרֶגַע בְּעָצְמוֹת הֶחָלָל הוּא נוֹקֵב כְּסִיכָּה בִּזְכוּכִית וְהַלֵּב הֶחָדוּל וְקָרוּי הֶבֶל". אדף פורע בברוטליות את רגע בריאת העולם: המשפט " בָּאִינְטֶרְנֶט מִמַּעַל וּבַסְּפָרִים הַנִקְבָּרִים " נשען על המשפט "בשמים ממעל ובארץ מתחת" – משפט המרמז על הרגע שבו הבחין אלוהים בין העולמות, בין השמים לארץ, ובעצם גם בין המתים לבין החיים. במקום זאת מופיע הלב החדול שאינו פועם עוד ומפסיק את פריחת הבריאה. כך העולם מתאבן וכמו הופך לזכוכית. אדף כמו משמיע נבואת תוכחה אל האלוהים; הוא חושף את החומרים שמהם עשויה בריאת העולם (השפה וההבחנות בין העולמות) ומפרק אותם אחד לאחד. במהלך זה העולם חוזר לאותו רגע בריאה מכונן, ואל מול מותה של אביבה הוא נשמע כרגע נוקב שבו העצמות נוקשות על זכוכית.

אל מול כוח הבריאה האלוהי שמלווה בכוח ההגדרה, ב"נתינת השם", אדף מציב את כוח הבריאה של האם, כמי שיכולה להגדיר ולהעניק שם לדברים: "וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֶצְטָרֵךְ לִחְיוֹת אֶת מוֹתֵךְ וְכַמָּה פָּשׁוּט יִהְיֶה לְנַסֵּחַ אֶת זֶה. כמו שאמא הסבירה לנכדים, "לֹא נִרְאֶה אֶת אֲבִיבַה עוֹד אַף פַּעַם". לכאורה ההגדרה היא על דרך השלילה, "לֹא נִרְאֶה אֶת אֲבִיבַה עוֹד אַף פַּעַם ", אבל דומה שבתוך המשפט טמון סוד כוחה של האם: דווקא היא מצליחה להגדיר מתוך היעדרותה של אביבה את נוכחותה. בנימין התייחס אל הכוח האנושי להעניק שם לשפת הדברים, שהם מאמר האלוהים:

[...] האדם הוא אדוני הטבע ויכול לכנות דברים בשם. הוא חורג מעצמו ומגיע לידיעה של הדברים רק דרך מהות הלשונית של הדברים – בשם. הבריאה האלוהית נשלמת בכך שהדברים מקבלים מהאדם את שמם, ומתוך האדם בשם, מדברת רק השפה לבדה. על השם אפשר לומר שהוא שפת השפה ואילו האדם, היות שהוא מדבר בשם, הוא במובן זה דוברה של השפה, ומשום כך דוברה היחיד. (בנימין, "על שפתו של האדם", המטאפיזיקה של הנעורים, עמ' 258)

בניגוד לאדף משבש את שמה הפרטי וכותב "אביבה-לא", האם היא הראשונה בספר שמכנה את אביבה בשמה הפרטי שנתנה לה עם לידתה, מבלי לשבש אותו ומבלי להוסיף כינויים או מקפים. השם נהגה כמו שהוא בצורתו המקורית, הראשונית. כך משמרת האם את שמה של אביבה ובמידה רבה גם את הווייתה. בנימין התייחס לנושא השמות הפרטיים וטען כי השם הפרטי הוא השפה האינסופית:

צלמה העמוק ביותר של המלה האלוהית והנקודה שבה זוכה שפת האדם להשתתף באופן אינטימי ביותר באינסופיות האלוהית של המלה בפשטותה [...] הם בשם האנושי. תורת השמות הפרטיים היא תורה על אודות גבולה של השפה הסופית כלפי השפה האינסופית. מכל ההוויות רק האדם לבדו בעצמו מכנה בשם את שכמותו, כשם שהוא גם היחיד שלא כונה בשם על ידי אלוהים. [...] השם הפרטי הוא מאמר אלוהי בהגאים אנושיים. בשם מובטחת לכל אדם בריאתו על ידי האלוהים, כפי שהדבר בה לידי ביטוי בהשקפה המיתולוגית ששמו של האדם הוא גורלו. השם הפרטי הוא השותפות האנושית במאמר האלוהים הבורא. דרך המלה מחובר האדם עם שפת הדברים. המלה האנושית היא שם הדברים. (בנימין, עמ' 264-265).

