מאמר:

'הזמן' / אסתר ח"ג  ויתקון

 ספר השירים "שאון של חול מתקתק בשקט"

מאת נורית צדרבוים

מתבוננת  – אסתר  ח"ג ויתקון



 

נושא הזמן מעסיק את  נורית צדרבוים ברבים משיריה בספרה "שאון החול מתקתק בשקט". שער שלם בספרה מוקדש לנושא זה. בחרתי לפתוח בשיר אמיץ בשל כנותו  יוצאת הדופן . ביכולת להתבונן ללא כחל ושרק בתמורות הגוף המתרחשות עם הזמן. ועם זאת, השיר אינו קינה על יפי הנשיות ההולך ונהרס אלא מסע התמודדות גאה עמו. השיר אף  מסתיים באופטימיות. בסוג של ניצחון. אני מכנה זאת,אופטימיות אקטביסטית. זו האופיינית לשיריה של נורית צדרבוים בכללם.

הזמן הטבעי הוא מחזורי, אין סופי, פרפטום מובילה. לידה, נביטה, צמיחה, פריחה, פריון דעיכה ומוות ושוב לידה צמיחה פריון וכן הלאה. האדם כאחד המינים בטבע נמצא בכלל המחזוריות הזו . (גם חתול או כלב , הם בעלי אישיות מובחנת. מי שגידל כלבים או חתולים בביתו יודע זאת היטב. עם זאת, אינם בעלי הכרה ביחידותם) ואולם הפרט האנושי , בעל האישיות החד-פעמית המודעת לייחודיותו ובעל מודעות לסופיותו במחזור הזמן המוקצב לו למילוי משימה אישית מעבר למשימה של מחזור חיים שלם לצורך שמירת המין האנושי. הוא גם מודע לכך שהזמן החולף מביא עימו שינויים , המחייבים אותו להערך אליהן רגשית, כלכלית חברתית וכו'. על ויתורים שהוא נאלץ לעשות שלא מרצונו. ונראה שהוא היחיד בטבע החש עצבות על חלופיותו  בשל הזמן הביולוגי.

הזמן המלאכותי, התרבותי שהאדם הגדיר וניסח לצורך תפקודו החברתי , מתנגש לעיתים עם הזמן הטבעי. משימות שאדם רצה להגשים במרוצת חייו. משימות שהן תלויות זמן חברתי תרבותי. או משימות אישיות חברתיות תרבותיות - במדע, בפוליטיקה, באמנות , בדת, שהזמן הטבעי עלול להכשיל בשל התמורות הפיסיות והנפשיות שמתחוללות באדם במרוצת הזמן.

אתבונן בשני שירי זמן מאת נורית צדרבוים, משלל השירים המרתקים שעניינם הזמן בשל קוצר

היריעה, ואצביע על היבטים אחדים באופן התמודדותה עם הזמן בחייה. לא  קל להבין את שיריה של נ. צ.דרבוים, מקריאה ראשונה, שכן' היא מרבה במשחקי לשון, רובם שנונים ובעלי שדה סמנטי רחב השואבים בעיקר מרובדי השפה העברית 'הגבוהה , שפת המקורות ההלכתיים, דתיים, בלולים בלשון הכרוכה במושגי השפה העברית היום יומית העכשוית. רוב השירים נענים לקורא בקריאה שניה , ואחרים רק לאחר עיון מעמקי המאפשר פיענח משמעותם והנאה הנאה אינטלקטואלית משולבת במבע לירי רגשי מאופק.

 

 

 

 

גוף בזמן עבר

 

הַגּוּף אָמְרָה כְּבָר לֹא מָה שֶׁהָיָה

אֲנִי מִתְבַּגֶּרֶת גּוּפִי נִרְאָה אַחֶרֶת

נִדְמֶה שֶׁאֵין בּוֹ כּוֹחַ אַךְ בִּי יֵשׁ מוֹחַ 

שָׁנִים עֲיֵפוֹת חוֹרְשׁוֹת מְזִמּוֹת

מַעֲלוֹת עָשָׁן מְקַלְטְרוֹת עַל בְּשָׂרִי תְּלָמִים

זְמַן עַקְשָׁן נִצְבַָּר וְנִמְלָא בֵּין סִדְקֵי עוֹרִי

מַרְטִיט שְׁרִירִים שֶׁרָפוּ צוֹבֵעַ בָּאָפֹר שְׂעָרִי

רַק רֹאשִׁי נִשְׁעָן עִקֵּשׁ עַל עָרְפּוֹ לֹא נָח מִזַּעְפּוֹ 

וּמוֹבִיל בִּנְחִישׁוּת גּוּף שֶׁנִּסְחָב בְּלֵאוּת

 