מתוך סופיותה של אביבה, משמרת האם את האינסופיות של השפה, ובעצם את רגע לידתה ובריאתה, רגע המלווה גם בכוח להעניק לה שם. עד מהרה מעמת אדף את כוח ההגדרה של האם עם כוח ההתגלות של האלוהים: "וְשָׁמַעְתִּי אוֹתָהּ בּוֹכָה, לֹא הַקִּינָה הַזֹאת הַמְּנַהֶמֶת, רַק הַשֶּׁטֶף שֶל מִי שֶׁכּוֹחוֹתָיו אָפְסוּ בַּלֶּהָבָה". רגע הקינה הפרטי נמהל באחת עם רגע ההתגלות של אלוהים למשה בהר סיני דרך הסנה הבוער. רגע ההגדרת מותה של אביבה ובה-בעת הנכחת קיומה דרך שמה הפרטי - כמוהו כאותו רגע התגלות אלוהית. נדמה גם שמותה של אביבה משול לסנה הבוער. בדומה לו, גם שמה הפרטי בוער [על ידי האם] אך אינו מתכלה.

אבל גם כוח ההגדרה של האם נתקל במבוי הסתום של עודף ההגדרות. המעבר הלא יציב בין נוכחותה של אביבה לבין היעדרה בא לידי ביטוי גם באופן פורצים הנכדים את גבולות השפה, המתקיימת במעבר שבין הממשות לבין הדמיון: "וְהֵם שָׁאֲלוּ תְּפוּסֵי תְּמִיהָה / אִם טִיפַּסְתְּ לַכּוֹכָב, מָה תַּעֲשִי אִם יִפֹּל / אִם תִּהְיִ רְעִבָה".

הגדרת מותה של אביבה על ידי הילדים מובילה להגדרה נוספת, הפעם של הדובר: "וּכְבָר אָמַרְתִּי כַּמָּה פָּשׁוּט לִרְאוֹת אֶת זֶה בַּחֲשֵׁכָה כְּמוֹ גַּחֶלֶת – לְאַבֵּד יֶלֶד פֵּרוּשׁוֹ תָּמִיד לְאַבֵּד יֶלֶד". הדובר השירי לוקח את ההגדרות השונות לקצוות של השפה. הטאוטולוגיה כמו מערערת על סך כל ההגדרות. כביכול אין שארית בטאוטולוגיה, אבל דווקא ההכפלה מייצרת איזה שארית רוחנית של הבלתי נתפס, משהו שמתעקש לחזור על עצמו ללא הסבר. הבלתי נתפס, הבלתי מוגדר, הוא המבוי הסתום של השפה, שהכאב מפלח אותה.

אל מול סדר הבריאה האלוהי אדף מציב את הפרקטיקות היומיומיות: "וְהִלַּלְתִּיךָ בִּתְשׁוּבַת אָחִי, בְּהֶמְיָתוֹ חוֹתֶכֶת הֶעַרִים, רוֹצַעַת אֶת הָאוֹזֶן: אַתָּה חַיָּב לָבוֹא, אֲבִיבָה, אֲבִיבָה מֵתָה". אדף מפרק לגורמים ומנתץ לא רק את השפה האלוהית אלא גם את הקדיש, שנאמר בשעת קבורת המת. הוא מתייחס ברוח אירונית לקידוש השם האלוהי ולמעשה כותב קדיש משלו, שמפרק את טקס הרוחני של קבורת המת ומציב במקומו את הקיום היומיומי שאינו מטשטש את הכאב.

יותר מכך: אדף חושף את השקר בקידוש השם של אביבה, שהוא למעשה הקללה שאלוהים מטיל עליה עם מותה. ואולם, הקללה האלוהית עומדת מול הקידוש האימהי: "וְמִי קִדֵּשׁ שִׁמְךָ בַּאֲחוֹתוֹ, בִּנְשִימָתָה הַחֲטוּפָה בְּבֵית שִׁמּוּשׁ, בְּלֵב / כָּבוּש וּבְבָשָֹר שׁוֹכֵב עַל הָרִצְפָּה, מַכְחִיל, / נִמְלָא הַדְרַת דּוּמָה, בָּאֵם הַמְּכַסָּה אוֹתוֹ בִּנְשִיקוֹת, / מִי קִלַּסְךָ". ברגע אחד המילים המאגיות של הקדיש נוגעות ומתחלפות בנגיעה שהיא לכאורה פשוטה. החיבור בין הנשיקה של האם לבין הקדיש נקרא במונחיו של מישל דה-סרטו "פעולת דיבור" – "speech act". במהלך זה השפה אינה מייצגת את העולם אלא מחוללת בו שינוי. ההקשר שלה הוא ביצועי. נדמה שברגע הפשוט הזה, שבו האם מכסה בנשיקות את בתה השרועה על הרצפה, יש משהו שמרעיד עולמות. זהו רגע קיומי פשוט המסוגל לטלטל ולפרק את הכוח האלוהי. הנשיקות כמו שואבות את הכוח המאגי מהמילים של הקדיש. המגע האימהי ברגע המיתה מהדהד את רגע הלידה, את כוח הבריאה של האם ואת הנשיקה הראשונה של האם אל בתה. האם היא זו המקדשת את שמה של הבת דרך המגע ושומרת על חיותה. האם כמו מבקשת להציל אותה מקידוש שמה על ידי האלוהים ומהקללה האלוהית.