גּוּפֵךְ אָמַרְתִּי זְמַנּוֹ אוּלַי עָבַר

אֲבָל רֹאשֵׁךְ מוּנָח בְּגָאוֹן עַל צַוָּאר

זָרִיז חָרִיף וְשׁוֹבָב מוֹשֵׁךְ אֶת גּוּפֵךְ אַחֲרָיו

תְּנִי לָהֶם לֵילֵךְ יָד בְּיָד כָּל הַדֶּרֶךְ רֹאשׁ וְגוּף

בְּצַעַד נָחוּשׁ עַל קַרְקַע וְלִפְרֹשׂ כָּנָף לָעוּף

וּרְאִי גְּבֶרֶת מִתְבַּגֶּרֶת יְכוֹלָה לְהַרְגִּישׁ אַחֶרֶת

 

 

 

בית א' נאמר בגוף שלישי כדי להרחיק האת העדות הקשה ואולי המביכה. הזמן המכלה את כוחותיו ואת יופיו של הגוף. הזמן כפרסונה אנושית הזוממת בעקשנות לחבל בגופה של האשה, שהוא מקור לנשיותה.

ישנה הצבה דיכוטומית בין הגוף לבין הראש, משכנו של הרוח. הגוף נסחב לאה, שריריו רוטטים ורפים, השער מאפיר. כל אלו מעולל הזמן הזדוני, המגיח מכל סדק ואף ממלא אותו בחומרי הרס ולא בחומרי בניין. ואולם הראש נשען בעקשנות על העורף לא נח מזעפו. זעף של מי שקורא תגר על הזמן ומחליט להוביל בנחישות את הגוף. רוחה של האשה הדוברת בשיר אינה נכנעת לזמן.

בית ב' , מפתח עוד את חווית עוצמת הרוח הנאבק עם הזמן ולבסוף יכול לו. הבית השני נפתח בנימה אישית. בגוף ראשון. "אמרתי " .הכותבת כבר לא מאויימת  מן הנושא המכאיב. הראש ,הרוח , מוכתר בתכונות שובות לב – מונח בגאון, זריז, חריף, שובב, מושך. כל התכונות שהיו פעם לגוף, שייכות כעת לרוח.  כדי לקדם את האינטרס של הרוח לאושש את הגוף ולצרפו אל מצעד הנצחון גם כן, היא פונה לנפשה להניח לראש ולגוף "ללכת יד ביד". תמורה מפתיעה שמתרחשת לעיתים גם בחיים ולא רק באשליה השירית.

הגוף מקבל כוחות מחודשים בעקבות עוצמת הרוח המפעמת בכותבת. היחדיו הזה בין גוף לנפש נקרא לצעוד בנחישות על קרקע המציאות כבסיס להמראה, לתעופה

הכותבת מסרבת להיות מקורקעת. לא ברוחה ולא בגופה. על כן השיר מסתיים בכך שהגוף מצטרף לנחישות הרוח  לפרוש כנף ולעוף ובהכרזה של הדוברת אל עצמה בנימה מחוייכת אופטימית לגמרי-

 " ראי, גברת מתבגרת יכולה להרגיש אחרת ".... לא גברת מזדקנת , חלילה, אלא  כביכול מתבגרת בגלאי העשרה שכל עתידה המזהיר לפניה, ולכן גם יכולה להרגיש אחרת מאשר בראשיתו של השיר...הביטוי "מתבגרת" פותח ומסיים את השיר. והנימה שמתלווה אליו בפתיחה שונה לגמרי מזו המתלווה אליו בסיום.  משב רוח של התגברות נושבת בישות כולה.

"...שָׁעוֹן שֶׁל קֹדֶשׁ מְשַׁתֵּק        הוֹלֵם בַּזְּמַן הַחוֹלֵם

דּוֹהֵר וּמְהַרְהֵר עַל שָׁעוֹן אַחֵר    מִגְּבִינָה מֻתֶּכֶת

צַיָּר נַרְקִיסִיסְט                     שָׁעוֹן סוּרֵאָלִיסְט

וַאֲנִי צַיֶּרֶת הוֹלֶכֶת בַּזְּמַן          בַּמָּקוֹם  דּוֹרֶכֶת

מְעַרְבֶּבֶת אֶת שֶׁקֶט הַקֹּדֶשׁ עִם       שְׁאוֹן 

                                                          גַּ רְ גִּ י ר

אַ חַ ר                                                          גַּ רְ גִּ י ר"

 