אבל אדף אינו יכול לנתץ ממש את השפה; הוא גם לא ממש רוצה. השפה, המילים והסיפורים משמרים את חוויותיו האישיות היפות ביותר הקשורות לאחותו. וכך הוא מתאר בסוף הספר "פנים צרובי חמה" שיצא סמוך למותה:

בי"ח בכסלו התשס"ח, לקראת גמר עבודת העריכה של הספר, הלכה לבית עולמה אחותי האהובה אביבה והיא בת ארבעים ושלוש: איבר מאיברי הנפש – שעד לאותו רגע לא ידעתי דבר על אופני התהוותו ורחישתו ולחישתו – נתלש. אביבה הקנתה לי את מוסר הקריאה שלי ונתנה לי את ספרי הראשון (אוסף מסיפורי שרלוק הולמס); היא עודדה אותי להתמיד בכתיבה כששירי הביכורים שלי עוררו בי דחייה והניעה אותי לחשוב מחדש על יצירתם של סופרים שמיהרתי לבטל [...] מכל הדברים שכתבתי עד כה, זה הספר שלה.

אביבה היא שפתחה בפני אדף פתח למילים, לספרים – לז'אנר הבלש, שהשתקף בספרו "קילומטר ויומיים לפני השקיעה", כמו גם אל ז'אנר הפנטזיה, שבא לידי ביטוי בספר "הלב הקבור". עולם הכתיבה שלו קשור ישירות לאחותו, כחוויה מכוננת בילדותו. נדמה לי שספרו מבטא לא רק את הפירוק של השפה האלוהית אלא גם את החיפוש אחר ניצוץ הכתיבה וניצוץ השירה של מי שלא הוציא לאור ספר שירה זה שמונה שנים וכעת מוציא ספר שירה מפעים: "אֵינִי מַסְפִּיק בֶּן שֵׁשׁ-עֶשְֹרֵה, הָרֶגַע לַפְּרֵדָה / עוֹד לֹא חֻלַּל. עוֹד לֹא תִּתְּנִי עֵצָה לַדֶּרֶךְ, / וְלֹא תּוֹרִי זָכוֹר, / כְּדֵי לִכְתֹּב אַתֵּר / הֵיכָן לִבְּךָ עוֹמֵד, / הַהִתְקָרְבוּת הַלֹּא נִגְמֶרֶת חֲזָרָה זוֹ הַשִּׁירָה" (אדף, עמ' 29). רגע גילוי הספרים ורגעי הכתיבה הראשונים של אדף כמו משכפלים את עצמם עם מותה של אביבה; מתוך חיפוש אחר ניצוץ החיים הקשור לדמותה ולחוויותיה האישיות, אדף גם מגלה את הניצוץ הבראשיתי של השירה.

מתוך דמותה והווייתה של אביבה אדף כותב את העולם מחדש: אבל זוהי כתיבה כמו מתוך בועה של זכוכית: "כְּמוֹ בָּעֲרָבִים שֶׁאָז מוֹחִי זְכוּכִית, נִדְמֶה שֶׁהִנֵּה הוּא נִדְפָּק כְּנֶגֵד הַגֻּלְגֹּלֶת". נראה כי אדף מתבונן מתוך קיפאון על העולם, שנגלה כעולם מטושטש ומעוות. המציאות החיצונית מתגלה ונמחקת בו-זמנית: "וּלְתֵל אָבִיב לָהּ אֲנִי שָׁר: הַנְּעוּרִים הַנִּרְחַצִים בָּשָֹר, הָעִיתּוֹנִים הַמַּגְבִּיהִים אֲוִיר עַל תַאֲלַת הָעִיר, הַמִּסְחָר הַמְּגַנֵּב אֶת עֲבָרֵךְ וְאֶת עֲצַיִךְ – לָמָּה לִי תְּהִלָּתֵךְ וְלָמָּה לָךְ יָמַיִךְ. זֶה לֹא מַחְזִיק". כך גם ההיסטוריה מיטשטשת: "בְּנֵי אָדָם הָיוּ בְּטוּחִים שֶׁלַּהִיסְטוֹרְיָה יֵשׁ תַּכְלִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ". המאורעות נערמים זה על זה – תל אביב, הקאסמים של שדרות מתערבבים מיד עם ידע קולקטיבי היסטורי, המשחזר את סיפור יציאת מצרים. אבל הכול מתגלה ומיד נמוג אל "שפך ההיסטוריה". אדף ממציא שפה חדשה שתבטא את ערמת המאורעות הנערמים זה על גבי זה. כך למילה אחת יכולה להתלוות שלוש משמעויות שונות. המילה "אינחות" משחקת גם על המשמעות של "אי-נוחות", אבל מבחינת הצליל היא נשמעת כמו "אין אחות", וכן מאזכרת במשמעותה הנפשית את המילה "אנחה", אולי אנחת כאב. השפה מתערבבת עם המוזיקה ועם התודעה הנפשית הכואבת את אובדן האחות. אדף הורס לגמרי את הקשר הברור בין המסמן לבין המסומן, בין השפה לבין המשמעות, ומנכיח באחת את ההיעדר הממשי של האחות. אדף מלגלג על הצורך לתת משמעות. העולם כמו נכתב ונמחק מחדש דרך הנכחת ההיעדר של אביבה.

אדף מזהם את העולם מבחוץ, אבל מבקש לשמר את הניצוץ של אביבה. בועת הזכוכית הזו, הנדמית גם לכדור בדולח, טומנת בחובה את הזיכרונות היפים, החמים, של אדף ביחס לאחותו: "לְכָאן בָּאנוּ, כַּף יָדִי הַמְּזִיעָה צְבוּתָה בְּכַף יָדֵךְ. / וְכָאן הוֹשַבְתְּ אוֹתִי מוּל הַסְּפָרִים. צַמָּה הָיְתָה לָךְ, הָיוּ עֵינַיִךְ, וְלֹא יָדַעְתְּ / כַּמָּה אַתְּ כְּבָר גְּאוּלָה" (עמ' 39).

נדמה לי שאדף כותב את העולם מחדש רק כדי לקרוא לאביבה ולהשיב אותה אליו: "הֵיכָן אַתְּ? תַּחַת כַּר הִנַּחְתִּי סֵפֶר / שֶׁנָּתַתְּ לִי / הַסֵּפֶר הָרִאֹשוֹן שֶׁלִּי / הַקְדָּשָׁתֵךְ בַּפֶּתַח – כְּתַב-יָד נָקִי כְּמוֹ / חֶתֶך. הָיוּ חֲלוֹמוֹתַי הֵיכָל רֵיק. חִיכִּיתִי וְחִיכִּיתִי עַד הַבֹּקֶר" (אדף, עמ' 24). לכאורה ההיעדר של אביבה מוביל לעולם ריק ול"היכל ריק". בה בעת דומה שאדף מוצא את השפה לתיאור אובדנה, למרות התשוקה לנתץ ולהרוס אותה. נראה שהקריאה לאביבה "הֵיכָן אַתְּ?" מתארת את הספר כולו. השם הפרטי, שמזכיר את רגע בריאתה ואת השפה שנוגעת באינסופיות, מוצמד במקף מחבר אל ה"לא" – ובעצם אל חוסר היכולת להגדיר, להעניק שם, שמבטא כאמור את הערעור על השפה. אבל נראה גם שמתוך חוסר היכולת לספר את הסיפור אדף למעשה מצליב ומפגיש באמצעות המקף בין שבילי חייה ומותה של אביבה: זיכרונות הילדות בשדרות, התבגרותה, הקשר אל האם, רגעי מותה והמציאות שאחרי מותה. נדמה כי הספר מבקש ללא הרף לסלול את כל השבילים האפשריים כדי להגיע אל "שמה הפרטי", ובעצם כדי לקדש את שמה. לא בכדי כל שירי הספר כתובים תחת אותיות א"ב, כמעט כמו פרק ה"אלפא ביתא" בתהלים, שבו השם הפרטי נקרא על פי האותיות. אדף כמו כותב מחדש את האותיות שיובילו אל אביבה. הוא בונה את "תעודת הזהות" שלה מתוך שמה הפרטי, עד שכותרת הספר הופכת לקריאה לאביבה דרך המילים.