בשיר 'שעון של חול' מפגישה נ.צ. את  זמן החולין עם זמן הקודש. כאשה החיה חיים דתיים היא מתמודדת עם שני מושגי זמן מאד משמעותיים ביהדות הדתית- זמן חול וזמן קודש. כשכל אחד מהם מתבלט על רקע חברו. שניהם חשובים ."ששת ימים תעשה מלאכתך, ויום השביעי שבת לאלוהיך" מצווה האל את האדם הראשון. נ. צ. כאשה אמנית העסוקה ביצירה כל הזמן, מתמודדת עם הצורך להכיל בחייה גם את זמן הקודש בו אסורה היצירה המעשית. אף אסורה היצירה הרוחנית החילונית, שאינה קשורה לקודש. שעון הקודש משתק את היוצרת הפעלתנית. לגביה הוא הולם בזמן החולם את חלום היצירה הדוהר ומהרהר בשעון העשוי מגבינה מותכת. משהו אלסטי מאד, רב אפשרויות דמיוניות. מאפשר להיות אמן נרקסיסטי , שהוא ממהות האמן החילוני. שעון סוראליסטי, המעלה סמלים ציוריים הזויים על גבול החלום והטרוף.( מזכיר מאד את ציורו של הצייר  הסוריאליסטי הספרדי סלבדור דאלי של השעון הניגר ).כל מה שהזמן הקדוש בשבת ובחגים אינו מאפשר. הזמן הקדוש היהודי הוא אי של מהות על זמנית. מפגש עם האלוהות שהיא הוויה נצחית שאין לה ראשית ואין לה סוף. היא הווה ששונה מכל מה שמוכר בימי החול. . השבת נחשבת 'מעין העולם הבא'  .באופן לא מפתיע  נ.צ. מוצאת פתרון לתסכול 'הזמן'. היא מצליחה לערבב את שקט הקדש עם שאון (רחש ) העשייה היצירתית שעשויה מחומרים עמם היא עובדת כאמנית פלסטית. היא מצליחה להכניס לתוך חולין העשייה האמנותית את הקדושה. האמן מקווה בסדתר ליבו ליהכנס אל הנצח באמצעות יצירת אמנותו, שאולי תזכה לחיי נצח בפנתאון המכובד של יצירות מופת. האמנית המשוררת נ .צ. רוצה להעניק ליצירותיה מימד מיוחד המערב חולין וקדושה למקשה אחת. ואם לאדם ניתנה חרות היצירה ולצידה חרות הפרשנות שהיא זו המעניקה ליצירה את משמעותה. ולכן, אולי אין קושי גדול כל כך במעשה האמנות לערבב את שתי מהויות הזמן לזמן מיוחד סקראלי, מכוחו התודעתי של האמן המפרש את אמנותו.

בשער הזמן בספר "שאון הוחל מתקתק בשקט" ישנם שירי זמן מרתקים נוספים, הראויים במצע יריעה רחבה יותר , להתבוננות מעמיקה.

                    

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רוח הזמן

 

כְּשֶׁלּאׁ  הָיָה לִי   מַצַּב   רוּחַ

כְּשֶׁלּאׁ    הִנַּחְתִּי  לִי    לָנוּחַ

כְּשֶׁלּאׁ  הָיָה לִי יוׂתֵר    כּוׂחַ

כְּשֶׁכְּלוּם   לֹא   הָיָה  בָּטוּחַ

חִפַּשְֹתִּי אֶת   מְקוֹר   הָרוּחַ

צִפּוׂר   נַפְשִׁי    הַקְּטַנָּה  לָ חֲ שָׁ ה     לִי

שֶׁ             רוּחַ וְגֶשֶׁם מִתְכַּנְסִים מֵאַיִן

נָשָֹאתִי  עֵינַי  אֶל    שָׁמַיִם

      וְאָמַרְתִּי בְּקֹר אֶל רוּחַ

                        זוׂ כַּנִּרְאֶה

רוּחַ הַזְּמַן

סָגַרְתִּי                       דֶּלֶת

פָּתַחְתִּי                      חַלּוׂן

רוּחַ  הַזְּמַן  שָׁרְקָה לְשָׁלוֹם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הולכת ביקביי יינות הזמן

 

הוֹלֶכֶת בְּיִקְבֵי יֵינוֹת הַזְּמַן שֶׁאֵין לִי אַף פַּעַם

צַעַד אַחַר עָקֵב מוֹעֵד וַאֲגוּדָל מוֹרֶה לִי אֶצְבַּע וּמוֹדֵד

יָד רוֹעֶדֶת מוּשֶׁטֶת וַאֲנִי בְּמַעְגָּל עוֹמֶדֶת רוֹקֶדֶת

צַעַד אֶחָד עַל זְמַן שֶׁאָבַד שֶׁעָבַר עָלָיו כֶּלַח וְנִשְׁבַּר

וְאֶחָד שֶׁפָּקַח עֵין סַעֲרַת הַשֶּׁקֶט וְקָרָא עָלָיו תִּגָּר

 

אֵינִי מוֹלֶכֶת בְּעִנְּבֵי הַגֶּפֶן לִרְאוֹת דָּבָר נָאֶה הַהִתְקַבֵּל

אֲנִי שׁוֹפֶכֶת חָלָב שֶׁהֶחְמִיץ זְמַנּוֹ לְהִתְאַבֵּל

אֵינִי בּוֹכָה בְּיוֹם צֵל כָּבֵד שֶׁסָּר מֵחֲמָתוֹ

גַּם אִם אֲתוֹנוֹת כִּבְדֵי מַשָּׂא פָּקְדוּ אֶת הַמְּבוּכָה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מעלות הזמן

 

הִתְגַּלְגַּלְתִּי בְּמַדְרֵגוֹת הַזְּמַן

שָׁלָב אַחַר שָׁלָב          כָּאַב

עָלִיתִי יָרַדְתִּי      כְּמַלְאָךְ בַּסֻּלָּם

וְלֹא יָדַעְתִּי לַעֲקֹב   צַעַד    בְּצַעַד

עַד נִגְלָה מִלְּפָנַי  הַשִּׁנּוּי הַמֻּשְׁלָם

בּוֹ טָבוּעַ לְעוֹלָם     הַפְּגָם הַקָּטָן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זמן כנהר[1]

אָמַר צַיָּר-  הַזְּמַן הוּא נָהָר לְלֹא גָּדוֹת וְיָצָא לְמַסָּע

נְהַר הַזְּמַן עָלָה עַל גְּדוֹתָיו גָּאָה

הוֹתִיר לְדוֹרוֹתָיו אַגָּדָה

נִשְׁטַף בִּכְחוֹל שָׁמָיו עַד שָׂפוֹת

נִנְעַר כְּגַלְגַּל בָּרוּחַ מִמַּשְׁבֵּר שֶׁרָדַף וְהָדַף גַּל אַחַר גַּל

 

רַק 'הַזָּקֵן' רָחַף עַל כְּנַף דָּג לאמר שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם

כְּמוֹ אָחַז בְּמֵיתָר שֶׁנָּדַמּוּ צְלִילָיו בְּקוֹל אָב מְנַחֵם

אַחַר נֶעֱזַב עַל חֻדּוֹ שֶׁל עָב שָׁב וְנִנְעַר תַּחְתָּיו

 

תָּוָיו שָׁבְקוּ מִצְּלֹל אֶל צֶמֶד מְאֹהָב

נִסְתָּר בְּצֵל  נָהָר וְקָצַב זְמַנָּם שֶׁמָהַר

לַעֲלוֹת כַּשַּׁחַר אֶל סַעֲרוֹת יָמָיו

 

רוּחַ בְּלִי קוֹל לוֹחֶשֶׁת אֶל קֶשֶׁת

לִפְרֹם מֵיתָר בְּמֵיתָר עַל קְצוֹת נָהָר

שְׁאוֹן הַזְּמַן חָג בֵּין אֶבְרַת דָּג וּמָחוֹג שֶׁאָבַד

דַּקּוֹת שֶׁשָּׁקְעוּ בּוֹכוֹת עַל זְמַן שֶׁנִּבְגַּד

נוֹגְנוֹת עַל מִנְעַד גְּדוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים

שֶׁלֹּא יָכְלוּ כַּבּוֹת אִוְשַׁת רוּחוֹת הַזְּמַן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בסוף ההתחלות

 

הֵן נֵעוֹרוֹת לַחַיִּים כְּמוֹ עוֹף שֶׁל חֹל

וְחוֹרְטוֹת בְּקָדְשֵׁי הַזְּמַן סִימָן וּגְבוּל

הֵן יוֹדְעוֹת מֵרֵאשִׁית אֶת סוֹפָן

הֵן חָשׁוֹת זֹאת בְּעֹמֶק גּוּפָן.

 

מַפְצִיעוֹת אֶל שַׁחַר בְּתִקְוַת חֲלוֹם

מְשַׁנְּנוֹת עַד קֵץ לְשׁוֹנָן שָׁלוֹם 

יוֹדְעוֹת לְהָגִיחַ מִבֵּין חֲרַכֵּי חַלּוֹן

עֵת דֶּלֶת נִטְרֶקֶת בַּעֲרֹב יוֹם.

 

יוֹדְעוֹת הַהַתְחָלוֹת שֶׁלִּי כֻּלָּן מִכְּבָר

גַּם בִּסְתָו זְמַנָּן שֶׁחָלַף עָבַר,

עַלְמָה נְחוּשָׁה תְּשָׂרֵךְ דַּרְכָּהּ

דְּרוּכָה כִּבְתוּלַת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה.

 



[1] מתכתב עם הציור של מארק שאגאל 'הזמן הוא נהר ללא גדות'

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים